בנות אוהבות תמונות

מגיל מאוד צעיר הבננות שלי אוהבות להתבונן בתמונות. אני מניחה שזה דבר שמעניין ילדים רבים, אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית הורי ומתבוננת באלבומים בילדותי. אני כמובן מאוד אוהבת להתבונן בתמונות, ומוצאת את עצמי שעות עוברת על קבצים וממיינת ונזכרת ואז קופצת לשנה אחרת ו… ככה למעשה נולד הבלוג הזה.

אבל את האלבומים הרבים שלנו השארתי מאחור, בישראל. לא עברנו עם מכולה, והיינו צריכים לחשב היטב מה כדאי לקחת במזוודות ומה להשאיר בארץ. בלב כבד האלבומים נשארו מאופסנים בבית ההורים.

pic Galit Lewinski
מתבוננות באלבום החתונה שלנו. כן, יש אחד כזה

pic Galit Lewinski pic Galit Lewinski

יש לנו קיר תמונות.

ויש לנו את המחשב שלי שהוא מאגר בלתי נדלה. בכל פעם שאנחנו מדברות על משהו או מישהו, אני מיד מתנדבת להראות להן תמונות של האירוע. הן מאוד אוהבות לשמוע על הלידות של עצמן, וכבר ראו כמה פעמים את התמונות שיש לי מאירועים אלה. גם לראות אותי בהריון, טיולים, אנשים שמתגעגעות אליהם.

בנוסף יש לנו את מסך המחשב שלי, שמציג תמונות מתקיית המשפחה כשהוא במצב מנוחה. הבננות מהופנטות למצגות האלה מאז שהן נולדו. בארץ המסך היה מול חדר השינה שלנו, והייתי מוצאת את עצמי גם מביטה בתמונות המתחלפות, לא מצליחה להסיר את עיני, עד שהוא היה נכבה אחרי עשר דקות.

pic Galit Lewinski
תמרול מרגישה גדולה לעומת התמרול שבתמונה
pic Galit Lewinski
תמיד אפשר להגדיל בלחיצה!

והחלום של עלמה: שאני אכין לה אלבום עם תמונות של עצמה. שמתי לעצמי כמשימה להגשים לה את החלום ליומולדת.

ויש גם את הטלפון. עוד מאגר בלתי נדלה של שיטוט בין תמונות וזכרונות.

pic Galit Lewinski

למה כולם אוהבים את זה? כי זה מסך? כי אלה הזכרונות שלנו?

אני מוצאת את עצמי נזכרת בתמונה מילדותי. לא אירוע – תמונה. מבקשת מאמא שלי שתחפש באלבומים שבארץ. אני זוכרת את האלבום, זוכרת את התמונה, זוכרת אפילו איפה לחפש אותה. ולפעמים היא איננה. אולי היא בעצם רק אצלי בראש?

pic Galit Lewinski
אני ואמא שלי, מתבוננות באלבומים

עונות השנה על הנדנדה

נו, מזמן לא כתבתי על מזג האוויר בונקובר… נהייתי ממש קנדית, מזג האוויר הוא נושא השיחה החביב פה.

מישהו פה אמר לי לא מזמן, שבונקובר אפשר לראות באותו יום כמה עונות מתחלפות. הנה למשל לפני שבוע: בבוקר קר מאוד, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והייתי צריכה לגרד את הקרח משמשת המכונית בשביל לנסוע. בצהריים התחמם קצת, הטמפרטורה טיפסה אפילו עד 9 מעלות, השמש בצבצה והעננים שטו להם למקום אחר. אחר הצהריים נסעתי לקחת את הבננות מבית-הספר, שמש חזקה, שמיים כחולים, אפילו הרכבתי משקפי שמש. התעכבנו קצת בבית-הספר (הן רצו להשאר לשחק בחצר) ובעודינו בחוץ ראינו ערפל מתקרב. כשיצאנו כעבור ארבעים וחמש דקות כל הדרך כבר היתה מכוסה ערפל סמיך.

מאז שבנינו את הנדנדה מחוץ לבית, לא עובר יום שבו עלמה לא שואלת: "אפשר לצאת לנדנדה?". היא יודעת שהיא צריכה לשאול כי הנדנדה מחוץ לגדר של הבית וצריך לבקש רשות, וגם כי מתוך הבית לא מרגישים את מזג-האוויר שבחוץ. "קר היום נורא, תלבשי מעיל!" או "יורד גשם כבר שבוע, הנדנדה רטובה" – אלה מהתשובות הנפוצות, כי הבננות כאילו לא מאמינות בכל בוקר מחדש שבחוץ קר, למרות שכל-כך נעים בפנים.

