סוכת שלום

היא לא כשרה

ואין לה סכך

היא בכלל במטבח

אבל היא סוכת השלום שלנו, מלאה שמחה ואור ואהבה,

ועצם בנייתה שימח את כולנו כל-כך שמיד רצינו לשבת בה, ולשחק, ולהזמין את כל האושפיזין שנמצאים בעיר

אז לכל מי שרוצה לשבת בסוכה חמימה, בלי סכך אבל עם קישוטים, בלי ארבעת המינים אבל עם תופינים, בלי צבע שנוזל על הסדינים מהגשם, אבל עם הסברים והדגמות של תמר על איך לגזור Snow Flake מנייר

אתם ברוכים הבאים!

סוכת שלום גלית לוינסקי
שלט הכניסה מעשה ידי תמר להתפאר

סוכת שלום גלית לוינסקי

סוכת שלום גלית לוינסקי
סוכה מניאטורית שתמרול בנתה סביב עבודה שעשתה בכיתה
סוכת שלום גלית לוינסקי
תמר מוכנה להעביר הדגמה בגזירת "סנואו פלייק" לכל המעוניינים
סוכת שלום גלית לוינסקי
אין כמו להתאמן בקריאה בסוכה

סוכת שלום גלית לוינסקיסוכת שלום גלית לוינסקי

אז מי בא לסוכתינו היפה?

סוכת שלום גלית לוינסקי

פוסטים נוספים על חג סוכות: בשנה שעברה – סוכות בחרוזים, סוכה במרפסת הבית שלנו בארץ.

על החלון ישבתי

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

חלון ונקובר גלית לוינסקי

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. תמר חוגגת יומולדת לעוגה
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017. בחוץ שלג, בפנים חמים ונעים.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016. הגילוי של השלג הראשון, בבוקר קר בדצמבר
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חנוכה/קריסמס ראשון פה, דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
כששלג בחוץ. דצמבר 2016.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
השלג הראשון דרך החלון בסלון. דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
פדסטל ליצירות האמנות של הבנות.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
סתיו 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה התחילה לכתוב מגילות על החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018. בחולצות מכבי תל אביב וניצני עלים ברקע
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018. מצלמת את השלג דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
תצפית אל החורף דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. בחוץ טרקטור חופר בור להנחת צינור ביוב לבית ממול
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה ויומן חיינו

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו

הבוקר הבאנו את הבנות ליום הראשון ללימודים, וברקע יוני רכטר שר את "כל עוד".

"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים"

שוב שנת לימודים חדשה מתחילה.

שוב הבנות מתרגשות – באיזה כיתה אהיה? מי המורות החדשות? האם המורות נחמדות? איזה ילדים יהיו איתי בכיתה?

שנת לימודים גלית לוינסקי
הבוקר: עלמה עולה לכיתה ג', תמר עולה לכיתה א'

"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים*" שר יוני רכטר באוטו, תמר לא הפסיקה לפטפט ברקע, והמבטים שלי ושל רם נפגשו. "איך עוד שנה פה נפתחת כמו כל שנה בסתיו, איך בן הולך לו לבד ואב בעקבותיו" מחיתי דמעה של התרגשות.

עוד שנה.

שנת לימודים גלית לוינסקי
2016 עלמה עולה לגן חובה, תמר מתחילה טרום-טרום חובה
שנת לימודים גלית לוינסקי
2017 עלמה עולה לכיתה א', תמר מתחילה טרום חובה
שנת לימודים גלית לוינסקי
2018 עלמה עולה לכיתה ב', תמר מתחילה גן חובה
שנת לימודים גלית לוינסקי
2019 עלמה עולה לכיתה ג', תמר עולה לכיתה א'
* "כל עוד" / מילים: עלי מוהר. לחן: יוני רכטר
לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: ספירת המלאי בשנה שעברה 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

רציתי גלאח

ואז הילדה החליטה שהיא רוצה קצוץ. שיער קצוץ. תספורת קצרה.

