פורים 9#: Donna and the Dynamos

השנה ההחלטה למה להתחפש בפורים היתה קלה: Donna and the Dynamos! בארורררר!

כיוון שאנחנו צופים בסרטי מאמה-מיה פעמיים בחודש בממוצע, שומעים אבבא באוטו בלי הפסקה, ומצטטים קטעים נבחרים מהסרטים במהלך הארוחות, לא היתה בכלל שאלה. באחת הצפיות המשותפות בסרט מאמה-מיה עלה הרעיון, וכל שנותר הוא לבצע, והנה השנה אנחנו:

דונה, טניה ורוזי, הרי הן: Donna and the Dynamos:

תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי
צילום: שרון לוינסקי

הפעם אין הרבה הסברים על הכנת התחפושת, משום שזו התחפושת הכי קלה שהכנו בשנים האחרונות. בהשראת כמה תלבושות שונות שבסרט, תוך שימוש בבגדים אמיתיים שלנו, בגדי גוף זהובים שקניתי בביקורי בישראל, כמה תלבושות ריקוד שהיו בארגז התחפושות שפרמתי ועיצבתי מחדש, וידיעה ברורה ומוחלטת של הבננות איך ומה צריך – קצת אילתורים, והנה אנחנו מוכנות להתחיל והופיע!

אז ככה דונה והדיינמוס נראות בסצנות ההשראה:

והנה אנחנו משחזרות את ההצלחה:

זו היא דונה שלנו (עלמה, שידעה בדיוק להסביר מה היא צריכה ואיך לפרק לה איזה בגד ריקוד של בת-דודתה נטע, איפה לחבר לה אותו, ואיזה תסרוקת תהיה מושלמת):

תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי

אפשר להגדיל בלחיצה!

הנה רוזי שלנו (תמרול, החלטית כתמיד, בחרה לה ג'ינס, חצאית, והסבירה לי איך לחבר לה את הצעיף לקרסוליים. היא בחרה ברוזי בגלל שהיא המתולתלת בחבורה):

תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי

למחרת בJcc אני עבדתי כצלמת, אבל לא פספסנו את ההזדמנות להצטלם גם בעצמינו (הפעם הלכתי על גרסה פחות פרובוקטיבית של טניה, בכל זאת, וגם וויתרתי על הפאה לרווחת הבננות. הן טענו שהיא מזעזעת):

תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי
צילום: נגה גולדמן

תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי

היה נהדר, קל להכין, שמח, ובעיקר: איזה כיף שחזרנו התחפש ביחד! תודה בננות, שימחתן אותי (:

תחפושת מאמה מיה גלית לוינסקי
צילום: נגה גולדמן

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות: הגמד קרשינדו והנסיכה בל, דמבו, טינקרבל וגפילטע-פיש, שמש ירח וכוכבים, שוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.

חג פורים שמח!

 

Here We Go Again

הקיץ שלנו היה בסימן Mamma Mia.

קודם כל צפינו בבית בסרט מאמה-מיה, כדי להתכונן ל –
המחזמר מאמה מיה, בתאטרון בוונקובר
אז יצא סרט ההמשך – Mamma Mia – Here We Go Again, וכמובן הלכנו כולנו לקולנוע לצפות בסרט
ואז הלכנו שוב לקולנוע לצפות בסרט ,
ואז רכשתי את הדיסק  – הפסקול של הסרט, כדי שנוכל להאזין לו בבית ולרקוד ללא הפרעות של פרסומות (שיש ביוטיוב)
מאז לפחות פעם בשבועיים-שלושה צופים פה בבית בסרט ממה מיה הראשון, או השני.watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

אז למה זו כזו הצלחה מסחררת (אצלינו)?
הנה שבע סיבות עיקריות:

  1. זה מחזמר! אין כמו שירים וריקודים בשביל לשמח לב ילדה (או אשה בת 41)
  2. אני ראיתי את המחזמר המקורי לפני כ-18 שנה בטורונטו. אחותי הזמינה אותי. בנוסף להתפעמות מהתאטרון המטורף שההופעה הוצגה בו, נהנתי מכל רגע בהופעה. איך אפשר שלא להסחף אחרי הסיפור הקיטשי-רומנטי-אך פמיניסטי במידה הזה?!
  3. השירים של אבבא.
  4. השירים של אבבא! גם בלי הסרט הם סוחפים ומהנים בזכות עצמם
  5. מריל סטריפ בסרט הראשון
  6. שר בסרט השני ("רובי!" – "פרננדו!"של שר ואנדי גרסייה זה כמעט כמו ה"ג'וני!" המיתולוגי של ריקוד מושחת. אנחנו לא מפסיקות לשחק את הסצנה הזו בעצמינו, היא מושלמת!)
  7. כשצופים בסרט בבית תמיד אפשר ללוות את הצפייה בשירים, ריקודים, פופקורן ובעיקר – תחפושות!
watching mama mia photo Galit Lewinski
חייבים לפנות את הסלון כדי שיהיה מקום לרחבת הריקודים

watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

watching mama mia photo Galit Lewinski
דאגה כנה

הערות והארות:

