ספר החופש הגדול

באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

יוצרות את "ספר החופש הגדול"

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

תמרולי ציירה את כל בני המשפחה על גשר קפילנו

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חובשת קסדה גם בציור

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

לשאלתכם מה האיש מצד ימין למטה עושה? הוא על המנגל

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

היום בבוקר. עלמה עולה לכיתה א, תמר לגן טרום-חובה
הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.

Total Eclipse of the Heart

טוב, אצלינו בוונקובר זה לא היה ליקוי חמה מלא, רק 80%, אבל בכל זאת ההתלהבנו והשתתפנו בחגיגה.

הכנו סוג של מצלמת נקב (כמעט כמו בשיעור הראשון שנה א' במחלקה לצילום בבצלאל. כמעט)

ניסינו לראות בגינה של הבית את הליקוי בעזרת המצלמה שהכנו.

נסענו למוזיאון המדע המשובח של ונקובר, לראות את ליקוי החמה משם. נחרדתי לגלות שלא רק אני חשבתי על הרעיון הזה אלא עוד כמה אלפי אנשים שהגיעו לשם. לשם שינוי היה יום יפה, בלי אף ענן בשמיים (ובלי עשן השריפות שכיסה את השמיים במשך ימים ארוכים לאחרונה) וכולם עמדו שם עם עזרי צפייה שונים. המשקפיים הייעודיים אזלו להשגה כבר לפני כמה שבועות, אבל אנשים הגיעו עם כל מני סוגי משקפיים, מצלמות נקב פתוחות וסגורות, חפצים מנוקבים (מסננת למשל!) וטלסקופים. אפילו לא חשבתי להתקרב למוזיאון לאור התור שהשתרך מפתחו, אבל הבננות ממש ביקשו והתקדמנו לבדוק מקרוב. למזלנו היה תור זעום למנויים, וכעבור כמה דקות נכנסנו למוזיאון.

פנינו לחצר המוזיאון להמשיך לצפות משם בליקוי החמה, וקיבלנו מאחד העובדים כרטיס קרטון עם חור, איתו אפשר להקרין את הליקוי על המדרכה. כל כך פשוט!

מדהים שכל דבר שהשמש חדרה דרכו הטיל צל בצורת חצי סהר. גם העלים!

אחרי כשתי דקות אחד ההורים שהיה שם שאל אותי אם כבר ראינו את הליקוי בעזרת משקפיים, וכשעניתי שלא מיד הציע את המשקפיים שלו כדי שנוכל לצפות במו עינינו. זה היה מגניב כל כך! התמונות הבאות הן של הרגע שבו הבננות אחת אחרי השניה הרכיבו לראשונה את המשקפיים. (תמרול אמרה: "אבל אמא בכלל לא רואים את השמש, רואים רק את הירח…)

זה מטורף לראות את זה פתאום בעיניים. התמונות כהות כי ככה ממש זה נראה, סוג של צל מוזר באמצע היום
גם רפונזל היתה מופתעת (:
ככה זה נראה דרך המשקפיים

אני זוכרת שראיתי פעם בארץ ליקוי חמה חלקי, ולא ממש הבנתי מה הביג דיל. גם עכשיו לא התכוננתי לזה במיוחד בגלל הזיכרון ההוא. אבל אחרי שראיתי את הסרטונים שאחותי שלחה מאורגון, שם נראה ליקוי חמה מלא, ולמשך דקה וחצי כל העולם החשיך, הבנתי.

יאללה עוד שנתיים יש בארגנטינה!

אופניים בוונקובר

רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

אינגליש ביי
את ה"בימבה ג'וק" עוד הבאנו מהארץ
מקיפים את סטנלי פארק
טרה נובה

פולס קריק

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי:

קייטנת אופניים בפעולה

קנינו להם קסדות חדשות השבוע. לקראת הקייטנה מקבלים מייל מפורט איך להתאים את הקסדה לראש של הילד.

יש שימושים נוספים לאופניים
לפני שנה בפארק הלאומי. כשעלמה עדיין רכבה על "אופני דחיפה" והתעלול על "בימבה ג'וק"

 

משפחת משאל נוסעת לרוקיז. חלק שני: המסלול

אז מה עושים ברוקיז?

או. אז יש את ההרים – הרי הרוקיז, שברגע שהם מתגלים הנשימה נעתקת. ממש. נופים עוצרי נשימה של טבע פראי וכביר, הרים נישאים שכבר מרחוק ניתן לראות את שרידי המהלכים הגיאולוגיים העצומים שיצרו אותם. ההרים מתאפיינים בפסגות מחודדות, ובשכבות קרקע זוויתיות שניתן לראות למרחוק. בין ההרים ופסגותיהם המושלגות זורמים נהרות של מי שלגים הניקווים לאגמים בצבעי כחול-טורקיז-תכלת-ירוק לגווניהם.

אבל, כמו שניתן להבין – עם כל הכבוד ליופי העצום והרב הזה, את הבננות בנות הכמעט-שש ושלוש וחצי שלי כל זה מעניין מאוד, אבל באופן מוגבל. זאת אומרת, "וואו, איזה נוף! אבל מה עושים עכשיו?!".