"מה את רוצה לקבל ליומולדת שמונה?" שאלתי אותה. "אני רוצה להסתפר. קצר."

אז התיישבנו לחפש תמונות בגוגל, שתראה לי מה היא רוצה.

"את יודעת שאין לנו שיער כזה?" הזהרתי אותה. "יש לנו שיער נפוח, הוא לא שוכב ככה."

"כשהוא יגדל הוא יצמח בעיקר כלפי מעלה. לא סתם הכינוי שלי בטלפון של אבא הוא "כרובית" כבר 12 שנה. רק שתדעי".

"אוקי, אחרי הקמפ".

ככה התחיל הקיץ.

"בואי, הורדתי לך אפליקציה, תנסי בנתיים כל מני אפשרויות".

"את רוצה אולי לצבוע? אולי כחול? הצבע שאת הכי אוהבת. תעשי קבוצת שיער כחולה".

"אוקי, מצאתי ספרית שאמורה להיות ממש טובה, נלך אליה ותתייעצי".

"בואי נסכם שתעשי תספורת אחת ביניים, עם קצת ארוך מקדימה, שיהיה לך מה להזיז. אם לא תהיי מרוצה, בתספורת הבאה תעשי קצוץ כמו שאת רוצה. ככה לפחות אם תתחרטי זה יגדל יותר מהר".

"ומה אם אני לא ארצה בסוף אמא?" – "תגידי לספרית מה שאת רוצה ותמיד אפשר לקום וללכת. אל תדאגי, הזמנתי תור, אם לא תרצי תעשי רק קצוות".

כשיצאנו מהמספרה, ממש מחוץ לדלת היא אמרה: "אבל רציתי גלאח מאחורה. ממש. כמו של אבא. לא ככה".

ישבנו בבית שוב על גוגל, וכל התספורות שהיא ביקשה לשמור היו של גברים. תספורות ממש יפות, אבל.
ומה אם יצחקו עליה בבית ספר שיש לה תספורת של בן? שאלתי את רם בלחש. למחרת שמעתי אותה אומרת לחברה – "אני הולכת לעשות תספורת קצוצה. של בן". אם כך, הבנתי, היא יודעת.

"כמה יפה לך ככה, תתחדשי!" אמרו לה כולם. "תודה", היא ענתה, "אבל אני הולכת לעשות תספורת של בן".

קבעתי שוב תור למספרה.

נכנסנו הבוקר. אני – בלב דופק מהתרגשות, היא – בדילוגים של שמחה.

הספרית (המתוקה כל-כך) ישבה איתה שוב על תמונות בגוגל. הציעה הצעות, הסבירה הסברים, חיפשה תספורות "מגניבות" של בנות, שיהיה גם קולי. ועלמה שלפה את הטלפון שלי והראתה לה: "אני רוצה ככה, בין התספורת של אבא שלי, לתספורת של הבחורים האלה. כי של אבא שלי קצת קצרה מדי".

היא ישבה על הכיסא, בהתרגשות ושמחה. ולא הפסיקה לחייך. היא פחדה קצת ממכונת הגילוח – אז מלאני הספרית נתנה לה להרגיש על כף היד שזה לא כואב.

היא התחילה ללטף לעצמה את הגילוח כבר אחרי השביל המגולח הראשון, וצחקה בקול: "כן, בדיוק ככה רציתי".

"יש לך מזל שאמא שלך כזו קולית" – אמרה לה מלאני – "לא כל האמהות מסכימות כזו תספורת. ואז הם באים אלי לפה להתווכח…"

מה אני יכולה לומר? גם לי יש גלאח, ויש לי וותק של 5 שנים קרחת מגיל 16, ועוד שנים רבות של תספורות קצוצות וקשקושים.

וחוץ מזה, היא יודעת מה היא רוצה.