הסרט מסווג כ-14+, בגלל עניין ההריון משלושה אבות (בסרט הראשון), והעובדה שיש סצנות "סקס" כביכול בסרט השני, שימוש במילים לא נאותות, ורואים שתיית אלכוהול בסרט. אני לא הרגשתי שהוא פחות נאה לצפייה לבננות מסדרות אחרות שהן צופות בהן. להפך, עניין המשפחה ללא האב / שלושה אבות דווקא פָּתַח פֶּתַח לשיחה נוספת על מבנים שונים של משפחות שזה נושא חשוב בעינינו. וענייני חשיפה לסקס עם שלושה גברים שונים בהפרש של כמה שבועות – בנתיים לא הטריד את הבננות.

דבר נוסף – לפני שאנחנו הולכים לצפות בהצגה או מחזמר (ראינו עוד שניים פה בשנתיים האחרונות – סינדרלה ומרי פופינס, בתאטרון תחת כיפת השמיים בקיץ) – אני נוהגת להכין את הבנות על ידי הקראת הסיפור, צפייה בקטעים נבחרים (אם יש, למשל שירי מרי-פופינס ביוטיוב לפני הצפייה במחזמר) ולפני צפייה בסרט חדש בקולנוע אני מראה להן את הטריילר. זה אמנם הורס את אלמנט ההפתעה, אבל מקל עליהן מאוד להבין את הסיפור ולעקוב אחרי הסרט. ילדים בכל מקרה מעדיפים את הידוע והמוכר, ולכן יכולים לצפות באותו סרט שוב ושוב ושוב (בעצם גם אני יכולה לראות את כל פרקי "מד-מן" מההתחלה בפעם החמישית, ולא להשתעמם לרגע. אולי זה אופי).

watching mama mia photo Galit Lewinski
שוב ממה מיה? התמונות צולמו באמת בעת צפייה בסרט, אבל על פני תקופה של חצי שנה

watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

הבננות שלי באופן ספציפי מאוד מפחדות מסרטים, ומעדיפות להמנע לחלוטין מצפיה בסרטים שמפחידים אותן. סרטי אנימציה של דיסני למשל, שכביכול מיועדים לגילן – מאוד מפחידים אותן. זה ידוע שבסרטי דיסני תמיד יש אסון או טרגדיה גדולה שמניעה את העלילה – ולפעמים סתם בשביל המתח או העניין. אני לא מדברת בכלל על סרטי אנימציה מפחידים באופן אובייקטיבי כמו "מוצאים את נימו" (האמא נטרפת, הכרישים המפחידים), "במבי" (האמא ניצודה), "בת-הים הקטנה", "שלגיה" וכו' (המכשפות המפחידות), אלא גם על סרטים חדשים ש"מיועדים" לצפיית ילדים. הבננות שלי מפחדות גם ב"פרוזן", וב"מואנה" (למרות שצפו בהם כבר כמה פעמים). מתברר שסרטים מצולמים פחות מפחידים, כשהם סיפורים על בני אדם רגילים ולא על-טבעיים…

ודבר אחרון: זה יתרון של ילדים דוברי אנגלית לצפות בסרטים דוברי אנגלית. מן הסתם אף אחד לא מדבב סרטים כאלה, וילדים דוברי עברית לא יספיקו לקרוא את התרגום, מצד שני מיטב חברותי מראות לילדיהן סרטים דוברי אנגלית בלי דיבוב גם ככה. מהשירים אפשר להנות בכל מקרה, והעלילה פחות חשובה (:

בקיצור: לחובבי הז'אנר: מומלץ בחום.

watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

watching mama mia photo Galit Lewinski
שני משמשים של חיוך

הנה השיר האהוב עלינו לריקודים ("אני שר!")

ולמי שממש בעניין, גרסאות הכיסוי שלנו:

עוד משהו על דיסנילנד

בשבוע שעבר כתבתי על הביקור שלנו בדיסנילנד.

כתבתי על החומרנות, על המרצ'נדייז, על המחירים המטורפים, על התורים הארוכים.

איכשהו קצת התביישתי לכתוב את זה, כאילו אני מספרת פה בגלוי שאני נותנת חינוך לא טוב לבנות שלי. חינוך לחומרנות, עידוד תופעת ה"תקני לי". מה, חייבים "אטרקציה" בשביל להנות? אי אפשר כבר לטייל בטבע?

את כל זה אמרתי לעצמי בעודי כותבת את הפוסט. איך אני אתרץ את זה מעל גלי הרשת?

אז כן, התשובה היא שאכן נסענו מבחירה לדיסנילנד. אני חייבת להודות שכולנו נהננו כל-כך בפעם הראשונה שרצינו לנסוע שוב. כ-ו-ל-נ-ו. מהצבעוניות, מההגזמה, וגם מההשקעה בפרטים הכי קטנים.