כמו כל משפחה גם אנחנו כבר מכירים את  סף הסבלנות, רמת ההתעניינות ואת היכולות והמגבלות שלנו. אנחנו ארבעה אנשים עם תחומי עניין משותפים אך גם שונים, ולשימחתינו הצלחנו לשלב ולגוון ולמצוא בכל יום דברים שיעניינו אותנו. כן, גם את הבננות אבל גם אותי ואת רם, ואני שמחה לשתף ולתת רעיונות למי שבדרך (או סתם בא לו לשטוף את העיניים בנופים ולקנא, כי אי אפשר שלא. מהמם שם, באמת!)

המסלול שלנו היה בכיוון ההפוך מבהמלצות ברוב הספרים, (למשל הספר קנדה מערב וצפון מערב ארה״ב / מסלולים, שבנינו את המסלול בעזרתו ובעזרת אחותי המומחית) פשוט כי אנחנו גרים בוונקובר אז התחלנו שם. אבל ניתן לעשות את המשולש הזה מכמה כיוונים. אנחנו נסענו מוונקובר לג'אספר – באנף – יוהו – קלגרי.

והנה חלק מהדברים שראינו ועשינו בדרך:

מפלי Bridal vail falls

לקישור.

כמו שסיפרתי בפוסט על הקרוואן, התחלנו את הטיול בנסיעה של שעתיים. כדי לנצל את היום, כדי להתרגל לקרוואן, ופשוט כדי להתחיל. כדי שהיום לא יחלוף בנסיעה בלבד קפצנו למפלים, לא רחוקים מוונקובר, אבל שווים את העצירה. וכצפוי במפלים על שם הינומה – זכינו לראות שם גם חתן-כלה וכל השושבינים בצילומי חתונה באווירת יער. החתן, הכלה והשושבינים היו לבושים כמו פיות/אֶלפים ולא יכולנו שלא לעמוד ולבהות קצת (וגם לצלם תמונה, בכל זאת אני חובבת צילומי חתונות…)

צילומי חתונה בסגנון יער פיות

Mcconnell Lake

לקישור

גם היום השני למסע היה בעיקר יום של נסיעה. ועם כל הכבוד לאטרקציה של לנסוע בקרוואן, ולנוחות של שולחן (יצירה, משחקים, אוכל) מול הבננות לאורך כל הנסיעה, גם את היום הזה תיבלנו בעצירה בדרך. זה עוד לא אגם בשמורה, "סתם" אגם. אבל אימצנו לנו מסורת בטיול הזה – להשתדל בכל יום למצוא "איפה אפשר לטבול, לפחות את הרגליים". המים הקפואים לא מהווים מכשול לשאיפה הזו. וגם העלוקות לא, כך התברר.

שיט לצפייה בדובים ב- Blue River

 לקישור

שיט מהיר ומקסים בסירת מנוע מאויישת בכ-12 תיירים נפעמים, על הנהר, עם נוף מדהים. תמרול לא כל-כך נהנתה מהשיט עצמו, מהרוח בפנים והרעש של המנוע. עלמה בהתחלה פחדה ואז התחילה להנות. אחרי שיט בנוף מרהיב השייטת כיוונה את הסירה לשפת הנהר שם היא חיפשה סימני תזוזה מרחוק. על שפת הנהר ראינו דוב שחור. זה היה מדהים! כולנו הבטנו בו בדממה, המומים מחיית הפרא בסביבת המחייה הטבעית שלה – דוב שחור אוכל ענפים על שפת המים.

זה הנוף

וזה הדוב

בחברה המארגנת מבטיחים שבכל שיט יאותר לפחות דוב אחד. כולנו הסכמנו שהשיט עצמו היה כל-כך יפה שהיינו מרוצים גם ככה. כמובן שהיינו מרוצים עוד יותר שראינו דוב…

Maligne Canyon / Jasper

לקישור

שמורת ג'אספר מרהיבה ביופיה, ויש בה יחסית פחות מטיילים. מסלול יפהפה לאורך קניון ברוחב 3 מ׳ שחצב הנהר בהר. אח״כ נסיעה ל- Maligne Lake וטיול סביבו במסלול Moose lake loop. (המסלול קליל ונוח, אבל אני כל הזמן פחדתי שיבואו דובים כי שכחנו באוטו את הפעמונים, מזל שהדובים חכמים מאיתנו). בדרך חזרה, בנסיעה בקרוואן ראינו התקהלות של כלי רכב ואנשים. עצרנו גם וראינו שני דובים שחורים והמון סנאי סלע. גילינו שהדרך הכי טובה לראות חיות זה לעצור בכל פעם שיש התקהלות של אנשים!

הנה אנחנו!

