טיול בעקבות עצמינו

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2016
סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2018
סוכריה סן דייגו גלית לוינסקי
הגשמת חלום הסוכריות, סן-דייגו 2018

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2016
על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2018

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים ותמר מזדעזעת מהריח, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
חייבות קצת חול בכפות הרגליים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול בין האמיצים שטבלו במים, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול במרכז התמונה, נהנית מכל רגע קפוא ורטוב

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

נשיקה גלית לוינסקי

צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן

מסימני הסתיו

  1. שלכת.
    מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

    סתיו גלית לוינסקי
    רחוב, רגיל, לידינו
    סתיו גלית לוינסקי
    יש פה פשוט רחובות שנראים ככה

    סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקיסתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי

  2. הימים מתקצרים.
    כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

    סתיו גלית לוינסקי
    דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל

    סתיו גלית לוינסקי

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
  3. דלעות.
    השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
    גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
    בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין

  4. תוכניות לחורף
    כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
    חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    תמרול באור קסמים

    סתיו גלית לוינסקי
    היש דבר יפה מזה?!
  5. מתקרר בחוץ.
    הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

    טיפות טל על עלה – לחצו להגדלה
  6. יבש.
    יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
  7. האלווין.
    ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
    ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

    תכנית להאלווין עלמה משאל
    התכנית של עלמה לתחפושות

    תחפושת רוח רפאים גלית לוינסקי
    האלווין 2018!
  8. אני לא מפסיקה לצלם.
    איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    קצת כדורגל בשמש הסתווית

    סתיו גלית לוינסקי

    וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.

"אלבום של עצמי"

עלמיק ביקשה מתנה ליום-הולדתה אלבום תמונות של עצמה. "אני רוצה להסתכל על תמונות שלי שהייתי קטנה". היא אמרה לי, כמה ימים אחרי יום הולדתה השישי.

"זה הרבה עבודה" עניתי לה, מתחילה להילחץ מהצפוי לי. "זה יקח לי זמן". – "לא נורא, יש עוד המון זמן, תכיני לי ליומולדת הבא!"

"גם תמר תרצה" אמרתי לה. "היא נורא תקנא".  – "לא אכפת לי שתכיני גם לה" היא ענתה לי.

והרי כל האלבומים שלנו נשארו בארץ.

ואני כמעט לא מדפיסה תמונות, מלבד לקיר תמונות שלנו, או כדי לשלוח ארצה כמתנות לחגים.

זה היה לפני כמעט שנה, ולקראת הקיץ, כשהתקרב יום-הולדתה ה-7 של עלמה, לא נותרה לי ברירה. הבטחות צריכים לקיים.

גם אם אני קצת אובססיבית.

גם אם אני לא מסתפקת בתמונות שכבר בחרתי לאורך השנים לבלוג אלא מתעקשת לעבור תמונה-תמונה על 7 שנים, עשרות אלפים של תמונות, מאות תיקיות.

גם אם אני עושה עבודה כפולה כי החלטתי לעשות אלבום גם לתמר.

גם אם זה ביום האחרון למבצע באתר שאני מזמינה ממנו (Blurb), והנה כבר ארבע לפנות בוקר. אם כבר יש לי ילדות גדולות שישנות בלילה, אני יכולה להקריב לילה אחד, למרות שלמחרת יום לימודים רגיל…

אבל יצא מהמם. 190 תמונות (כי לא הצלחתי לצמצם יותר) לכל אחת (שיהיה הוגן), עיצוב מינימליסטי (אי אפשר גם להשקיע בעיצוב), של זכרונות ורגעים ראשוניים ומשמעותיים ויפים בחיים שלהן.

עלמה קיבלה את האלבום ביום-ההולדת שלה, כששהינו עם סבא וסבתא דליה ורוני באי החביב עלינו גבריולה בחופשה קייצית, אחרי משחק של "חפשי את המטמון". ההתרגשות היתה גדולה.

שתיהן מאוד התרגשו והתלהבו. מאוד מאוד. במשך עשר דקות.

מאז לי (ולסבים, הזמנתי מיד שלושה עותקים מכל אלבום) יש אלבום תמונות מרגש מזכרונות, אירועים ראשוניים, משמעותיים, וסתם יפים שלהן.

וזה בסדר, אני יודעת שיום יבוא וגם הן יחזרו לעלעל בהם ויהנו מההשקעה.

יום אחד, כשהסליים בבית יגמר וכל הגומי-לומס יהפכו לצמידים צבעוניים.

אז.