לנדנדה הרטובה הן כבר מצאו פיתרון – אפשר לעמוד עליה ולהתנדנד. לבוץ שמתחת לה (בסתיו, חורף, אביב) / חול אבקתי יבש (בקיץ) רם כבר מצא פתרון – פיסת שטיח דשא מלאכותי. וכך, חוץ מימים ממש יוצאי דופן, אין יום מבלי איזה נדנוד, לפחות קצר, בנדנדה.

וככה זה נראה: עונות השנה על הנדנדה

(אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
אפריל 2017
ונקובר גלית לוינסקי
מאי 2017
ונקובר גלית לוינסקי
יוני 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017

וכמו שאומר יהונתן גפן: "אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו, ואת האביב ואת מה שעכשיו…" כי באופן רשמי החורף התחיל לפני פחות משבוע, אבל כישראלים אנחנו כבר מרגישים שזה הכי-חורף שיש.

עץ יהושע

הגענו לג'ושוע-טרי נשיונל פארק אחר-הצהריים. נכנסנו לפארק, ונסענו ברכב פנימה, בכביש מפותל. משני הצדדים נוף מדברי צחיח, שונה מאוד מכל מדבר שראיתי עד כה. דרך החלון רואים את עצי הג'ושוע, בהתחלה מעטים ונמוכים, וככל שמטפסים בגובה גם העצים גובהים. עצים מוזרים הם עצי הג'ושוע . כמו קקטוסים ענקיים, אבל, בעצם לא. כמו צמחי מדבר מוזרים. כמו עצים שיצאו משליטה, שלא החליטו לאן הם רוצים להגיע.

אחרי נסיעה של כחצי שעה בתוך השמורה העצים האלה כבר ממלאים את כל הנוף, מקצה אל קצה.

וקר. מאוד. כשנכנסנו לשמורה הטמפרטורה בחוץ היתה 7° מעלות. כשהגענו למסלול היו כבר 0° מעלות (לפי מד הטמפ. של האוטו). יצאנו ברוב התלהבות לטייל במסלול קצר, מייל אחד, הליכה רגועה ומישורית של שעה בערך, לפי המלצת הספר (פארקים לאומיים בארה"ב/מסלולים). אבל לא היינו במיטב בגדי החורף שלנו (בכל זאת, קליפורניה) והיה קר מאוד. ובמסלול הליכה בין בולדרים ענקיים, שרידי עצים, מני צמחים מדבריים משונים, וקצת תיירים כמונו, שבאו להעביר את ערב חג-המולד פה בין העצים האלה. אחרי כשעה טיול, נהיה ממש קר. כולנו קופאים, ובעיקר תמרול שלא דיברה כמעט בכלל (והיא הרי כל הזמן מדברת או שרה), למרות שהיא שמה את דמבו בתוך המעיל והוא קצת חימם אותה.

השמורה חביבה על מטפסי סלעים

חזרנו לאוטו ונסענו לנקודת התצפית המומלצת בספר. אחרי כרבע שעה נסיעה, בחוץ הרוח משתוללת ומעיפה פיסות חול לכל הכיוונים. עצרנו בנקודת התצפית אבל במקום לצאת החוצה הסתכלנו נפעמים בסופת החול הזו שמשתוללת בחוץ. ואז הבנו: זה בכלל לא חול. זה שלג!

השלג עף ומסתחרר בשיגעון לכל הכיוונים, ואנחנו מסתכלים בו, המומים.

אחרי כעשר דקות נגמר השלג, הרוח החזקה העיפה את העננים. השמים התבהרו, ושמש הציצה.

למחרת בבוקר חזרנו לשמורה לעשות מסלול מומלץ נוסף. הפעם היינו לבד על הכביש, לבד במסלול. בכל זאת הבוקר של חג-המולד בצפון אמריקה. טיילנו לנו בשמש החמימה בין עצי הג'ושוע המוזרים, שהרוח החזקה שנשבה בלילה הטיחה בהם שלג. השלג קפא, אבל רק מצד אחד של העץ. העצים עומדים ועליהם פס צר של שלג קפוא, רק מהכיוון שבו נשבה הרוח.

מחזה יפהפה.

 שלג. במדבר.

לבריאות!

דצמבר 2016.

