פורים 11#: קטשופ וצ'יפס, באנג'י וג'ייד ראביט

פורים 2021, מה יש לדבר. אחרי שנה מוזרה, עצובה ומעייפת הגיע שוב החג האהוב עלי. לא יאמן שהקורונה הארורה התחילה לפני שנה, מיד בתום חגיגות פורים 2020… למזלינו בתי הספר פתוחים ויש מסיבת-פורים השנה. במתכונת שונה אמנם – כל שכבה בנפרד וכל שאר המסיבות (במרכז הקהילתי למשל) היו בזום, אבל יש מסיבה בבית-הספר, ויש בשביל מה להשקיע בתחפושת!

השנה הבננות בחרו בתחפושת זוגית, כל אחת עם החברה הכי טובה שלה. לרגע חששתי שאשאר מובטלת מעבודת הכנת התחפושות, עד שהתברר שרעיונות מפורטים יש, אבל בכל זאת הן ישמחו לעזרתי בהכנת התחפושת עצמה.

בגלל הקורונה אסור להפגש אצלינו בבתים. אסור פליידייטים, למרות שהבנות לומדות באותה כיתה עם החברות ונמצאות בבית ספר בלי מסכות (בתוך הכיתה). השתדלנו לשמור על הכללים ככל האפשר ולהפגש רק בחוץ (תוך התחשבות במזג האוויר).

איזה כיף שיש לבננות כאלה חברות טובות שבוחרות להתחפש איתן בתחפושת משותפת מגניבה!

והנה הן, תחפושות זוגיות מגניבות, פורים שנת 2021:

קטשופ וצ'יפס: עלמה ואלי

Ketchup and Fries גלית לוינסקי
שתי חברות טובות, קטשופ וצ'יפס. מתאימות בכל הפרטים הקטנים, מהעגילים, הקשת ועד המסכה

עלמה ואלי – חברות נפש, התחפשו יחד שנה שניה ברצף. החליטו למה יתחפשו, ונפגשו לפליידייט אחד בחצר לתכנון וסקיצה. אחר כך אני ועלמה הלכנו לרכוש את המוצרים החסרים ולחפש בבית שאריות בדים וניירות. אמא של אלי הזמינה עבורה בגד גוף אדום וחצאית אדומה, והבנות החמודות נפגשו שוב לפגישה קצרה של יצירה. עקרונית קבענו שנכין הכל בחוץ מפאת איסורי הקורונה, אבל בגלל שהיה קר וגשום ישבנו שלושתינו במסכות בחדר הכניסה של הבית שלנו, עם דלת הכניסה פתוחה כל הזמן. היה קר, אבל הצלחנו לייצר בשעה וחצי את כל התחפושת של אלי. את התחפושת של עלמה השלמנו לבד כבר בתוך הבית.

עלמה ואלי ידעו בדיוק מה הן רוצות, והכינו את הרוב לבד. לשמחתי הן זורמות ופחות פרפקציוניסטיות ממני, כך שכל מה שיצא – הן היו סופר מרוצות וגאות. שימו לב לקשת צ'יפס לשיער של אלי, הצ'יפס התלת מימדי והעגילים של עלמה, כי הפרטים הקטנים מקפיצים את התוצאה!

קטשופ גלית לוינסקי

באנג'י וג'ייד ראביט – הארנבים מהסרט Over The Moon: תמר ותמר

Jade rabbit גלית לוינסקי
תמר ותמר, ארנבון וארנבון

כשתמר ותמר, החברות הכי טובות כבר שלוש שנים – החליטו להתחפש יחד – הן בחרו בדמויות מסרט אהוב על שתיהן  – Over The Moon (שלא נראה לי שאף אחד אחר מכיר, הן צפו בו ביום שהוא יצא לנטפליקס אי אז כשעוד היה מותר להפגש בבתים). ארנבת לבנה וארנב ירקרק שמתאהבים בסוף הסרט ונשארים ביחד. קלאסי לא?!

למרות הפרשי הגובה ההפוכים תמר שלי בחרה להיות הארנב הגבוה, הרי הוא ג'ייד ראביט. אניווי, מיד התגייסתי למשימה. לייצר ארנב זה מאוד קל, במיוחד שיש לנו הרבה פרטי לבוש מתאימים (הטייץ הירוק שימש את עלמה בתחפושת קרשינדו הגמד, נעלי הבית היו בכלל של האחיינית שלי)

תמר עברה על כל ארגז התחפושות העצום שלנו, ובחרה מהבדים שיש לי כבר דברים שאולי יתאימו עבור שתיהן. תפרתי את הגוף מבד פליס ירקרק שקנינו, אזניים נקנו בחנות הפארם שלידינו (תכף איסטר, אזני ארנב זה הקטע), חיברנו זנב מפונפון שנשאר מתחפושת טינקרבל של עלמה מלפני ארבע שנים. הדפסתי לתמריות עותקים של תמונה שהן בחרו מהסרט, כדי ש(כל) מי שלא יכיר יוכל לדעת למה הן התחפשו.