שרפות יער עצומות מתחוללות כל שנה בבריטיש קולומביה ובאלברטה. גם ברגעים אלה

הסנאי חשב לתומו שיקבל אוכל. אבל לא! אנחנו מטיילים מחונכים

האגמים סביב ג'אספר  Lake Annette, Patricia Lake ו-Pyramid Lake

לקישור

יום גשום בשמורה היפה הזו, ובכל זאת התעקשנו ללכת לטייל. מסלול קליל סביב Lake Annette בגשם סוחף, ותצפיות באגמים היפהפיים Patricia Lake ו-Pyramid Lake. החשש במזג אוויר כזה היה מבחינתי בעיקר העננים הנמוכים, שמנעו מאיתנו לצפות ביופי הזה של הרים נישאים מעל אגמי מראה. אבל מצאנו יופי גם בעננים. ולגבי הטיול בגשם – זו היתה חוויה. צילצלנו לנו בפעמונים נגד דובים, למרות שהמסלול ראשי ומתוייר, צעדנו במעילי גשם וסיפרנו סיפורים מצחיקים. היה כיף!

מימין אגם תכול, משמאל אגם ירוק
מקום טוב לתלות את הפעמונים

Athabasca Falls

לקישור

לאורך הדרך ניתן לעשות עצירות לתצפיות קצרות, לפעמים רק כדי לעצור ליד משהו יפה, לפעמים פשוט כי אסור לפספס. יש המון מפלים בדרך, ואלה בין המרשימים. כמות אדירה של מים זורמת מנהר רחב לתוך קניון צר. וכישראלים (או כבני אדם?) אנחנו מאוד מתפעלים מהרבה מים.

כביש הקרחונים

לקישור

כביש הקרחונים הוא כביש מספר 93, המקשר בין שמורת ג'אספר לבאנף. הדרך הזו נחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם. מצד שני ידענו שלבננות הסבלנות לראות הרים עוצרי נשימה ותצפיות מהממות תיגמר די מהר, ולכן החלטנו מראש לעצור ל"אטרקציה". ועוד איזה אטרקציה! ולמי שמגיע בלי ילדים/מלווה בילדים גדולים יותר ובעלי מוטיבציה משלנו, הבנו שהדרך רצופה מסלולי הליכה שאסור להחמיץ. הלוואי והיינו יכולים לטייל גם ברגל לאורך הדרך הזאת. זה כבר יקרה בפעם הבאה. בנתיים הסתפקנו בנסיעה ועצירה בנקודות תצפית, וב-

Columbia ice field

לקישור

מה זה אטרקציה?! זה היה אחד ההיילייטים בטיול שלנו. מדובר בנסיעה קצרה באוטובוס-טרקטור שכזה לגליישר העצום (שהולך וקטן בכל שנה לצערינו) בשדה הקרח קולומביה. הטרקטור מביא את כל המוני התיירים לקרחון עצמו, להליכה וטיול חופשי במשך כ-45 דקות. נכון, זה מאוד תיירותי, אבל זה גם מגניב אש. הזכיר לי את הטיול שלי ושל רם בגליישר פרנץ-יוזף בניו-זילנד. צילמנו, הצטלמנו, טעמנו קרח (חלקנו) ונסענו בטרקטור ענק. המון חוויות מרגשות ביום אחד!

החלק השני של ה"אטרקציה" הוא נסיעה לתצפית על חמשת הקרחונים בשדה הקרח קולומביה, לאורך טיילת  ה- Sky walk שממוקמת חלקה באוויר, מעל העמק והנהר. עוצר נשימה, תראו בעצמכם:

הנה עלמיק באמצע הגשר, בירוק
שדה הקרח המרשים

 Lake Luise  לייק לואיז

לקישור

ללייק לואיז כדאי להגיע מוקדם. כיוון שהוא כל כך פופולארי (ומהמם, זה לא בלי סיבה) החניה מוגבלת וגם כמות התיירים מעיקה. אבל ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה – כבר לא כל כך מרגישים את התיירים. מסלול הליכה לתצפית Fairview lookout ותצפית על כל האגם. בגלל שזה יותר מ-50 מטר (ובעלייה) שם כבר הרגשנו די לבד. הליכה מסביב לאגם Lake shore וטבילה באגם. שם איכשהו אני נפלתי לגמרי, הטלפון נסדק, ההוד של המצלמה נשבר, הברך והידיים נחבלו, אבל לכולנו שלום. הבנות מיד נחלצו לעזרתי ודאגו נורא.

לייק לואיז מהתצפית. והבניין הענק? מלון פיירמונט
כן זה הצבע של האגם
מטיילים סביב האגם. ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה מתמעטים התיירים של האוטובוסים

High Tea במלון פיירמונט, על לייק לואיז

לקישור

בצהריים הלכנו לנו למסיבת תה במלון פיירמונט מול אגם לואיז, לכבוד יום הולדתי ה-40. (הזמנו מקום בבוקר אחרי שוידאנו שהבנות בחינם, זה עולה 55 דולר לאדם…). דיברנו עם הבננות כל הבוקר על מה זה מסיבת תה, ובמלון הן נהגו בי כמו במלכה. כולנו נהננו, הבנות שתו שוקו, אכלנו סקונס וסנדוויצ׳ונים, והמון קינוחים.