 

וככה הם נראים:

אלבום אישי גלית לוינסקי
ההתרגשות שלי כשהגיעו הספרים!
אלבום אישי גלית לוינסקי
עמודים נבחרים

אלבום אישי גלית לוינסקי אלבום אישי גלית לוינסקי אלבום אישי גלית לוינסקי

אלבום אישי גלית לוינסקי
כריכה קדמית ואחורית. חייבת להכניס קצת את האביב ברחוב שלנו בונקובר
אלבום אישי גלית לוינסקי
ערמת אלבומים מחכה ליומולדת ולסבים

המתנה שבסיום "חפשי את המטמון" ביום היומולדת: אלבום אישי לעלמה, ואלבום אישי לתמר:

מקבלות את האלבום גלית לוינסקי
איזה אושר!
מקבלות את האלבום גלית לוינסקי
אגוצנטריות ילדית במיטבה

מקבלות את האלבום גלית לוינסקי מקבלות את האלבום גלית לוינסקי

והנה עוד טעימה מהתמונות שבאלבומים (טעימה ממש, אמרתי שיש 190 תמונות לכל אחת…)

תמונות אהובות גלית לוינסקי
אהבה בין אב למיני-מי שלו
תמונות אהובות גלית לוינסקי
אהובתי הקטנה
תמונות אהובות גלית לוינסקי
איזה ילדה ליצן
תמונות אהובות גלית לוינסקי
קטיף נקטרינות בגולן
תמונות אהובות גלית לוינסקי
לק לציפרניים של סבא רוני
תמונות אהובות גלית לוינסקי
פאשוניסטה
תמונות אהובות גלית לוינסקי
כאן היא ביקשה ממני אלבום של עצמה, בגיל 6
לפוסט של הבנות אוהבות תמונות, לפוסט על האלבום של הטיול שלנו להולנד.

חג סוכות שמח

חגים חגים חגים

אין יותר מיומיים ברצף לימודים

קשה לבננות להתרגל לבית-הספר ולמורים.

הקיץ רק התחיל, ותוך שניה הוא נגמר

לא מאמינה שגם הקיץ השלישי שלנו פה חלף-עבר,

זה לקח אמנם עשרה שבועות,

ושתי קייטנות

ביקור של ההורים (של רם)

וטיסה משפחתית לשוויץ גם,

והנה גם הקיץ הזה תם.

הבננות למדו שחיה וגם רכיבה על אופניים

אני העברתי (בחישוב מהיר) 25 שעות בבהייה במים

לא שאני מתלוננת, ללמוד כישורי-חיים זה חשוב

חבל שלא שחיתי גם בנתיים, זה מה שעצוב.

אני גרועה בחרוזים, לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתחלתי,

אולי כי יש לי בלגאן בפנים, ועוד לא חזרתי לשגרה לה ייחלתי.

טוב לנו ביחד – לי ולבנות, אנחנו כבר רגילות

אפילו עלמה התרגלה שלא צריך כל היום בחוץ לבלות

"מה עושים היום?" היא עדיין שואלת כל בוקר בתקווה

אבל לקראת הצהריים היא מבינה שכדאי להתפשר על קפיצה לגינה הקרובה

אמא שלה מוציאה תסכולים באפייה ובבישול

כל המקרר מלא באוכל חצי-אכול

אפשר גם לאפות ביחד, אפייה זה אחלה תחביב

ואפשר תמיד להחליט על איזה פרוייקט מגניב.

היום למשל הכנו סוכה, בחדר של הבננות אמנם

אבל זה לקח לנו חצי יום לנקות, לסדר ולתלות שרשראות וקישוטים שם

הלכנו גם ליער, לפעילות של ישראלים בטבע לכבוד סוכות

ואתמול היה לעלמה משחק ראשון של קבוצת הכדורגל-בנות.

הנה, אנחנו גם יוצאות מהבית, מה אתם רוצים?!

הלכנו בשבוע שעבר לקולנוע, ראינו סרט (ואחר-כך אכלנו סרטים)

ואז הגיע יום כיפור, עם הבית-כנסת והאווירה של הצום

וזה בכלל החג השנוא עלי, אני רק מחכה שיגמר כבר היום

בקיצור, אני שמחה, יש לי בנות נפלאות, אני מעריכה את השיניים והאגוזים

לא מתלוננת, לא לא, ועוד יש לי כמה חרוזים

פשוט עם כל יום שעובר, ועוד ספרים, ויצירה, ובישולים

כבר מזמן נגמרו לי הרעיונות, הסבלנות, והעצבים

ובסוף היום אין לי כוח אפילו לערוך תמונות, שזה מצב מאוד נדיר

אז במקום אני מעבירה ברשתות-החברתיות פרק זמן בלתי סביר.

לא דיבתי בטלפון עם חברות מהארץ כבר חודשים,

"תכף לא ישרארו לך חברות" הקולות בראשי לוחשים.

מפוסט אחד בשבוע בשגרה, ואחד בשבועיים בחופשה

התדרדרתי ל-17 יום מהפוסט האחרון – פשוט בושה!

מה זה חיים פרטיים?! זה אוברייטד – זה ידוע

אנחנו נהנות, והכל טוב, נתגעגע לחופש הזה הרי בעוד שבוע…

סוכה בתוך החדר גלית לוינסקי
יש כמה שרשראות שתלויות פה כרגע, (נכון רונית?!)

חג סוכות שמח!

היום הראשון לשנת הלימודים, ספירת מלאי.