תמר עפה על התחפושת שלה, ממש, באושר אמיתי. כמה אני שמחה מהיכולת שלהן להיות שמחות וגאות באמת במה שהן (ואני) הכנו.

>חפושת ארנב גלית לוינסקי

היום – יום שישי – היתה מסיבת הפורים בבית-הספר. השנה החגיגות היו במקביל לכל הכיתות, ובנפרד לכל שכבה. אסור להם להתערבב עם שכבות אחרות. היה מאוד מאוד שמח, ואני התנדבתי לצלם את הילדים המחופשים כך שזכיתי גם להכנס לבית הספר (אסור למבוגרים להכנס מאז תחילת הקורונה), גם לצלם את הבננות מחופשות ושמחות, וגם להנות בעצמי בחג האהוב עלי (:

Jade rabbit גלית לוינסקי

חג פורים שמח ובריא לכולנו!

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות: מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, מאמה-מיה: דונה והדיינמוסהגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.

בד או מסטיק?

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהו כזה חמוד ואהוב היה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.
פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

הומלסים

אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
תמר שומרת את הכסף של התרומה בקופת צדקה

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

  1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
  2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
  3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
  4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
  5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
  6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.
מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
גאות ומרוצות

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).

יומולדת קורונה

לתמר יש יומולדת אחרונה בשנה האזרחית במשפחה שלנו – באמצע דצמבר. ולכן בשבוע שעבר הגיע תורה לחוות יומולדת קורונה. כמעט כולנו כבר חווינו אותה – כל מי שחגג מאז אמצע מרץ שעבר – יומולדת ב"חצי כוח", יומולדת בלי חברים או בלי משפחה או בלי לצאת מהבית – כל אחד לפי הגל שנפל עליו ולפי האיסורים הרלוונטיים בחודש שלו.

אני חגגתי בווינדו-שופינג מול חלונות ראווה של חנויות סגורות ברובן, ביולי. עלמה חגגה באוגוסט ביומולדת בפארק עם חברים, בחוץ, בלי עוגה אבל עם ממתקים ארוזים בשקיות נפרדות לכל החברים. אחותי חגגה יומולדת עגול באוקטובר, עם שש חברות במסכות על המרפסת החיצונית שבביתה (ב-10 מעלות צלזיוס). האחיינית שלי חגגה בסוף נובמבר עם חברים בזום. ותמר חגגה בבית, איתנו. (ולא הזכרתי בכלל את הבר-מצווה ובת-מצווה שנחגגו בארץ בדרכים יצירתיות ומיוחדות לשמח את החתן והכלה).

אנחנו בעיצומו של גל שני פה בבריטיש קולומביה, וכבר למעלה מחודש מתבקשים לא לקיים שום אירוע חברתי ולא להכנס לשום בית שהוא לא הבית בו גרים, לא לקיים מפגשים חברתיים כולל פליידייטס בפנים או בחוץ, ולהמנע מארוחות משותפות (כולם חוששים מה יקרה פה בקריסמס ולכן מפמפמים את ההוראות כבר כמה שבועות מראש).

כל הדלקות הנרות של חנוכה שלנו השנה היו בזום, ככה חגגנו עם המשפחה בארץ ועם המשפחה והחברים שפה. ואמנם בית הספר ממשיך כסדרו, וכולנו מעריכים את עד אין קץ את המאמץ הכרוך בכך, אבל לגבי כל השאר – ההוראות משתנות בכל שבוע.

את מסיבת היומולדת לחברות של תמרול דחינו עד להודעה חדשה כבר לפני כמה שבועות. קיווינו שנוכל לפחות להפגש לארוחה משפחתית עם המשפחה של אחותי אבל ככל שהתאריך התקרב הבנו שזה גם לא יקרה.

אם כך – נחגוג בעצמינו בכל הכלים המצויים בידינו!

כמובן שמרוב רצון לפצות אותה נסחפתי בהכנות, וכמו תמיד הבנתי בדיעבד שהיא היתה מרוצה גם מרבע מכמות המתנות, אבל… יומולדת 7 יש רק פעם אחת.

תמרול קמה לבית מקושט בצבעים האהובים עליה (עלמה ואני עמלנו על כך בערב הקודם), ולעוגת יומולדת אישית וברכות וחיבוקים מאיתנו.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
ביומולדת במהלך שנת הלימודים קמים מוקדם! אני, רם ועלמה נולדנו בחופש הגדול אז כולנו שמחים בשבילה שיש לה בית-ספר ביומולדת

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

היא הלכה לבית ספר ומשם לחוג בלט ושמחה מתשומת הלב של המורות והחברות שלה לאורך כל היום.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

והיא חזרה הביתה לחגיגה משפחתית מלאה ממתקים ומתנות מאיתנו, ומעלמה, מסבאסבתא שהגשימו לה את חלום הבובה התאומה שלה, ומשין והאחייניות החמודות שלי שהביאו לה מתנות שמתאימות לה בול, ואת מק-אנד-צ'יז הכי טוב שיש (שאחותי מכינה והוא המאכל האהוב ביותר בעולם על תמרול )