Moraine lake

לקישור

מה, עוד אגם? אז כן. זה אגם יפהפה, עם טיפוס קליל לתצפית נהדרת, וגם, שוב הזדמנות לטבול רגליים או להשתכשך (אם אתם ממש עמידים לקור).  אגב במורין לייק וגם בלייק לואיז אפשר לשכור סירה (במחיר  מופקע אמנם, אך בטיול הזה כבר איבדתם את השיקול הכספי מזמן. הכל נורא יפה ומאוד יקר…)

צלמות מצלמות
צלם מצלם צלמת מצלמת צלמת

Johnston Canyon

לקישור

כבר ציינתי שבאנף היא שמורה יותר מתויירת מג׳אספר,  בג׳ונסטון קניון הרגשנו את זה יותר מכל. זה קניון מקסים, צר ועם שני מפלים מרשימים שאפשר להתקרב אליהם אבל הוא היה כל-כך צפוף ומתוייר שזה המסלול היחידי בטיול שלנו שהייתי מוותרת עליו. במקומו הייתי שמחה להגיע לנקודה מרוחקת יותר אבל יותר שקטה. אבל אין מה להתלונן, נהר היה? היה. מפלים שאפשר להרטב מטיפותיהם היו? היו. גלידה בסוף היתה? זה העיקר.

זה היה יום העצמאות ה-150 של קנדה. היינו חייבים להצטלם במשהו אדום

Spiral Tunnels

לקישור

נקודת תצפית על חלק מסויים במסילת הרכבת שעובר בשלושה מישורים במקביל. מה הכוונה? בגלל  הטיפוס בגובה שהרכבת צריכה לעשות במסלולה בין הרי הרוקיז נחצבו בתחילת המאה מנהרות בהרים, בתוכן רכבת המשא הארוכה והאיטית עושה סיבוב ויוצאת במישור גבוה יותר. אם מחכים בנקודת התצפית ניתן לראות את הרכבת נכנסת ויוצאת משלוש מנהרות, ובגלל שהיא כל כך ארוכה רואים אותה בשלושה מישורים במקביל. תכל׳ס מה שאני זוכרת הכי מההסבר באתר זה שמסילת הרכבת המסובכת הזו נבנתה על ידי 1000 פועלים בשמונה חודשים, בתשלום של 1.25 דולר ליום עבודה. עבדות בקיצור.

אותה רכבת בשלושה מישורים

Natural Bridge over the Kicking Horse River

לקישור

עוד נקודת תצפית מגניבה שהגענו אליה ממש במקרה. אני ורם התפעלנו מהכמויות האדירות של המים שחצבו גשר טבעי בסלע, בעוד הבנות רקדו לצלילי שיר שהמציאו. כל אחד ותחומי העניין שלו.

גשר טבעי שנחצב בסלע מהחיכוך המתמיד של המים

Emerald Lake

לקישור

אז בסוף מצאנו לנו את אגם הטורקיז המושלם לשוט בו בסירה (ואפילו מעט יותר בזול). נכון, זה עוד אגם טורקיז מושלם, כמה כבר אפשר (אולי אתם תוהים). אבל בשלב הזה של הטיול הבנו שלא צריך ״להספיק״ אלא להיות, ואכן היינו שם כמה שעות. גם בשיט, גם בטבילה במים הקפואים ובמשחקים מומצאים שונים.  לא צריך הרבה בכדי להנות מהשלווה והיופי.


חייבים לטבול בכל יום אמרנו, לא?!

האגם משנה את צבעיו בכל רגע, לפי תנועת השמש ומעוף העננים

Banff Gondola   הרכבל בבאנף  

לקישור

״עוד רכבל לתצפית?״ שאלתי את עצמי כשראינו את התור של השעתיים וחצי לרכבל בבאנף, ״כמה יפה כבר יכול להיות שם למעלה?״ תהיתי. הרי אנחנו מכירים רכבלים ותצפיות מהממות מהסביבה הקרובה לנו פה בוונקובר. ובכל זאת החלטנו לחכות. מזל! קנינו כרטיסים ובילינו את שעות ההמתנה במשחקי קלפים שהבאנו מהבית, בצל, למול הנוף. כשעלינו לתצפית בהחלט התגלה לנו מחזה מרהיב של 360º נוף הרים יפהפה. היה שווה את ההמתנה. למעלה על הרכס יש מסלול קצר לנקודה הגבוהה ביותר שם ממוקמת הבקתה שאליה היו החזאים מטפסים ברגל, בעשרות השנים לפני שנבנה הרכבל.

ממתינים לעלות ברכבל
ממתינים ומשחקים בצל

היה שווה לחכות
הנקודה הכי גבוהה באיזור. הנוף יפהפה לכל הכיוונים

העיירה באנף

לקישור

את העיירה באנף השארנו לסוף, כשנהיה שבעים מטיולים ומהרים ומאגמים. אבל האמת שלא מיצינו גם שם. שכרנו אופניים ורכבנו לטיול משפחתי לאורך Sundance canyon, שהתגלה כמעייף וקשה במיוחד לאור החום והיתושים שתקפו אותנו בעקשנות.  בפאתי העיירה ראינו חוות סוסים, ממנה יצאו טיולי סוסים שונים. הזמנו לבננות ״רכיבה על סוסי פוני״. להפתעתינו התברר ש״סוסי הפוני״ היו בעצם סוסים רגילים, העונים לשמות Strawberry ו-Pilgrim. באופן מפתיע ושונה מחוויות רכיבה קודמות בארץ, הסוסים היו כל כך רגועים ונינוחים שאפילו דמיינתי לי שהם לא סובלים מחייהם בחווה הזאת, בפאתי באנף. הבננות התלהבו ונהנו. עלמיק לא הפסיקה לדבר עם הקאווגירל שלה, ותמרול פשוט ליטפה בעדינות את הסוס התותי, וחייכה לאורך כל הסיבובים שהוא צעד איתה.  קינחנו טיול רגלי בעיירה, עד המפלים המפורסמים שלה.