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
אושר הילדה הזאת

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
תמרול לקחה את כל הסיפור מאוד ללב
תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
מתברר שיש לה גומה כשהיא ממש שמחה

"את רוצה שהיא תעצור כאן?" הצעתי, כשקבוצת שיער מתולתלת נפלה לה על העין בשובבות. "ממממ… לא. אני רוצה הכל קצר.".

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

יצאנו לרחוב, אני בלעתי את הדמעות, של התרגשות, של פרידה, של הבנה – הילדה שלי כל-כך גדולה.

עלמה חייכה מלחי ללחי, ולא הפסיקה לרקוד ולקפץ.

"כל-כך יפה לך", אמרתי לה. "ואני מאוד גאה בך. ידעת מה את רוצה, והלכת על זה."

"כמה שהיא דומה לך ככה" – כתבה לי אחותי. אני לא רואה את זה. אני רואה רק כמה שהיא בוגרת ושמחה.

סופסוף עשו לה בדיוק את התספורת שהיא רצתה.

לפוסטים הקודמים על התספורות שלנו: עלמיק מסתפרת בפעם הראשונה, על תספורת ראשונה במספרה.

Prizes, prizes, a quarter only!""

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

צילום גלית לוינסקי
נחושות
צילום גלית לוינסקי
דוכן ג'אנק, בנינו
צילום גלית לוינסקי
מליון אנשים חולפים, הדוכן הקטנטן בצד הוא שלנו

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

צילום גלית לוינסקי
זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלה
צילום גלית לוינסקי
הלקוחות הראשונות הגיעו!
צילום גלית לוינסקי
הארנק מתחיל להתמלא במטבעות

צילום גלית לוינסקי

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

צילום גלית לוינסקי
הדוכן ההוא, בצד בצד בצד, שם.
צילום גלית לוינסקי
איזה אנשים נחמדים, באמת
צילום גלית לוינסקי
בשלב שהן עשו מבצע: קנו אחד, קבלו שניים בחינם
צילום גלית לוינסקי
תמר רוקדת כאסטרטגיית שיווק
צילום גלית לוינסקי
עלמה נחושה להשיג לקוחות
צילום גלית לוינסקי
תמר מנסה למכור קופת צדקה שקיבלה

צילום גלית לוינסקי

שיאללה, כמה כסף!
צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

צילום גלית לוינסקי
ארטיק שנקנה בכסף שהרווחת – פשוט טעים יותר

קמפּ סלון

הנה התחיל החופש הגדול, ועמו הקייטנות.

אחרי חודשים של ציפייה, פחד, והתרגשות הגיע הרגע ועלמה (בת כמעט 8) נסעה לחמישה ימים ולילות בקמפּ-מרים. תבינו, מחנות קיץ זה אחד הדברים הכי קנדיים שיש. הילדים מחכים כל השנה לרגע שיעלו על האוטובוס ויסעו לבדם לאחד המחנות פה. יש שלושה מחנות קיץ יהודיים באיזור שלנו. שכטר (נחשב הכי דתי, והוא בכלל בוושינגטון) קמפּ התקווה (הכי מבוקש, הכי "עשיר", כל היום הילדים מבלים בבריכה, או כמו שהאחייניות שלי מגדירות אותו: "שום ערכים, רק עושים שם כיף") וקמפּ מרים (מחנה של תנועת הנוער הבונים-דרור, שהיא עקרונית תנועה סיציאליסטית אבל הורי החניכים מכל הקשת הפוליטית, והוא המחנה שנחשב הכי "ישראלי").

אני אמנם חדשה בסצנת הקמפִּים, אבל אני דודה של וותיקות המחנה. שתיים מהאחייניות הקנדיות שלי הולכות למחנה כבר שנים. אין מקום בכלל למחשבה על אחד הקמפּים המתחרים, כבר מהארץ אני יודעת ש-אם כבר ללכת לקמפּ אז רק לקמפּ מרים. למה לקמפּ מרים? "כי שם יש ערכים, שם יש פעולות, יש תורניות מטבח, שירותים…." בקיצור נשמע שזר לא יבין זאת, אבל מי שהולך שנה אחת לקמפּ מרים, לא מנסה אף מחנה אחר. זה ירדנה מול עופרה של הקמפּים, וברור שאנחנו בצד של מרים פה.