זה היה יום טוב.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמולי ואני קישטנו בערב הקודם ומיד אחרי בית הספר כשתמר היתה בחוג
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
קישוטים בצבעי אדום-שחור-לבן. אדום זה הצבע האהוב עליה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
תמרול ביקשה ממני יום קודם שזו תהיה עוגה בצורת חנוכיה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
יומולדת בחנוכה, נר שישי+שמש=יומולדת 7
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
פעם ראשונה בחיים שאני מכינה "שולחן יומולדת"
יומולדת גלית לוינסקי
האושר מצוי בפרטים הקטנים
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
חוץ ממתנות קנויות היו פה כמה חלומות שהוגשמו כמו פלטה אמיתית של ציירים וכמה ספרי פופ-אפ שקיבלנו יד שניה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
תמר חזרה הביתה במצברוח מרומם
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמיק הכינה מצגת יומולדת לאחות הכי טובה בעולם
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
Seven is heaven
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
יש! עשית לי עוגת חנוכיה כמו שרציתי!

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
פאזל 1000 חלקים לפאזל-מאסטר שלנו.
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
זו התמונה שעל הפאזל, מקנדה דיי ביולי האחרון בו תמר ואני היינו אמורות להיות בטיסה לישראל, ובמקום זה שיחקנו במטוס בכאילו

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמה הזמינה מתנה באמזון – מכונית אדומה על שלט. תמר שמרה את המתנה שלה לסוף כי ידעה שזו המתנה השווה ביותר
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות מדודה ובנות-דודות שנפתחות בפתח הדלת
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות שוות במיוחד, אבל מה עם השש מעלות והמכנסיים הקצרים?!
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות מעולות בשש מעלות. חיבוקים לעומת זאת – אסור
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
זה היה יום טוב.

אגב, גם עלמה כתבה על המסיבונת שלנו בבלוג הפרטי שלה (מומלץ! מומלץ! אני לא משוחדת!) אתם מוזמנים להכנס לפוסט שלה – לחצו כאן.

למי שנמאס כבר מקורונה (עד מתי קוביד 19?!) ורוצה קצת אסקפיזם בדמות ימים טובים, הנה פוסטים קודמים על ימי-הולדת: על יומולדת חמש בצורת יוניקורן של תמר, תמר בת ארבע – באחד הפוסטים האהובים עלי, כאן עלמה בת 4, מחשבות על עלמה בת 6, אלבום יומולדת, כאן יש שנה בתמונות של עלמה, כאן יש שנה בתמונות של תמר (שגם היה הפוסט הראשון בבלוג), וכאן מאחורי הקלעים של שנה בתמונות, כאן תמר בת שנה! כאן ימי הולדת בגן-הורדים, כאן כתבתי על עוגות יומולדת (כשעוד הייתי מתעסקת עם הרעל הקרוי "בצק סוכר"- תכל'ס עד שנה שעברה), כאן על חגיגות יומולדת-חצי המסורתיות, מתנות שקיבלתי ליומולדת 40, והוידאו הענק שעשינו לרם לכבוד יומולדת 40!

עולם כמנהגו

ושוב סתיו.

כל כך מוזר, אצלי בראש יש תחושה שהעולם קצת עצר אי שם במרץ-אפריל, ומאז הכדור מסתובב בקצב אחר. אני מנסה להזכר בחודשים הקודמים והם נראים לי כאילו חלפו לפני מאה שנה, ומצד שני חלפו רק הרגע.

הסתיו כבר כאן, עם הגשם והעננים, והטמפרטורות שיורדות, ושעות האור שמתקצרות, והעלים שמחליפים צבע ונושרים.

הסתיו הוא העונה הכי יפה כאן. אולי האביב, קשה להחליט. אבל ביום שהשמש מפציעה ומאירה את העצים זה באמת – הדבר הכי יפה שיש. אני לא מפסיקה להתפעל מצבעי העלים על העצים, ומהיופי הזה שהטבע מייצר, כמעט כבדרך אגב, בכל שנה מחדש.

בעולם שלנו החיים התהפכו והשתנו מאז הקורונה. אני מתגעגעת כל-כך לשגרה שלפני הקורונה, לחופש לנסוע  למקומות ולטוס ארצה, לחירות להסתובב בעיר בחופשיות, ליכולת לפגוש אנשים ולארח, ולהתחבק.

אבל עולם הטבע נשאר כשהיה.

ותכף יגיע החורף האפור והקר, ותכף תסתיים השנה שכמעט כולה היתה תחת הכישוף הזה של הקורונה.

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
אהובות שלי, מצטלמות מקצועיות
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושות לאסוף עלים לערימה שאפשר לקפוץ בה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו עם הענן
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
שוב אוספות עלים
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
בננות ועלים של סתיו

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושים לעמוד במשימה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
יש שם עלמה מתחת לערימה הזו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
על עלה ועלמה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
"עכשיו אני!"