ועכשיו קצת U2:

פגית לייט

כמה שעלמה אוהבת לשמוע את סיפור הלידה שלה…

היא אוהבת לשמוע שהיא היתה בבטן שלי, והיתה משהקת לה מבפנים

היא אוהבת שאני מספרת שהיא עשתה לי "טוק טוק" מתוך הבטן, כי היא רצתה לצאת, למרות שזה היה הרבה לפני הזמן

היא נהנית לשמוע שנהגתי לבית-החולים בבוקר היום שנולדה, כי הייתי בכלל בדרך לקורס הכנה ללידה

היא יודעת שהיא שכבה לה במשך כמה שבועות "הפוך" בבטן שלי, טוסיק למטה וראש למעלה, ולכן קודם כל יצאו לה הרגליים

היא יודעת שהיא לא נולדה בלידה "רגילה" אלא שנולדה בניתוח קיסרי, ושיש לי צלקת קטנה בבטן מהניתוח

היא יודעת שרם היה אחרי תורנות

היא יודעת שההורים שלי וגיסתי באו מהר לפני הניתוח להביא לי דברים, כי זה היה ניתוח "מעכשיו-לעכשיו"

היא יודעת שמיד כשהיא נולדה היא היתה באינקובטור, ונשארה בפגייה כמה ימים כי היא היתה קטנה

היא חושבת שכל הזמן היינו איתה שם, ושהיה לה חם ונעים באינקובטור

אמא נוסעת לבית חולים ללדת / ציור של עלמה, בת 6

היא לא יודעת שבכיתי במשך כל הניתוח מרוב פחד

היא לא יודעת שלא רציתי לראות אותה בהתחלה, שכשהביאו לי אותה מיד אחרי שהיא התחילה לנשום ואני עוד הייתי כפותה ושוכבת, לא יכולתי להסתכל מרוב בהלה

היא לא יודעת שפחדתי לגעת בה

היא לא יודעת שהאחיות בפגיה לימדו אותי איך מחזיקים אותה, ואחר-כך איך לשאוב חלב, איך להשקות בבקבוק, איך להניק, איך להחליף חיתול, איך לרחוץ, איך להלביש, איך להשכיב לישון, איך להעיר בשביל לינוק כי היא היתה מתעייפת, איך לשקול במשקל, איך לקרר, איך לחמם, איך לעשות לה החייאה

היא לא יודעת שפחדתי לקחת אותה הביתה כי בבית אין מוניטור

היא לא יודעת שפחדתי ללכת לישון בלילה, והייתי ישנה באור כדי לראות שהיא נושמת

היא לא יודעת שלא רציתי להשאר איתה לבד בבית, ובפעם הראשונה שזה אכן קרה, התקשרתי בוכה לאבא שלי שיבוא להיות איתי, כי הוא רופא, ו"הוא ידע מה לעשות אם יקרה לה משהו"

היא לא יודעת שלא רחצתי אותה בעצמי במשך חודשים, ואחר-כך רק אם היה מבוגר נוסף לידי

היא לא יודעת שלא ישנתי בלילה בבית לבד איתה במשך חודשים, ובכל פעם שרם היה תורן אמא שלי או חמותי היו באות לישון איתי

היא לא יודעת שפשוט חרדתי לחייה.

טראומה של אמא טרייה ותינוקת מחוברת לצינורות ומכשירים בפגייה (וגם הקורס החייאה תרם את חלקו לחרדות, אבל הוא כנראה הכרחי)

***

שש ומשהו שנים אחרי, ה"פגית-לייט" שלי שוכבת במיטה שלה, ישנה. היא חכמה, יודעת לקרוא ולכתוב בשתי שפות, יש לה חוש הומור מפותח, היא סקרנית, מוכשרת, ועוד אלף תכונות. היא כבר לא שוקלת שני קילו… עוד רגע היא מגיעה אלי בגובה.

לכבוד יום הפג הבינלאומי נזכרתי בכל אלה. נזכרתי בטראומה שלי, ובכל מה שצמח ממנה. ושוב, תודה לכל צוות פגיית אסף הרופא, ובמיוחד לאחיות, שלימדו אותי להיות אמא, לפחות בהתחלה.

לקריאה נוספת: פוסט על סיפור הלידה של עלמה, פוסט על עלמה בפגייה.

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

ארון חורף

באחד מימי החופש האחרונים החלפתי לבנות ארון קיץ-חורף. זה לקח לי יום שלם.