נהננו מהמתקנים, מלשוט בסירה, מלנסוע ברכבת, מלנהוג במכונית, מלהסתובב מהר, מלדהור ברכבת הרים מהירה, מלהסתובב ולרחף בנדנדות, מ"לצלול" בצוללת צהובה. שיתפנו פעולה עם הפנטזיה באופן מוחלט.

נהננו גם מהמתקנים הישנים וה"פשוטים" ביותר. נהננו מהמצעד ומהרקדנים, מלנופף לשלום ל"נסיכות". הבננות התרגשו מאוד לדבר עם "טינקרבל" ולשמוע על הבית שלה, כשה"טינקרבל" המחופשת מדברת איתן בקול קטנטנן ומסבירה שהיא אוהבת לשתות צוף ישר מהפרחים. גם הן יודעות שזו לא טינקרבל מהסרט, אבל כיף לחשוב לרגע שאולי כן.

וגם שם, בדיסנילנד שהוא פארק עם מליון פיתויים מכל הכיוונים, נהננו מהדברים הקטנים.

מלטייל בשמלה עם שרביט ולהרגיש כמו פיה אמיתית.

דיסנילנד גלית לוינסקי
תמר טינקרבל אמיתית

מלהצטלם בחולצות תואמות, כשעלמה מביימת אותנו ואומרת לנו איך לעמוד.

דיסנילנד גלית לוינסקי
בימוי ועיצוב אמנותי: עלמה

מלהתבונן במפה ולבחור איזה מתקן אני ארצה לעשות עכשיו, ועל איזה ארצה לעלות שוב.

דיסנילנד גלית לוינסקי
מתכננת תכנונים

מלהקשיב למוזיקה, מלמצוא בתפריט המיוחד לעונת החגים גם לביבה של חנוכה, ושירי חנוכה ברמקולים.

דיסנילנד גלית לוינסקי
יש לטקע!

מלנסוע ברכבת שמקיפה את הפארק, סתם כך, ולצלם במצלמה.

דיסנילנד גלית לוינסקי
מצלמות במרץ

מלהסתכל על רכבות-ההרים הענקיות חולפות ולהציץ בפרצופים של האנשים שעולים על הרכבת, צורחים בהנאה ובפחד.

דיסנילנד גלית לוינסקי
הכי כיף להסתכל על רכבת-הרים מהצד, מבחינתי
דיסנילנד גלית לוינסקי
תסתכלו על המבט של עלמה. אפשר להגדיל בלחיצה

דיסנילנד גלית לוינסקי דיסנילנד גלית לוינסקי דיסנילנד גלית לוינסקי

מבחינתי, היה שווה. מאוד.

 

אקנח בעוד קצת מחוויות אקראיות שלנו בדיסנילנד, ההנאות הגדולות של החיים:

דיסנילנד גלית לוינסקי
אהובה נהנית
גלידה גלית לוינסקי
אין כמן גלידה לארוחת צהריים
דיסנילנד גלית לוינסקי
רק בריאות!

דיסנילנד גלית לוינסקי

דיסנילנד גלית לוינסקי
פשוט וכיף

דיסנילנד גלית לוינסקי

טיול בעקבות עצמינו

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2016
סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2018
סוכריה סן דייגו גלית לוינסקי
הגשמת חלום הסוכריות, סן-דייגו 2018

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2016
על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2018

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים ותמר מזדעזעת מהריח, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
חייבות קצת חול בכפות הרגליים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול בין האמיצים שטבלו במים, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול במרכז התמונה, נהנית מכל רגע קפוא ורטוב

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

נשיקה גלית לוינסקי

צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן

מסימני הסתיו

  1. שלכת.
    מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

    סתיו גלית לוינסקי
    רחוב, רגיל, לידינו
    סתיו גלית לוינסקי
    יש פה פשוט רחובות שנראים ככה

    סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקיסתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי

  2. הימים מתקצרים.
    כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

    סתיו גלית לוינסקי
    דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל

    סתיו גלית לוינסקי

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
  3. דלעות.
    השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
    גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
    בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין

  4. תוכניות לחורף
    כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
    חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    תמרול באור קסמים

    סתיו גלית לוינסקי
    היש דבר יפה מזה?!
  5. מתקרר בחוץ.
    הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

    טיפות טל על עלה – לחצו להגדלה
  6. יבש.
    יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
  7. האלווין.
    ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
    ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

    תכנית להאלווין עלמה משאל
    התכנית של עלמה לתחפושות

    תחפושת רוח רפאים גלית לוינסקי
    האלווין 2018!
  8. אני לא מפסיקה לצלם.
    איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    קצת כדורגל בשמש הסתווית

    סתיו גלית לוינסקי

    וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.