ושלא כמו מחנה קיץ בארץ, באמת באמת – אין פה מבוגרים. במטבח מבשל צוות המטבח – שהוא נוער. ראש המחנה (שנקראת "הראש") בת 20 וקצת, הצוות הפסיכולוגי לתמיכה בחניכים ("מלוָוה") הן בנות עשרים, המצילים בבריכה – נוער, החובשים במרפאה – נוער. יש רופא אחד שבא לבקר פעם ביום (גיסי, כמה נוח, בשבוע שעלמה נמצאת – המשפחה שלהם חזק בקמפּ הזה) ויש את האחראית על המחנה מול ההורים שהיא מבוגרת. כל השאר – נוער נוער נוער.

וככה זה, מילדים אחרי כיתה ב' (כמו עלמה) שיוצאים לחמישה לילות, ועד הבוגרים, אפשר לצאת בהדרגה לשבוע, שבועיים או שלושה, או להשאר שם שני מחזורים וחלוץ (כל הקיץ תכלס') כמו שהאחייניות שלי "עושות. עד גיל 24. מעל גיל 24 כבר אסור לבוא למחנה. די, הם הרי כבר "מבוגרים!

ומה הם עושים שם? אני לא ממש יודעת. נצטרך לחכות שעלמה תחזור ותספר. ממה ששמעתי וראיתי: המחנה בן ה-100 שנה ממוקם בשטח סגור באי גבּריוֹלה. יש מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, ויש בריכה, ויש הרקדת ריקודי עם ביום שישי, וקבלת שבת, ויש טיולים לקבוצות הבוגרות וקמפינג, ויש חתירה בקנו בים, ושירים בכל בוקר, ויש נדנדה על חבל למי שקם מוקדם – לפני ההשכמה של המחנה. הם ישנים בבקתות עץ, על מיטות קומותיים. מתקלחים מקסימום פעם ביומיים (יש מחסור במים על האי, כי כל המים נשאבים מבארות). כל קבוצה נמצאת עם המדריכ/ה שלה מהבוקר עד הערב, כולל מקלחת משותפת (בעירום! דוגמא אישית!) ולינה משותפת באותו חדר. ויש פעולות בנושאים שונים, מפעולה על שיר הפלמ"ח ועד דיונים על ג'נדר בקנדה.

ואגב ג'נדר. בטפסי ההרשמה של עלמה (בת כמעט 8) היינו צריכים למלא תחביבים, וגם באיזה ג'נדר היא מעדיפה שיפנו אליה- היא, הוא או הם. כל המחנה מאוד אינקלוּסיב – למשל שינו את כל שמות הקבוצות מ"ניצנים", "בונים" וכו' ל"ניצנימוֹת", "בונימוֹת", והצוות הוא "מדריכימוֹת". גם תאי השירותים מחולקים לפי ג'נדר אך פתוחים לכולם.

השלט לאיסוף הקבוצה של עלמה – ניצנימות

ותמר? תמר מתה מקנאה. כל הזמן דאגנו שעלמה תתחרט, וכשהמחנה יתקרב הלחץ יגבר, והיא לא תרצה בסוף ללכת. בעודינו שקועים בעידוד ומילים טובות על הקמפּ כמעט פספסנו את תמר שמתפוצצת מקנאה. עד שהיא התפרצה יום אחד לפני כשבועיים: "גם אני רוצה ללכת לקמפּ מרים! למה רק עלמה יכולה?". כל מילות הניחומים וההסברים לא עזרו. לבסוף הבריק במוחי רעיון: את תעשי קמפּ בבית! עם שקי- שינה, ופעילויות מיוחדות, וסליפּ-אוֹבר בסלון! תמר שמחה מאוד, ורם העניק שלו את השם המנצח: "קמפּ סלון" (על משקל "קמפּ שלום" של ה-JCC).