טיולי סוסים יוצאים מהחווה
ילדה אחת מאושרת בשקט
ילדה שניה מאושרת בקול

נחושות להכנס, בהתחלה. אחר כך מתברר כמה קר באמת והן הולכות לשחק על החוף עם חברים חדשים שהרגע הכירו

***

את סיום הטיול חגגנו בארוחה ליד הקרוואן שלנו, בזיקוקים ומרשמלו ובחלוקת שלל לתושבי הקרוואנים הסמוכים.

למחרת ארזנו את עצמינו ונסענו להחזיר את הקרוואן בקלגרי. איזו עיר שטוחה וחסרת נוף!

היה טיול משגע, מדהים, ומלא חוויות וסיפורים. היה כיף כל כך.

וכיף גם לחזור הביתה, לוונקובר.

שנה כאן

שנה!

שנה שאנחנו כאן. קיץ סתיו חורף ושוב קיץ.

יש:

יש חברים חדשים שהם כבר חברים ולא חדשים. יש לבנות חברות טובות. יש משפחה. יש ארוחות משפחתיות. יש ארוחות חג עם משפחה וחברים. יש אירועים של הקהילה. חוגגים ימי הולדת ביחד. יש מסעדות אהובות. יש בריכה מועדפת. יש לבנות שפה חדשה. הן מרגישות בנוח בגן, בבית ספר, בקייטנה, בקהילה. יש בית ספר פרטי ומושקע. היו מסיבות סיום מרגשות בבית ספר, בגנים, בחוגים. יש קהילה מאוד תומכת, ונעימה ומזמינה. יש לי חוג קרמיקה. יש לי סדר שלפיו אני קונה בסופר. יש תחליף ל"שוקולית", וגם לרוב הדברים האחרים. יש לי רישיון נהיגה ואני נוסעת לכל מקום שאני רוצה. יש לי קצת עבודות, והן משמחות אותי. יש סופי שבוע ארוכים ומלאים בשעות משפחתיות. יש לרם שעות פנאי. יש לנו זמן לצאת לדייטים. יש לנו בייביסיטריות שהן גם אחייניות. יש טיולים שעשינו כבר כמה פעמים, בכמה עונות. יש מזג אוויר נעים בקיץ. יש מיליון חוויות חדשות.

אין:

אין את ההורים שלי פה. אין לי את החברות הטובות-טובות שלי, שבארץ. אין הרגשת שייכות. אין חומוס נורמאלי בשום מקום. אין לי הרבה עבודה, שזה גם כיף ומשאיר לי זמן לתחביבים, וגם מקור גדול לחוסר נחת. אין לי כירורג-שד ללכת אליו לבדיקה שנתית. אין לי גם את הספר-רופא שיניים-קוסמטיקאית-שיננית-שלי, אבל יש מחליפים מקומיים אם ממש צריך. עדיין לא מבינה איך המערכת הרפואית עובדת פה. עדיין נתקעת באמצע משפט ומתחרטת שהתחלתי לדבר. אין לי חוש הומור באנגלית, פשוט אין. אני גם לא מצליחה להבין דקויות, הרבה פעמים לא מבינה בכלל, בעיקר באנגלית עם מבטא אסייתי.

ללא ספק יש הרבה יותר "יש". יש חוויה נהדרת שאני מאוד שמחה שקפצנו למים שלה, כי הם נעימים לנו. בהסתכלות אחורה על יולי לפני שנה – המצב שלי עכשיו מועדף עלי בהרבה. שמחה שעברנו את כל "תקופת המעבר" שהיא היתה הקשה מכל תקופה אחרת שאני זוכרת, ושמחה שעברנו גם את "תקופת ההסתגלות", שהבנות לא ידעו לדבר אנגלית, ואני לא ידעתי אפילו איפה מחליפים סוללה בשעון (התשובה אגב: בצ'יינה טאון כמובן). כתבתי ש"אין כמו הים בארץ", אבל יש אוקיינוס ויש בו גאות ושפל והוא מהמם. טוב לנו פה. אני שמחה שיש לנו עוד שנה להינות מכל זה, ושזו כבר תהיה השנה השניה. שנה שניה בבית ספר, חורף בפעם השניה, הכל יותר קל כשכבר מכירים.

בוגרי הרילוקיישן נוהגים לומר: השנה הראשונה קשה, בשנה השניה מתחילים להנות, בשנה השלישית מתחילים להתגעגע. אנחנו פה שנה, ונהנים מאוד. יאללה, מוכנה לעוד אחת!