שנת לימודים חדשה צילום גלית לוינסקי

ותק:

תמר: שנה שלישית ב-VTT. התחילה בגיל שנתיים ותשעה חודשים Preschool 3, היום בגיל ארבע ותשעה עולה לגן חובה – Kindergarten.

עלמה: שנה שלישית ב-VTT. התחילה בגיל חמש בגן חובה, היום בגיל 7 עלתה לכיתה ב'.

כיתה:

תמר: מתחילה גן חובה K1 אחת מתוך שלוש, 17 ילדים בכיתה.

עלמה: מתחילה כיתה ב' 2A, אחת מתוך שלוש, 17 ילדים בכיתה.

אנגלית:

שתיהן מדברות אנגלית שוטפת. תמר: כותבת אותיות באנגלית ובעברית, מזהה אותיות בשתי השפות, "אני רוצה חברה שמדברת עברית איתי בגן".

עלמה: קוראת וכותבת אנגלית ועברית, מתוסכלת שמתקשה לקרוא Chapter books כמו שאר ילדי כיתתה.

חברים / חברות:

בכל שנה מערבבים את הילדים ומחלקים את הכיתות מחדש.

תמר: זו השנה הראשונה שמערבבים את הכיתות עבורה, שתי החברות הכי טובות שלה בכיתות אחרות. יש הרבה ילדים חדשים ונכון להיום (היום הראשון) היא לא מטורדת מזה שהיא לא עם אחת מהחברות הכי טובות. כשליש מילדי הגן היו איתה באותו גן בשנתיים הקודמות.

עלמה: שנה שלישית שמערבבים לה את הכיתה, חלק מהילדים היו איתה כבר מגן חובה, חלק היו בשנה שעברה, וחלק לא היו עדיין באותה כיתה. היא שמחה ומרוצה ולא מתלוננת. גם כך אין לה חברה / חבר טוב אחד. עליה נושא ערבוב הכיתות יושב בול, היא חברותית מאוד, ומצד שני לא קשורה ספציפית לילד או ילדה אחת.

מדים:

תמר: גן חובה בקנדה הוא כמו כיתה א' בישראל – מתחילים ללבוש מדים (בבית ספר פרטי), ושייכים לחטיבה הצעירה שהיא עד כיתה ג'. מתחילים גם לעבוד יותר על קריאה, כתיבה, עבודה אישית, וכן, גם מקבלים תעודה בסוף הסמסטר. מתרגשת מאוד להתחיל ללבוש מדים.

עלמה: שנה שלישית במדים, המדים הם עוד עול המצטרף לחובות בית-הספר. החובות הנוספים הם העמידה בזמנים, משמעת, ושיעורי-בית (שהם עשירית ממה שמקבלים בכיתה מקבילה בישראל למיטב הבנתי).

בית הספר והאופי:

תמר: אוהבת שגרה, מאוד אהבה את גן-טרום החובה שלה, את הילדים והצוות. היא לא הפסיקה ללמוד דברים מעניינים וחדשים. כל החופש הגדול התגעגעה מאוד לגן, ושמחה לחזור.

עלמה: מאוד אוהבת את החופש הגדול, אוהבת להיות עסוקה ומוקפת אנשים מהבוקר ועד הערב. כשהגיע החופש נשמה לרווחה, אני חושבת שהעיסוק החברתי המתמיד של להיות ילדה בכיתה א' התיש אותה. היום חזרה בכוחות מחודשים ובשמחה.

מילה מהתלמידה:

תמר : מה את אומרת על תחילת שנת הלימודים? "היום היה יום מעולה, עשינו שרשראות, למדנו לא לצעוק ולא לדבר בשקט מאוד בכיתה כי ככה כואב לנו באזניים, וככה לא יכולים לשמוע מה אומרים. הלכנו לראות איפה נמצאים השרותים". את מחכה לראות מה לומדים בגן? "לא!" יש לציין שתמר היתה היום שעה אחת בלבד, עם שני ילדים נוספים. כניסה הדרגתית זה אנדרסטייטמנט למה שעושים פה.

עלמה: איך היה היום הראשון ללימודים? "היה מעולה. המורה אבי ממש מדהימה. מורה יהודית כעסה עלי כי לא הצבעתי. קצת נבהלתי ממנה". מה את מאחלת לעצמך לשנת הלימודים הבאה? "Pet".

עולות לגן ולכיתה צילום גלית לוינסקי
מומלץ בחום ללחוץ ולהגדיל

בהצלחה חמודות! שתהיה לכן שנה טובה, שתלמדו המון, שתכירו חברים חדשים, שיכבדו אתכם, תשכבדו את עצמכן, שתהנו! רק לגבי ה-Pet אני בספק…

שנת לימודים חדשה צילום גלית לוינסקי
שיואו כמה גדלתן!

 

פוסטים קודמים בסדרה:
עולות לגן חובה ופעוטון, 2015, עולות לגן חובה וטרוםטרום חובה בונקובר, 2016, עולות לכיתה א' וגן טרוםחובה בונקובר, 2017. לימוד אנגלית מאפס.