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
צצות כמו פטריות אחרי הגשם

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית.

שתהיה יפה ושונה השנה

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של עלמה
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של תמר
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של שתיהן

צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

הליכה לגינה

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

צילום גלית לוינסקי
עלמה צועדת
צילום גלית לוינסקי
וצועדת
צילום גלית לוינסקי
ואני מאחוריה
צילום גלית לוינסקי
חוצה את הכביש בגאווה
צילום גלית לוינסקי
ככה היא דילגה לה בשמחה אחרי שחצתה את הכביש
צילום גלית לוינסקי
אתם חייבים לראות מקרוב
צילום גלית לוינסקי
הולכת לגינה להתנדנד. זה בסך הכל מה שרצתה…
צילום גלית לוינסקי
כשחזרה הביתה שמחה וגאה

 

קורונה – סיכום ביניים

 בעוד בארץ חוזרים לשגרה במרץ, ויש שיאמרו – במהירות מפתיעה, פה בבריטיש-קולומביה בקנדה, כיאה לקנדים – לוקחים את הזמן. החזרה לשגרה פה איטית, וכמו כל ההתנהלות מול האתגר הזה – הכל מחושב, שקול ומגובה בגרפים ותחזיות מתמטיות. מה אני אגיד – עד עכשיו זה דווקא עבד להם. בריטיש-קולומביה היתה אחת הפרובינציות הראשונות עם חולי קורונה מאובחנים, ובכל זאת, נפגעה מעט מאוד יחסית. בעוד באונטריו ובקוויבק הקורונה עדיין משתוללת עם מאות נדבקים ביום – פה מספר החולים המאובחנים עומד על חולים בודדים ביום כבר למעלה משבועיים. (ודווקא הרחיבו את הקריטריונים, כל אדם שחש ברע זכאי לבדיקה).

באמצע השבוע שעבר נפתחו כמה ברים ומסעדות, מספרות ומכוני יופי. הישיבה בברים – שולחן כן – שולחן לא. אין תפריטים, אין אוכל, בחירה מתוך תפריט מצומצם של משקאות. החנויות לא ממהרות להפתח, והחנויות שכן נפתחו מקפידות על תורים מרווחים ברחוב וכניסה של אנשים בודדים בכל פעם. מעודדים הזמנה אונליין ואיסוף במקום. רוב האנשים שעברו לעבוד מהבית ממשיכים בכך. הפארקים וגני-המשחקים עדיין סגורים. אבל גם לקנדים נמאס. נכון שאנחנו מנסים ללכת באופן מרווח על המדרכות אבל בכל יום עם מזג-אוויר סביר כל החופים וכל פיסת דשא מתמלאים קבוצות קבוצות (מרווחות לרוב) של אנשים.

גם הביטולים להמשך הקיץ והסתיו ממשיכים. הפארקים הלאומיים יהיו פתוחים לקמפינג רק לתושבים. קייטנות הקיץ בוטלו או הפכו לקייטנות יומיות בעיר (עלמה מחכה לשבועיים שלה בקמפ-מרים על האי גבריולה מהרגע שחזרה בשנה שעברה). החוגים בוטלו. אפילו הלימודים באוניברסיטת בריטיש-קולומביה הוכרזו כאונליין בסמסטר הסתיו הקרוב. מתי יתחילו לחזור לשגרה? השאיפה היא להקל ולהגיע לששים אחוז המגע החברתי (ביחס לרגיל) ולהמשיך כך עד שיהיה חיסון.

 בתי הספר התחילו ללמד את ילדי העובדים במקצועות רפואיים לפני כשבועיים. הבנות שלי נשארו ללמוד אונליין בבית איתי. למיטב ידיעתי רוב בתי-הספר הציבוריים מספקים תכנית לימודים מינימלית עד לא בכלל. לשמחתי בית-הספר של הבנות שלנו חזר לעבוד אונליין אחרי פסח באופן מעורר התפעלות. לקח להם קצת זמן להתבשל ולמצוא את הנוסחה, והשבועיים שלפני פסח היו קשים מאוד וכללו בעיקר משימות עצמאיות ושיחת עידוד יומית עם אחת המורות. מאז פסח יש לילדים מערכת מסודרת, בכל יום מ-9:00 עד 14:15 הן לומדות ארבעה שיעורים אונליין בני חצי שעה, הכוללים לימודים לפי הנושאים הקבועים: אנגלית, חשבון, מדעים, עברית, יהדות וכל השיעורים המקצועיים: ספורט, מוזיקה, אמנות ודרמה. בין השיעורים יש עוד שני חצאי שעה של משימות יומיות והפסקות. אפילו שיעורי העשרה ופגישה שבועית עם היועצת יש להן.