ג'ריקו ביץ'
ג'ריקו ביץ' לפני שנה
ג'ריקו ביץ'
ג'ריקו ביץ' וונקובר. למעלה: יולי 2016. למטה: יולי 2017
פוסטים מלפני שנה בדיוק: הכנות לרילוקיישן – על כל הפרטים הגדולים והקטנים, "אתם לא תחזרו" – על הרגשות המלווים את המעבר, רשמים ראשונים מוונקובר – על הימים הראשונים פה, געגועים לישראל – הפוסט שמסכם חצי שנה בוונקובר. הרילוקיישן כלידה – מחשבות של ארבעה חודשים אחרי. על רישון נהיגה של בריטיש קולומביה,  ושאר הפוסטים על הרילוקיישן.

משפחת משאל נוסעת לרוקיז. חלק ראשון: הקרוואן!

נסענו לאחד עשר יום לטיול ברוקיז הקנדים, בקרוואן. שילוב מושלם של הגשמת חלום של כולנו (החלומות של עלמה: לטוס בכדור פורח ולנסוע בקרוואן. הנה וי אחד נוסף לרשימה) וטיול חובה לכל קנדי (גם אם קנדים זמניים) – הרי הרוקיז! היה נפלא. באמת. מזג האוויר האיר לנו פנים, הקרוואן היה נהדר – מאובזר למופת, הנוף – נו, באמת שאין מילים לתאר (בגלל זה מצורפות לפוסט מליון תמונות), ובעיקר – למרות האינטנסיביות הסתדרנו נהדר ביננו, והיה פשוט כיף. נוספו לנו אינספור חוויות קטנות וגדולות לזכור.

ביום שבת, באחת עשרה בבוקר רם החנה את הקרוואן מול הבית שלנו בוונקובר, וההרפתקה שלנו החלה:

מחשבות ומסקנות מטיול בן אחד עשר יום בקרוואן:

1. צפוף בקרוואן. לא משנה כמה הוא גדול, וכמה הילדים קטנים. לקח לנו יום אחד להבין שברגע שחונים, מיד צריך "לשפוך" את כולם החוצה, למען רווחת הכלל. גם הבננות צריכות קצת לחלץ את העצמות, וגם אני צריכה מרווח תנועה מינימלי בשביל להתחיל להיזכר איפה שמתי כל דבר בשעתיים שהעמסנו את הקרוואן בכל תכולת הבית שלנו. לבננות בעצמן גם לקחו איזה יום-יומיים להבין שבעצם גם להן עדיף ככה – בחוץ, לבד, ביחד, להמציא משחקים ולשחק עם עצמן, ולא לבזבז דקה נוספת בפנים. כל זה כמובן אפקטיבי כשלא יורד גשם (חזק מדי).

2. קרוואן זה דבר גדול. יותר גדול מהאוטו הענק שלנו בוונקובר. למרות ששכרנו קרוואן בינוני בגודלו (ראינו בדרך קרוואנים גדולים פי שלושה וארבעה משלנו). אין מראה אחורית, ובכלל לא מומלץ לנסוע ברוורס ללא הכוונה מבחוץ כי באמת לא רואים כלום מאחורה. יש שבילים ואתרים שאי אפשר להכנס אליהם עם קרוואן (ככה נאלצנו לוותר על כמה אתרים, ואולי זה טוב כי יש כל כך הרבה מה לראות). מצד שני אחרי כמה ימים של הסתגלות רם נהג בו כמו מלך הכביש, אפילו החנה ברוורס בין שני קרוואנים חונים (זה הישג כביר – למי שלא הבין).

3. הקרוואן מאובזר בהכל, כמו בית קטן וחכם. ניתן לראות שכל וו וכל וילון נבחר ונתלה לאחר ניסיון של שנים רבות. הקירות מלאים ארונות איחסון שונים, מתחת למושבים מגירות איחסון, הוא מצוייד במקרר, מיקרו שהוא גם תנור, וכיריים. ארונות המטבח אובזרו בכמעט כל כלי המטבח שניתן לחשוב עליהם בשימוש יומיומי – קומקום חשמלי, קערות, סירים, מסננת, מצת, מחבט נגד יתושים, מטאטא ויעה, וכו'. נכון, צריך להוסיף כסף עבור קרוואן מאובזר, ובכל זאת, לא מקבלים רק את המינימום, אלא את המקסימום. למשל – לא רק כוסות שתיה, אלא ספלים לשתיה חמה וכוסות יין. אם כבר מטיילים, אז בכיף. ומה שעוד יותר חשוב – למרות כל הקפיצות והטלטולים של הדרך – כל המדפים מצויידים במעצור שכזה, וכל דלתות הארונות נסגרות בטריקה – כך שהכלים נשמרים שלמים ואפילו לא נופלים עליכם ברגע שפותחים את הדלת…

4. בכל הזדמנות שיש, מלאו מים ורוקנו את הקרוואן ממים אפורים. לא נראה לי שצריך לפרט. ובכל זאת: לקרוואן יש מיכל מים נקיים, מיכל מים אפורים = מי הניקוז מהכיורים, ומיכל "מים שחורים" = ביוב מהשרותים. בערב הראשון כשחנינו בחניון הקרוואנים ייעץ לנו איש חביב מהקרוואן השכן – "עזבו, אין מה לרוקן כל יום, מספיק פעם בכמה ימים, אפילו שבוע". כנראה בגלל שהוא התגורר בקרוואן ענק, בגודל של כמעט אוטובוס (ואולי מיכל המים האפורים שלו היה בגודל כל הקרוואן שלנו). טעות שלמדתי על בשרי, כשעמדתי בסוף אותו ערב במי המקלחת שלא מתנקזים יותר. איכס.