אז כשארזנו לקמפּ מרים לפי רשימת הציוד – תמר ארזה לה גם תיק לקמפּ שלה. ובימים האחרונים הוציאה את שקי-השינה ופרסה אותם, מוכנים לשימוש בסלון. עלמה התרגשה, יותר ויותר מיום ליום, ובניגוד לחששותינו – נסעה לה לקמפ בשמחה גדולה, בלי להביט לאחור (באמת! היא אשכרה נפרדה והלכה לה לאוטובוס). ותמר, שסובלת מכאבי בטן כבר כמה ימים, ואפילו התעוררה מהשינה בלילה מרוב כאבים, מיד כשהאוטובוס של עלמה נסע – הסתובבה לחבק אותי ואמרה בדמעות: "אני מתגעגעת לעלמה".

עד היום חשבתי שתמר רק מקנאה בעלמה נורא. היום נפל לי האסימון. היא מתגעגעת, הרבה יותר מאיתנו.

היה לנו יום מוזר אתמול. כבר היו לנו פה פעמיים לילות שעלמה נסעה לישון בקמפינג עם מחנה הקיץ של ה-JCC (מתחילים עם זה מגיל בוגרי גן-חובה. לא, זה לא יאמן) אבל הפעם זה לחמישה ימים ולילות, לא לילה אחד. אי אפשר להתקשר אל הילדים בקמפּ, או לבוא לבקר. אני קצת לא מאמינה שנתנו לה, בת קצת פחות משמונה, לנסוע. כששמעתי על זה לראשונה בארץ – על האחייניות שלי שנוסעות בגיל 10 לשלושה שבועות וההורים אפילו לא יכולים להתקשר אליהן הזדעזעתי! מה זה פה? צבא?! אבל אנחנו מנסים להכנס לראש הקנדי. המחנה מעלה תמונות של החניכים לאתר פרטי, שרק קרובי משפחה מורשים להכנס אליו. וגם אחיינית שלי שלחה תמונות ווידיואים של עלמה (מזל שיש לנו קשרים בהנהלה).

לתמר היה חוג כדורגל, ואחר כך היה טיול של קמפּ-סלון לחברים. ואחר-כך היתה סדנת שזירת צמידים מגומיות (תמר העבירה את הסדנא לעצמה ולחבריה הדמיוניים לקמפּ). וכשהיא סיימה שלושה צמידים היא ביקשה שאצלם ואשלח לעלמה. הסברתי לה שאין לי איך לשלוח לעלמה תמונות, אז תמר כתבה לה מכתב וציירה את הצמידים שהכינה.

ביום השני בקמפּ סלון היתה קייטנת כדורגל וגם טיול של כל ילדי המחנה (תמר וחבריה הדמיוניים) עם המדריך רם לבריכה. הם חזרו מאוד עייפים, ומרוצים. הדינמיקה בבית השתנתה לגמרי. ילדה אחת, שני הורים. אין שוב ויכוח או ריב, תמרול העקשנית משתפת פעולה עם כל הנעשה בבית מבלי להתווכח או להתעקש. מצד שני היא גם עצובה, עצב אמיתי, כמה פעמים ביום. היא מתגעגעת לעלמה.

לא נותר אלא לספור את הימים, ולקוות שעלמה תחזור בטוב. בתמונות נראה שהיא נהנית בטירוף, עצמאית, משתתפת, שמחה. חבורה של ילדים על אי עם הנוף הכי יפה בעולם, עושים כיף. כמה רע זה כבר יכול להיות?! וגם אצלינו בקמפ סלון עושים חיים. מוזמנים להצטרף במחזור הבא…

מחנה קיץ גלית לוינסקי
התכנית של תמר לקמפ סלון – היא כתבה באחד מימי הגן האחרונים, וציירה אותה ואת דניאל בשקי שינה בסלון
מחנה קיץ גלית לוינסקי
וככה זה נראה במציאות, לפני הלילה שדניאל התארחה
מחנה קיץ גלית לוינסקי
יש אור עד אחרי 9 בערב ביולי, אם אתם תוהים

דברים שעושים בקמפ סלון:

מחנה קיץ גלית לוינסקי
קייטנת כדורגל
מחנה קיץ גלית לוינסקי
מצלמת וידאו באייפד. היא ביקשה שאקים לה רקע ובחרה ברקע ירוק. מקצועית לגמרי!
מחנה קיץ גלית לוינסקי
תופרות יחד
מחנה קיץ גלית לוינסקי
צמידים מגומיות. תמר הכינה ולימדה גם את חבריה הדמיוניים.
מחנה קיץ גלית לוינסקי
זה המכתב שתמר כתבה לעלמה על הכנת הצמידים.

כתבתי את הפוסט הזה לפני חמישה ימים, יום אחרי שעלמה נסעה לקמפ. היום בצהריים היא חזרה. נסענו לאסוף אותה עם כל הילדים האחרים מהמעבורת. כולנו עמדנו נרגשים, מחכים לילדים שלנו שירדו במדרגות ונראה סופסוף מה מצבם באמת. עלמה חזרה צרודה, שמחה, חייכנית, ותמר קפצה עליה וחיבקה וחיבקה וחיבקה, ולא עזבה אותה. עלמה חזרה גדולה באיזה שנתיים שלוש, נשבעת. במהלך הנסיעה באוטו הביתה ירד גשם, ובין סיפור לסיפור היא התעצבה לה. "מה קרה עלמולי?" שאלתי כשהתחילה לדמוע. "אני רוצה לחזור למחנה. היה נורא קצר! הייתי נשארת שם עוד חודש. כל הילדים בקבוצה שלי היו נשארים. את בטוחה שזה היה חמישה ימים?! מרגיש לי כמו יום אחד".

מחנה קיץ גלית לוינסקי
המפגש המרגש בין עלמה לתמר. תמר לא עזבה את עלמה במשך כמה דקות
מחנה קיץ גלית לוינסקי
אני לא באמת אשים פה תמונות מהקמפ הרי, אבל ראינו אותם צועדים בשנה שעברה, אז ככה זה בערך נראה
מחנה קיץ גלית לוינסקי
זה החוף המהמם בגבריולה, אליו יוצאים הקייטנים
מחנה קיץ גלית לוינסקי
גבריולה בשנה שעברה, וחניכי הקמפ חותרים בקנו

מה הקטע עם היוניקורן?

יוניקורן? חד-קרן? הסוס הזה עם ה- Horn על המצח?

מה הקטע איתו?

יומולדת חמש של תמר היתה כולה בסימן יוניקורן. מההזמנה, דרך האירוע ועד המתנות. יוניקורן, קשת בענן, וגם קצת נסיכות וארמונות ואיפור ושמחה כללית.

כיוון שתמרול ילידת דצמבר (כן אני מספרת על אירוע שהתרחש לפני כחצי שנה) היא עדיין לא הכירה מספיק את ילדות הכיתה שלה (מגן חובה מערבבים ומחלקים מחדש את הכיתות בכל שנה בבית ספר שלנו) ורצתה לעשות מסיבה קטנה מאוד, רק לחברות, בבית.

להעסיק במשך שעתיים שמונה בנות חמש-שש אצלינו בבית זה לא מסובך. לקחתי על עצמי את המשימה בשמחה, והיתה לי עזרה חשובה מאוד: עלמה – בהפעלות, גלי האחיינית שלי – שהיתה על עמדת האיפור (כמה שבנות בגיל הזה אוהבות שבאה טינאייג'רית מאופרת מהמם בעצמה לצייר להן פרפרים על הפנים…) ורם – האחראי על האוכל.