 מה-1 ליוני המערכת תתחיל להשתנות משום שבתי-הספר מחוייבים להפתח במתכונת מצומצמת. בית-הספר  שלנו יפתח לכל מי שהצהיר שמעוניין, ולמספר ימים שונה לפי הגיל. כיתות א׳-ג׳ (כולל עלמה ותמר) יחזרו ליומיים בשבוע משבוע הבא ("אבל אסור לחבק את המורות" אומרת תמרול) ובשאר הימים ימשיכו בלימודים מרחוק. אגב, הרוב הגדול של ההורים לא שולחים חזרה את ילדיהם ללימודים. הטיעונים הנפוצים שקראתי בקבוצת הוואטסאפ של האמהות הם ״לא מרגישות בטוח״, ״הלימודים אונליין עובדים טוב בשבילנו״, ״חבל לנו לשנות את השגרה שלהם עד שהתרגלו״, ו״למה להסתכן בשביל 6 ימי לימוד סך-הכל״. אני מבינה את כל הטיעונים, ובכל זאת אנחנו ידענו מיד – לבנות שלנו זה מתאים. לפחות שינסו, שירגישו שיש איזו שגרה באופק, ושהחופש הגדול לא יהפוך להמשך מתסכל של כל התקופה הזו. שיראו חברים, שישנו אווירה. ואולי, אני מרשה לעצמי לקוות, זה יוריד את עומס החרדות והגעגועים.

האיסורים עלינו לא היו קשים כמו על הישראלים. אין חובה של חבישת מסכה. לא הוגבלנו במרחק יציאה מהבית בשום שלב. להפך, הרופאה הבכירה של בריטיש קולומביה ד"ר בוני הנרי, זו האחראית על התידרוכים היומיים – שבה ועודדה את כולם לצאת לאוויר, ללכת. אין תחליף נפשי להזזת הגוף ויציאה לאוויר הפתוח. (אני צריכה להזכיר לעצמי את זה מדי יום כשמתעצלת. הרבה פעמים זה לא עוזר).

הפסדנו הרבה בתקופה הזו. ביטלנו ביקור משפחתי בארץ. רם ביטל טיול שחלם עליו שנים. כל העבודה שלי בוטלה. הבנות התחילו לפחד מדברים חדשים ולפתח תסמינים של חרדה. אני מודה למזלינו הטוב שלא נפגענו מהמחלה ואף אחד קרוב לנו לא נפטר ממנה, ולא שוכחת להעריך את העובדה שמצבינו הכלכלי כמעט לא נפגע. רם המשיך לעבוד ואני קיבלתי פיצוי מהמדינה, הבננות המשיכו ללמוד והמורות שלהן מתאמצות ללמד ולהעשיר בתנאי לימוד קשים להפליא.

אבל גם הרווחנו הרבה: זמן משפחתי יומיומי. הבנות הרוויחו שעות על גבי שעות של משחק משותף, יצירה, משחקי דמיון אחת עם השניה, הרכבת פאזלים (תמר זכתה לתואר ״פאזל-מאסטר״ בבית לאחר שהתחילה להרכיב בעצמה פאזלים של 500 חלקים לבד. והיא בת 6), כתיבת סיפורים, המצאות, ושירה (עלמה החליטה שהיא רוצה להיות משוררת. ומדענית.) הבנות רוכבות על אופניים כמו שֵׁדות (אין כמו אימונים שלוש פעמים בשבוע). ועצמאות. העצמאות לצאת לבד לסיבוב ברחוב (בלי כבישים) והעצמאות להכין לעצמן ארוחה. למדנו לנקות את הבית כולנו ביחד. הרווחנו שלוש ארוחות ביחד כל יום (שתיים עם רם) וצפייה משותפת ב Our Planet וב״ריקוד האחרון״ על מייקל ג׳ורדן.

הקושי הכי גדול – שלי, הוא אי-הוודאות. איך יראה הקיץ? האם נוכל לנסוע לטייל בקראוון את הטיול שאנחנו חולמים עליו? איך יהיה הקיץ לבננות שכמהות לחברה ילדית? מתי אוכל לחזור לעבוד בצילום אירועים? והשאלה החשובה מכל: מתי סופסוף אני אוכל לעלות על טיסה ולפגוש את ההורים שלי (בלי לשבת בסגר בארץ או אחרי שאכנס לקנדה – בטורונטו)?

כאדם סופר-מתוכנן שאני קבלתי סטירה מצלצלת. ״למדתי שיעור״ – כך אומרים. אמא שלי לימדה אותי את זה  כבר לפני שנים: ״ דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט״  היא מלמלה ביידיש במקרים של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי. האלוהים של מי – אני לא יודעת, אבל הוא בהחלט בילבל את כולנו.

קטנות:

 רגע מרגש ממש #1: בסוף השבוע שעבר הורשנו לפגוש, להתקרב ואפילו לחבק בני משפחה. אחרי חודשיים וחצי הלכנו ל״קפה ועוגה״ אצל אחותי בבית. בכניסה כולנו היינו קצת בשוק, עמדנו מבחוץ כמה רגעים לפני שממש פסענו פנימה, ואני דמעתי וצחקתי בשחרור. דבר כל-כך קטן היה כל-כך מרגש.