5. לכל מקום שנוסעים הבית נוסע איתכם – זה אדיר. ביום הראשון עוד הכנו כריכים למסלול. אבל מיד (כשהבננות לא נגעו בכריכים) הבנו שהכל איתנו – לוקחים נשנושים לטיול, וכשחוזרים לקרוואן נאלתר כבר ארוחה זריזה. אני לא זוכרת טיול שאכלנו בו כל כך בריא! ירקות טריים עם כל ארוחה, בלי תפריט מסעדות שמנוני בכלל. לא חייבים לקחת על הגב ציוד לכל היום, אם עוצרים באמצע היום בקרוואן אפשר להתלבש / להתפשט לפי מזג האוויר המשתנה. לקרוואן יש גנרטור (ואפילו תא סולרי על הגג), כך שלא חייבים להיות מחוברים לחשמל או למים בשביל להשתמש בכל מה שרוצים. בסוף אחד המסלולים רם אפילו הספיק לעשות מקלחת חפוזה בחניון של המסלול, לו ולבנות הרטובות מהטבילה באגם.

6. אין מספיק מקומות חניה לקרוואנים, כדאי לבוא מוקדם. באופן כללי השתדלנו לצאת לטייל מוקדם עקב העומס הרב באתרים (טיילנו גם על סופשבוע ארוך של קנדה דיי – יום העצמאות ה-150 של קנדה, כל האתרים היו מלאים וכל מקומות הלינה מוזמנים חודשים מראש. הקנדים כנראה אוהבים מאוד לטייל בארצם. בצדק.) בימים בהם יצאנו מאוחר, או הגענו לאתר הראשון אחרי נסיעה, לפעמים נאלצנו לשנות את התוכנית מפאת – פשוט – חוסר מקום חניה. זה קרוואן, אי אפשר להחנות אותו בצד הדרך. למזלנו לא נאלצנו ממש לוותר על שום תכנית, מקסימום להתגמש קצת בזמנים.

7. אם כבר נוסעים בקראוון, הבחירה ברוקיז היתה מושלמת. בפארקים שהיינו בהם (ג'אספר, יוהו, באנף) יש חניוני קרוואנים נקיים, מסודרים, וגם יפים. כל האתרים ה"ציבוריים" (של רשות הפארקים הקנדית, בניגוד לחניוני קרוואנים פרטיים) משקיפים על נוף יפהפה, ובחלקם ניתן לטייל לנחל / אגם שיושב ממש בתוך החניון עצמו. עובדי החניונים שומרים על הטבע וגם על הניקיון, ומקפידים להזהיר מפני חיות הבר (בעיקר דובים), ואפילו לאסוף באופן אקטיבי חפצים שעלולים להריח ממזון אנושי. ערב אחד, מיד כשהגענו לחניון הלילה (כל החניות ממוספרות, ואת כל המקומות הזמנו חודשים מראש) עצר לידינו רכב של עובדי הפארק ונתן לנו את בועות הסבון שהשארנו בחוץ בבוקר. "חשבנו שעלול להיות ריח אנושי לבועות הסבון אז שמרנו אותם עבורכם בנתיים". כמה קנדי.

8. יש הווי קרוואנים. בחניוני הקרוואנים אנשים שומרים על שקט נעים – לא מפריעים אחד לשני להנות מהטבע, הילדים משחקים ביחד, מבוגרים מפטפטים בעליצות בדרך לפחי המיחזור הגדולים. בערב האחרון ביקשנו משוכן הקרוואן הסמוך שיצלם אותנו למזכרת עם הקרוואן. מיד הוא סיפר לנו על עצמו ומשפחתו שגרים בקלגרי ועולים בכל הזדמנות שיש להם לבקר בבאנף. הוא גר בקרוואן של הבן שלו כרגע, שחזר עם משפחתו הביתה. באותו ערב לאחר אריזה ממושכת העברנו לכל שוכני הקרוואנים השכנים שאריות מזון סגורות וחפצים שלא יכולנו לקחת בטיסה חזרה הביתה: ביצים, שימורים, דגני בוקר, בועות סבון, מכלי גז למנגל, ואפילו המנגל עצמו – חולקו בין השכנים שלנו.