פה בונקובר לא ממש מחליפים בין ארון קיץ לחורף, כי בחורף חם בבית ובחוץ מאוד קר, ובקיץ חם אבל לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם. לכן עיקר העבודה הוא למיין מה מהבגדים כבר קטן מדי, מה שקטן על עלמה להעביר לשקיות ולשמור לתמר, מה שקטן על תמר להעביר לחברים ולחברות ולארץ, מה ראוי לשמירה ומה הולך לתרומה, להעלות את בגדי ה"קיץ-קיץ" (גופיות ומכנסיים קצרים) ולהוריד את בגדי ה"חורף-חורף" (פליסים וטרנינגים עבים). ובכל זאת, זה לקח לי יום שלם. למה? כי יש להן כל-כך הרבה בגדים!

יש להן כל-כך הרבה בגדים, שכל מי שבמקרה רואה את הארון שלהן לא יכול שלא להתפלא. גם אני המומה.

לזכותי יאמר ש-90% מהבגדים שלהן משומשים (יד שניה, עברו דרך עוד ילדה עד ארבע קודם). הרוב הגדול היה של האחייניות הקנדיות שלי, הובא ארצה על ידי אחותי בביקוריה, והוחזר איתנו לפה כשעברנו (חוסר יעילות שכזו, אבל מי יכול היה לדעת). אחוז קטן יותר מאחייניות שלי מהארץ ומחברות, המון בגדים מכל הקולקציות של "מותק" הדס הול שהיא גם חברה וגם מוכשרת אש, ואחוז קטן אך איכותי, הם בגדים שהיו שלי ושל אחותי לפני 40 ומשהו שנה ועדיין משמשים את הבנות שלי.

החולצה הזו למשל בת יותר מ-45 שנה, אבל מי סופר:

והנה אני והבננות שלי בחולצת Rainbow (כמו שתמר קוראת עכשיו לכל דבר צבעוני):

זאת אני!
אני רוכבת על גע-גע הברווז. סוף שנות ה-70 הכתומות
עלמיק רוכבת על בימבה-ג'וק

תמרול פשוט כזו רזונת שהיא יכולה ללבוש דברים שאני ועלמיק לבשנו בגיל שנתיים

וזה הבגד הכי נעים שיש. כותנה אוורירית כזו, ממש כיף:

וזו שוב אני! הישר מהאלבום
עלמיק מתגלגלת
תמרול והפופיק

אותה חולצה בהפרש של 40 שנה פלוס מינוס:

ולבגדים האלה, לצערי, לא מצאתי הוכחות באלבומי הילדות שלנו…

ולגבי המחשבות על החינוך הרע שריבוי בגדים כזה נותן – המצפון שלי שקט. הבנות שלי יודעות לשמור על הבגדים שלהן, הן יודעות שהבגדים הם לא חד-פעמיים. הן לא לובשות בגדים מוכתמים, לא כי אני זורקת אותם חלילה, אלא כי אני עומלת על ניקויים. הן יודעות שמה שנקרע או נפרם אני מתקנת. בקיצור אני מקווה שלא, אבל נראה לי שאני מעבירה להן את השריטה הזו גם. הרי לא סתם הבגדים שלי שרדו 40 שנה… (מזל שיש את אמא שלי להאשים).

הוקי קרח

הערב חזרנו ממשחק ההוקי הראשון שלנו!

סופסוף זה קרה, קנינו כרטיסים, ארבעה מקומות (ארבעתינו ואבא שלי כשחקן חיזוק בביקור מהארץ), ארזנו סנדויצ'ים (ועוגיות וביסלי וקלמנטינות) ונסענו לרוג׳רס ארנה לראות משחק הוקי.

למי שלא יודע: הוקי קרח הוא המשחק הלאומי בקנדה.

נרגשים ומצפים הגענו לבושים במבחר בגדי הכחול/ירוק שלנו, חנינו במיטב כספינו ונעמדנו בתור בכניסה להיכל.

אבל אז

התברר

שאסור להכניס מצלמה ״מקצועית״ לאולם.

גודל העדשה הפליל אותה. לא עניין אותם שזאת העדשה הקבועה שלי, שאני מתכוונת לצלם רק את הבננות, בשביל הבלוג, כאלה. בהתחלה המאבטחים ביקשו שאפרק את העדשה מהמצלמה (שניות יקרות בהן המצלמה פתוחה ונחשפת לאבק! הרגשתי את השניות האלה מצטברות לי בגרון כמו גושי חול), ואז ביקשו שאשאיר את העדשה בארגז של כל החפצים שאסור להכניס עד סוף המשחק.

למזלי רם היה שם ודיבר איתם. כמה משפטים אחר-כך כבר היינו בדרך ליציע, עם המצלמה מחוברת לעדשה בתוך התיק והבטחה שלא אשתמש בה.