רגע מרגש ממש #2: בשבת צילמתי לראשונה מזה חודשיים וחצי. צילמתי משפחה (שהזמינה אותי לצלם את האירוע שלהם לפני יותר משנה, ואז-קורונה) בחצר הקדמית (לא הוזמנתי להכנס פנימה בהתנצלות), על רקע הבית שלהם, והיה ממש כיף. לא ישנתי בלילה מההתרגשות, עד כדי כך.

כמה תמונות שצולמו בשבועיים האחרונים, רגע לפני שמאי נגמר לו:

מאי בקורונה גלית לוינסקי
הרחוב שלנו כשעצי הדובדבן עוד פרחו
מאי בקורונה גלית לוינסקי
כל יום ב19:00 עדיין יוצאים החוצה למחוא כפיים לצוותים הרפואיים

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
נסענו לסופשבוע בוויסלר. היינו הכי לבד שאפשר לדמיין באחד המקומות הכי תיירותיים בבריטיש קולומביה
מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא –
מאי בקורונה גלית לוינסקי
עלמה למדה לקלוע זרי פרחים בתקופה הזו

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא #2: לטבול רגליים במי שלגים
מאי בקורונה גלית לוינסקי
בימי חמישי אנחנו מציירות (קצת על חשבון בית ספר) בסדנא של שרון רם לאור וקרן שביט
מאי בקורונה גלית לוינסקי
מההמצאות של תמרול: אם לא חייבים ללבוש מדים לבית ספר אז נתלבש כתאומות. קיבלנו פתקים עם הוראות יומיים מראש. השמלות: "מותק" של הדס הול

השמלות/חולצות מהתמונה האחרונה: "מותק" / הדס הול

מִשׁתבּללים

חודש בבית.

הקורונה תפסה כל משפחה בצורה אחרת. ככה זה נראה אצלינו:

רם עובד כמעט כרגיל. (הימים שלו בעבודה אחרים לגמרי מלפני חודש – הוא לא רואה מטופלים אלא פוגש אותם בזום ועושה ישיבות רבות משתתפים בעמידה בחוץ בצעקות, אבל מבחינתינו הוא ממשיך ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור אחר הצהריים). כל העבודה שלי התבטלה, כל האירועים, החוג שאני מלמדת אחרי הצהריים התבטל ביחד עם הלימודים, ואף אחד לא רוצה לעשות צילומי משפחה או פורטרטים במצב הבלתי ברור הזה. לבנות התבטלו הלימודים, החוגים והופעות סוף השנה. ייצרנו לנו שגרת לימודים בבית ואחרי שבוע התארגנות בית-הספר התחיל ללמד אונליין למשך שבועיים עד חופשת הפסח. בשבוע הבא בית-הספר יחזור לשגרת לימודים אונליין חדשה ומשופרת (כך הובטח לנו לפחות).

איך זמן הבית שלנו נראה?

למידה דרך מסכים, שיחה עם המורה במסכים, צפיה בסרטים במסכים, ריקודים וספורט במסכים, שיחה כל בוקר עם ישראל במסכים, יצירה דרך מסכים, שיעור פסנתר במסכים. יחסית לבנות בלי טלפון שחולקות טבלט ובו מותר לצפות רק בבוקר בסוף השבוע – נראה שבחודש הזה הן השלימו זמן מסך של כל השנים האחרונות.

שקט.

זמן חופשי.

קריאה.

יצירה יצירה יצירה. שלושתינו חזרנו לרקום (עבודה שכל אחת התחילה בנפרד לפני המון זמן ועכשיו חזרה להיות רלוונטית), אנחנו מעבירות אחת לשניה כמעט כל יום שיעור יצירה, או עושות יצירה על פי האינסטגרם של שירה גנני. תמר אפילו צילמה הדרכת יצירה של שירה בעצמה (הוידאו בסוף).

הצגות. הופעות. ריקודים. מופעי סלון כל יומיים.

הבנות לומדות כל בוקר, גם עכשיו בחופשת הפסח. אנחנו צריכות את השגרה הזו, ומשהו לחכות לו בכל יום. אתמול תמר העבירה לשלושתינו שיעור עברית, ובו לימדה אותנו איך להכין עיתון משפחתי.

עצמאות. יותר זמן בבית הוא הזדמנות להציע רעיונות ולבצע אותם לבד.

תספורת ביתית.

בכל יום בשעה שבע בערב יוצאים לעשות רעש ולהריע לצוותים הרפואיים.

מקננים. יצא שהזמנו וקנינו לפני הקורונה כמה רהיטים. בשלושה סופי-שבוע פנויים שונים הרכבנו לבנות מיטת קומותיים, כוורת מדפים לחדר, וספרייה חדשה בסלון. אמנם אין לנו למי להראות ולהשוויץ, אבל דווקא בתקופה זו של השתבללות יש לנו בית נעים יותר מהרגיל להנות ממנו.