בתכנית: תחפושות (כאן התברר שרק תמרול שלי עוד אוהבת להתחפש כל יום, שאר הבנות לא ממש התעניינו בזה)
ארמון (שהכנתי מבעוד מועד בהשראת הטירה המהממת ששירה גנני הכינה)
פינות להסתובבות חופשית: איפור (גלי-כאמור), קעקועים, ויצירה: צביעה וקישוט יוניקורן על קנווס שהכנתי מראש
אוכל (פיצה כמו שמקובל פה בכל יום-הולדת ראוי) מלווה בפירות וירקות בצבעי הקשת
עוגה (כי אין חגיגה בלי)
פיניאטה (יוניקורן כמובן)
למקרה שישאר זמן ולא נדע מה לעשות: הכנתי קאפקייקס וקישוטים שהבנות יוכלו לקשט לעצמן

אז הנה התמונות:

את הארמון הכנתי מקרטון יומיים לפני האירוע. כשתמר ראתה אותו היא התאהבה בו ממש כמוני, אך מיד הכריזה: "אני הולכת לצבוע אותו!" היה לי מאוד קשה לשחרר, הרי אני קונטרול-פריק! ומצד שני, הכנתי אותו בשבילה… התפשרנו על צביעת אבני הקשתות, וזה יצא כל-כך יפה! וגם עזר להפיג את המתח הרב של תמרול לפני המסיבה.

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי
ארמון לתמרול
יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי
תמרול צובעת

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי
וו-וא-לה!

המסיבה היתה מתוקה מאוד (איזה מזל שמסיבות פה הן רק שעתיים! יש שעת הגעה ושעת איסוף, וצריך לציין בהזמנה מראש אם לא רוצים שההורים ישארו – כי תכלס' אין מקום אצלינו לשמונה בנות והוריהן, וגם ככה – מי צריך הורים ביומולדת?!)

פינות היצירה והאיפור עבדו מצויין (רק מהר מכפי שחשבתי. צריך לזכור להבא)

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי

את העוגה קישטתי לתמר לפי הסבר מפורט שלה (והיא היתה כל-כך מרוצה!)

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי

הפיניאטה היתה אתגר אמיתי  – כמו שצריך (תמיד אני מפחדת שאיזה ילדה תצא בשן ועין לפני שהפיניאטה הזו תסכים להקרע…)

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי

את קישוט הקאפקייקס עשינו עוד לפני הפיצה (מתברר שהפיצריה שכחה את ההזמנה שלנו והתעכבה בחצי שעה קריטית!)

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי

ושקיות ההפתעה חולקו בשמחה

Unicorn Birthday party Galit Lewinski
בכזה אירוע יש כמה שלבים, ובכל איחד מהם הציץ איזה יוניקורן

היה מצויין, וכיף, ומלא יוניקורנס וקשתות בענן!

ואז, אחרי שנגמר, והבית מלא בובות יוניקורן, בלון יוניקורן, מנורת יוניקורן, פאזל יוניקורן, שאריות קישוטים ומפיות בהתאם, אז,בדיוק, נזכרתי ששבועיים לפני שעברנו לוונקובר עלמה חגגה יומולדת חמש עם ילדי הגן שלה בישראל. ואני, שנותרתי בארץ עם סידורים אחרונים, ארגזים מחכים לאריזה ולב דואב מהפרידה הגדולה המתקרבת – ביליתי בוקר שלם בקישוט עוגת יומולדת – יוניקורן כמובן, לעלמה. (כי זו דרכי להתמודד עם לחץ גדול מדי)…

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי
פעם הייתי משקיעה. בצק סוכר וזה. האמת שהוא נורא יקר פה, אז יש MM

וכך נסגר המעגל.

לפני שבועיים תמר חגגה יומולדת חצי (כן כן, כבר חמש וחצי), וכמיטב המסורת קישטה בעצמה את העוגה שלה. היא ביקשה שאבנה לה שכבות ליצירת עוגה בצורת הר-געש (לא יוניקורן!) אותו מילאה בגנאש שוקולד סמיך.

מזל טוב וחצי תמרול!

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי
תמר, התכנון של העוגה והעוגה. מוכשרת אש הילדה הזאת