9. הייתי עושה את הכל שוב. את הטיול לרוקיז אפשר לעשות מכמה כיוונים, להתחיל בקלגרי ולסיים בוונקובר, להתחיל בוונקובר ולנסוע דרך קמלופס לשמורת גליישר ולעלות ליוהו ובאנף, לוותר על ג'אספר. אנחנו נסענו מהבית בוונקובר לג'אספר, ומשם המשכנו ליוהו ובאנף (על המסלול והאתרים בפוסט הבא, אמן), סיימנו בקלגרי וחזרנו בטיסה לוונקובר. זה אומר שהתחלנו בעשר שעות נסיעה בקרוואן (שחילקנו ליומיים וחצי בגלל הבננות שלא חובבות נסיעות ארוכות), ורק בלילה השלישי הגענו בעצם לשמורת ג'אספר. רם אומר שבדיעבד היה עושה את זה אחרת, טס ומוותר על הנסיעה הארוכה בהתחלה. אני דווקא חשבתי שיש יתרון גדול בלהתחיל בבית (קניות של שבוע נדחסו למקרר ולארונות, ולא היינו צריכים לעשות כמעט שום השלמות של אוכל בדרך) ולהתחיל את הטיול לאט. למרות שאני בטוחה שיש יתרונות בלנסוע הפוך, להתחיל בקלגרי השטוחה והמשעממת ולגלות את הרוקיז המהממים נגלים למול עיניך בעליה לבאנף.

10. אל-תוש. אין גבול לכמות האל-תוש שצריך כשלנים כל כך קרוב לטבע. גם ככה ליתושים ממש לא אכפת ממנו, והדבר היחידי שעוזר זה הרשתות על החלונות בקרוואן. "מהר, מהר לסגור את הדלת" הפך משפט שגור אצלינו בימים האלה.

ועכשיו: לתמונות! כל התמונות בפוסט צולמו מתוך הקרוואן / בחניון לילה של קרוואנים / במרחק שלא עולה    על 100 מטר מהקרוואן שלנו. פרס יקר ערך יוגרל בין מי ששורד עד סוף התמונות;)

לעצות נוספות ולתכנון המסלול נעזרנו בספר: קנדה מערב / מסלולים / נטע דגני ובנסיון המשפחתי של אחותי (תודה שין!)
כל תמונה ניתן להגדיל בלחיצה
פתאום חנה לנו קרוואן מול הבית
קרוואן על רקע קרוואן
פליימוביל קרוואן. תכל'ס גרסה מוקטנת לקרוואן שלנו, כולל המגירות
אוכל של טיולים. גרסת הקרוואן
צחוקים ב"חדר" של הבנות
אין אגם או מקור מים שעלמה לא בדקה בו את טמפרטורת המים
התארגנות של בוקר
איזה מזל שהן מסתדרות כל כך טוב בינהן. אחרת זה היה עלול להיות מאוד צפוף
טובלות בנהר שעובר צמוד לחניון הלילה
זה הנוף מחניון הלילה שלנו
מוס. גילינו שבמקום לחכות לראות חיות צריך פשוט לעצור איפה שכולם עוצרים. כנראה שרואים שם משהו
לייק לואיז. לא סתם כולם באים לשם
בקצה הימני התחתון אנשים סתומים. יש בכל העולם מתברר
הנוף מהחלון. אי אפשר להפסיק לצלם
ככה זה נראה מהחלון. כל הזמן.
ארוחת צהריים ליד שדה הקרחונים קולומביה
עשרות מטרים של שלג. פסגות מרהיבות, הכל תוך כדי נסיעה
הרוקיז. נוף עוצר נשימה
זו לא גלויה. זה אמיתי לגמרי
לייק לואיז ופופיק
נוף של ג'אספר, על גבי קרוואן בשמורת ג'אספר
המים קפואים, אז מה?!
נהר הסוס הבועט
טיול סוסים בעיירה באנף
הרבה אגמים יש ברוקיז. כל אחד יותר יפה מהשני.
יום גשום. נו מה נעשה?! נישאר בקרוואן?!
סיפור לפני השינה במיטה של הבננות
שולחן אוכל/יצירה/משחקים
זה דווקא קרוואן של מישהו אחר
הוכחה שבאמת היינו שם
אגם ויער שרוף. הרבה שרפות יער בתקופת הקיץ
יער שרוף , מהכביש
חניון לילה לייק לואיז. חניון ציבורי, מהמם
ארוחת בוקר
משחקים ב"צלחת מנופפת" ע"פ תמרול
הבננות הדביקו קישוטים, שהקרוואן יהפוך לבית
בראנצ' באיזה חניון בדרך
השולחן מול הבנות בנסיעה – מאוד שימושי! צריך אחד כזה בכל אוטו
סתם אגם, אני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. ביומיים נסיעה לג'אספר
הצילו עלוקה!
מטר מהקרוואן, לא צריך להתאמץ להכין כריכים לדרך
לילה ראשון, בודקים את כל המיטות

 

ובשבוע הבא – בלי נדר – פוסט שני על הרוקיז, הפעם קצת יותר אינפורמטיבי. תודה למי שהצטרף לחוויה שלנו!

 

זה רק שיער, וזה גדל

כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).

זה רק שיער
תמר (לא) מסתפרת

עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).

קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:

לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?"  שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".

מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה הלמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.

וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.

עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.

עדיין מרוצה!

ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…

זה רק שיער