ביקורים מרוחקים. מקפיצים עוגיות לאחותי ונשארים לדבר קצת משני עברי המדרגות. פוגשים חברים בפארק לשיחת צעקות וזריקת כדור או פריזבי. חסכתי מכם את התמונות, שלא ישבר לכם הלב מקנאה. מותר לנו לצאת החוצה ליותר מ-100 מטר תוך שמירה על מרחק ואנחנו מקפידים לצאת בכל יום לפחות לסיבוב מסביב לבלוק.

המון משחקי דמיון, ברביות, פאזלים.

בתוך כל הדאגה, תחושת חוסר היעילות שלי, התסכולים של כולנו, הפחדים של הבנות, המצב הזה של הלא-נודע, והעצב על כל התוכניות שהתבטלו, משתדלים להסתכל ולראות את הטוב. ויש בזה גם די הרבה טוב:

המון זמן ביחד.

המון אוכל טעים בבטן.

הרבה פחות הוצאות (חוץ מעל מוצרי מזון). אפילו מחיר הדלק ירד. לא שצריך דלק כרגע, רק רם נוסע לעבודה וחוזר הביתה.

הרבה רכיבה על אופניים. שקט מכל הבלגאן של חוגים, בית-ספר, מחוייבויות חברתיות.

טוב אחרי שכתבתי את כל אלה אני מבינה כמה אני מתגעגעת.


אלף תמונות – אני יודעת. יש לי הרבה מה לצלם. וידאו בסוף כבונוס למתמידים:

זמן בית גלית לוינסקי
יצירה על פי שירה גנני
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עם המורה
זמן בית גלית לוינסקי
שיחה עם ישראל. כל בוקר, סופסוף אנחנו חולקים זמן עירות
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור פסנתר על המסך
זמן בית גלית לוינסקי
בונים ספרייה
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור יוגה מול מסך
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור מוסיקה
זמן בית גלית לוינסקי
שעת סיפור
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית נוסח אמא
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית נוסח אמא
זמן בית גלית לוינסקי
קבלת שבת של הבית ספר
זמן בית גלית לוינסקי
אמא תצלמי אותי ואז אני אצייר את הצילום
זמן בית גלית לוינסקי
אמא תצלמי אותי ואז אני אצייר את הצילום
זמן בית גלית לוינסקי
מריעים לצוות הרפואי. כל ערב בשעה שבע, כבר חודש.
זמן בית גלית לוינסקי
יומולדת לדמבו. כולנו הוזמנו למסיבה
זמן בית גלית לוינסקי
פאזל נשים משפיעות ורם מקריא עליהן במקביל
זמן בית גלית לוינסקי
הדרכת יצירה של הבית ספר
זמן בית גלית לוינסקי
ליל הסדר בבית
זמן בית גלית לוינסקי
תספורת. רואים כמה שנינו חוששים מהתוצאה. צילום: עלמה משאל
זמן בית גלית לוינסקי
הצגה של הבנות. הן כתבו תסריט, חילקו תפקידים ועשו חזרות.
זמן בית גלית לוינסקי
תמרול והפיל המעופף שהיא הכינה
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית של תמר: עיתון משפחתי
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית: הכנת עיתון משפחתי
זמן בית גלית לוינסקי
מסיבת תה
זמן בית גלית לוינסקי
מפגש בנות דודות
זמן בית גלית לוינסקי
ביקור בנות דודות
זמן בית גלית לוינסקי
אבנים?! העיקר שיש לנו חצר

תמר בהדרכה בעקבות שירה גנני:

פורים 10#: מלח/פלפל וקרמיט הצפרדע

השנה, פורים 2020: הבננות החליטו כבר לפני למעלה מחודש למה הן רוצות להתחפש. חסל סדר תחפושת משפחתית (תכלס גם בהאלווין לא הצלחנו למצוא משהו שכולם רצו אז לא כל שכן בפורים שהוא בעינינו עדיין החג המרכזי). עלמה בחרה להתחפש עם חברה למלח/פלפל, ותמר לקרמיט הצפרדע שר שיר בביצוע ספציפי (הסבר בהמשך).  מה שכן – זה שהן יודעות בדיוק מה הן רוצות עושה לי את החיים קלים בעזרה בביצוע התחפושת (בעיקר אם זו תחפושת קלה. אני לא מקנאה בכל התחפושות הסופר-מסובכות שאני רואה ברחבי הפייסבוק, שנראה שלמצוא חיסון לקורונה לוקח פחות זמן מלהצליח להכין אותן).

האלווין גלית לוינסקי
האלווין 2019: נסיכה ונסיך ושני אסירים

קבלו אותן: תחפושות משאל לפורים 2020:

מלחיה ופלפליה

פורים גלית לוינסקי

עלמה וחברתה הטובה אלי החליטו שהן רוצות להתחפש ביחד השנה, ובחרו במלח/פלפל בתור התחפושת המשותפת.

זו ללא ספק התחפושת הכי קלה שהכנו אי-פעם. מזל, כי היה לנו רק פליידייט אחד להכין אותה. בפליידייט אחד של קצת פחות מארבע שעות הספקנו להעלות רעיונות לתחפושת, לחפש רפרנסים ברשת, לנסות חומרים שונים (בריסטול, שקף, בד) בתור החומר העיקרי של התחפושת, להסיע את תמר לפליידייט שלה, לנסוע לחנות בדים לקנות בדים, לנסוע לדולר-סטור לקנות מלחיה ופלפליה, לחזור הביתה, לאכול, להכין את התחפושת ולהצטלם!

זו תחפושת קלילה להכנה, נוחה ללבוש, וזולה במרכיבים. קנינו חצי מטר בד כותנה עבה בשחור ולבן, גזרנו את החור לצוואר,  הדבקנו את הצדדים של השמלה בדבק חם. הבנות גזרו לעצמן את האות המתאימה מחתיכות לבד שקנינו, והדבקנו אותן עם דבק חם. הכובע עשוי מרצועת בריסטול כסוף, וממולא בנייר כסף שעליו הבנות כתבו את האות הרלוונטית בנקודות בעזרת טוש שחור. קל ממש! לא לשכוח – המלחיה והפלפליה עצמן, כדי שהן יוכלו לתבל את מי שהן פוגשות בדרך!

פורים גלית לוינסקי

והנה כך תוך פחות משעה גזרנו, הדבקנו, מדדנו, והכנו את התחפושת בקלות ובשמחה

פורים גלית לוינסקי
עלמה ואלי גוזרות אותיות בלבד
פורים גלית לוינסקי
מלחיה ופלפליה מוכנות לתבל!
פורים גלית לוינסקי
על הראש האותיות S, P
פורים גלית לוינסקי
תמונה לרפרנס – למקרה שאחת מתחפשת ללא השניה

קרמיט הצפרדע שר את The Rainbow connection

פורים גלית לוינסקי
קרמיט הצפרדע התמרולי

כן, תמר הודיעה לנו לפני כחודש שזו תהיה התחפושת שלה. זה היה שיר שלמדה בגן לכבוד מסיבת סיום גן-חובה בשנה עברה, והוא השיר האהוב עליה.

כרגיל, תמר ידעה בדיוק איך היא רוצה להתחפש. הצעתי לה כמה רעיונות כדי להקל על הביצוע, וכיוון שהיא היתה חולה בבית במשך כמה ימים לפני החג הספקנו לנסוע לקנות כמה מצרכים שהיו חסרים לנו (ומזל שבדולר-סטור מוכרים עכשיו דברים לכבוד חג סנט-פטריק ומצאנו המון דברים ירוקים שימושיים). יש לציין שאת ההשראה לתחפושת – בובת הקרמיט הענקית – האחייניות שלי העבירו לנו בלי קשר כשעברנו לקנדה, והוא חבר יקר כבר שלוש וחצי שנים, וגם הגיטרה שלנו ולא נקנתה במיוחד.

הסקיצה שתמר עשתה כדי שנדע איך להכין את התחפושת

פורים גלית לוינסקי

במקור תמר רצתה להכניס את בובת הקרמיט דרך השמלה שלה, אבל הסכימה לנסות לקשור אותה על הגוף בעזרת חגורת מזוודות ירוקה. את כפות הידיים וכפות הרגליים גזרנו מלבד לפי שרטוטים שתמר הכינה, וחיברנו בגומי לנעליים ולכפפות ירוקות. הרעיון והביצוע של קשת העיניים הוא בלעדי של תמרול. הדפסתי לה תמונה של קרמיט מהקליפ של השיר כדי שתוכל להראות למי שלא מכיר (אם במקרה היא תפגוש מישהו שלא מכיר…?!)

פורים גלית לוינסקי
מכינה קשת עיניים
פורים גלית לוינסקי
קרמיט וקרמיט נועלים נעליים
פורים גלית לוינסקי
שר יפה הקרמיט הזה
פורים גלית לוינסקי
שני צפרדעים
פורים גלית לוינסקי
תמרול בדיוק למדה בכיתה על צפרדעים. מידע שימושי לחג!
פורים גלית לוינסקי
לא כבד לך?!

"לא כבד לך?!" שאלתי אותה כשהיתה לבושה וקשורה לקרמיט ולגיטרה. "לא!" ענתה תמרול בעקשנות אופיינית.

למזלינו את הגיטרה ואת בובת הצפרדע אפשר להוריד ממנה בשיחרור החגורה בלבד. מקווה שמחר במסיבת התחפושות היא תסכים להתהלך בלעדיהם.

ואני? אני התחפשתי השנה ללילה. שילוב של תחפושות הירח והכוכבים שעשינו לפני כמה שנים, אבל בגרסה מינימליסטית. בתחפושת שלי אין לי הרבה כוח להשקיע. חבל, אולי עכשיו כשהבנות כבר דואגות לעצמן (כמעט) אני אחזור לתחפושות יצירתיות לעצמי!

פורים גלית לוינסקי
פלפליה ולילה הלכו למסיבת פורים בJCC

חג פורים שמח ובריא לכולנו!

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות: מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.