-אחרי שעבר כמעט-התקף-החרדה שהיה לי כשנאלצתי לפרק את העדשה וכמעט-להשאיר-עדשה-בשווי 10000 שקל-בארגז-הבקבוקים-של-המאבטחים, נרגעתי קצת והתחלנו להנות מהמשחק.

הוקי זה משחק אינטנסיבי, קצת אלים מדי לטעמי, אבל מהיר ומספק את הריגוש הרצוי מצפייה במשחק אמיתי בהיכל ספורט אמיתי. זה לא ה-NBA, אין מעודדות, יש הרבה פחות חשיבות עצמית, אבל הכל גדול וחזק ומאיר. לקח לנו כמה דקות להבין את חוקי המשחק, נהננו מהקצב המהיר שלו, הופתענו מהנחרצות של השופטים (כשיש 'פאול' לא נדיר שיוציאו את אחד השחקנים להפסקה של שתי דק׳. ואז בעצם במשך שתי דק׳ מתמודדות קבוצה בעלת חמישה שחקנים מול קבוצה בעלת ארבעה או אפילו שלושה שחקנים. כשיש עונש הוא אמיתי, הוא כואב), תמר נבהלה מהצעקות והמוזיקה החזקה אחרי כל גול.

אחרי שלוש דק׳ לתוך המשחק לא יכולתי להתאפק והוצאתי את המצלמה. בשו-שו ניסיתי להגניב כמה תמונות, רם לקח אותה וצילם קצת אותנו צופים ומעודדים, ככה כמו שהיא היתה מכוונת (אסא ומהירות לא נכונים). לא עברו חמש דקות ובלי ששמנו לב טיפס והגיע, עד אלינו בשורה העליונה ביותר באולם סדרן חביב, בן כ-65. איזה מזל (שוב) שהמצלמה היתה אצל רם. ״אסור לצלם במצלמה כזאת במשחק", הוא הסביר, "בגלל העדשה. היא יכולה להיות עדשה מקצועית. אלה החוקים של הליגה, אני מצטער". רם התנצל, אמר שזה משחק ההוקי הראשון שלנו והבטיח לא להוציא אותה שוב מהתיק. כמו תמיד רם הצליח ברגע להתחבב עליו, הם התבדחו, החליפו עוד כמה משפטים מחוייכים (הוא חושב לנסוע לבקר בישראל, הרופא שלו יהודי – כמה צפוי – כאלה).

בשליש השני הסדרן המבוגר קרא לנו, הוא מצא לנו ארבעה מושבים טובים יותר ושמר לנו אותם, ועכשיו קרא לנו לעבור לשבת בהם.

בשליש השלישי הוא שלף מכיסו שרשראות לכולנו בצבעים של ה-Canucks, וסיכות עם הכיתוב "My first game", שנשים על הבגדים לעידוד…

אז מה אני מנסה לומר בכל הסיפור הארוך הזה?

שבקבוקי שתיה מותר להכניס להיכל ספורט בקנדה אבל עדשה 28-70 לא. שיש מצלמות אבטחה שמכוונות את הקהל, אחרת אין סיכוי שמישהו הספיק לראות את המצלמה בחוץ, בשורה העליונה וכו׳. שהקנדים נחמדים, באמת, אפילו במצבים של "הפרת סדר קיצונית" (יחסית לקנדה). שהוקי זה אחלה משחק, מהיר, אינטנסיבי, מתקדם בקצב מספק, רק חבל שההפסקות בין השלישים ארוכות כל-כך. שכדאי בפעם הבאה לבוא עם עדשת ה-50 שלי. שאיזה מזל שיש לי את רם, בפעם הרביעית רק בפוסט הזה.

שאין אף תמונה נורמאלית מהמשחק הזה, אבל זה מה שיש, וחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אז תהנו:

רוג'רס ארנה – היכל ההוקי בוונקובר. כאן עוד לא תיארתי לעצמי שיש בעיה עם המצלמה…
מתחילים! הכניסה הכי מגניבה של שופטים למגרש אבר: הם נכנסים ומיד עושים סיבוב כמעט כמו מחליקים בהחלקה אומנותית
עדיין 0-0. הספקתי לצלם איזה חצי דקה, נשבעת
לומדים את חוקי המשחק. רגע, תסתובב, עוד שניה יחרימו לי את המצלמה פה

אגב, המשחק נגמר 3:1 לנו!

והרי אנחנו אוהבים לעודד עוד מהארץ! לקריאה על אוהדות "מכבי" שלי לחצו כאן, לקריאה על משפחת משאל מעודדת בהיכל נוקיה לחצו כאן. לחצו ותהנו (: