אתמול עלמה התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ט', היום הראשון בתיכון, היום הראשון בבית ספר חדש.
היום תמר התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ז', בחזרה לבית-הספר היהודי הקנדי שלמדה מגן טרום-טרום חובה ועד כיתה ו', זו השנה האחרונה בבית הספר היסודי לפני מעבר לתיכון.
לפני חודשיים בדיוק, ב-3 ביולי עלינו על טיסה מישראל לוונקובר אחרי 11 חודשים בארץ. אני מרגישה שאני עוד לא בשלב הסיכומים של השנה הזו, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אהיה.

השנה (כמעט) בישראל היתה מהמשמעותיות בחיי, בחיים של כולנו לדעתי. הבננות למדו בבית-ספר ישראלי, גרנו בשכונה ברמת-גן, קרוב למשפחה ולהורים של שנינו. השנה הזו היתה מאוד משפחתית, בכל שבוע ארוחה משפחתית, מפגשים משפחתיים, קופצים לסבא וסבתא ולשרון וריקרדו כמעט בכל יום. הבנות הכירו חברים חדשים, הלכו ברגל לבית-הספר, ולחברים, ולצופים, ולגלידה ולקניון והפכו עצמאיות כמו שלא היו מעולם. כל יום למדנו משהו חדש – בכל יום בצהריים היינו יושבים והבנות היו מספרות לנו על החוויות שלהן בבית-הספר. קצת כמו תצפית אנתרופולוגית הן סיפרו בצחקוק "אתם לא מבינים איך —– דיברה עם המורה!" "—– צעקה על אחותה מול כולם "הלוואי ותמותי!" "המורה —– אמרה לכל התלמידים "מה יש פה נהג אוטובוס ערבי?! אני לא הייתי מסכימה שהילדים שלי יסעו עם ערבי!".
הן הלכו לצופים, ולחוג ריקוד, וחוג תופים, ועשו שיעורים בעברית, ונבחנו במבחנים בעברית, ונכשלו כישלונות צורבים בהתחלה (למה לתת להן ציון נכשל?!, הרי הסברתי למורים שהן לא ישתמשו בציונים האלה ורק ישאו את הכישלון איתן) ואחר כך הצליחו הצלחות כבירות אחרי עבודה קשה וסיזיפית. הבננות כל אחת בכיתתה, עם האתגרים החברתיים של הגיל והכיתה הספציפית מצאו את מקומן, והרגישו שייכות.

הגענו לישראל ב-1 באוגוסט אחרי עשרה חודשי מלחמה, מיד אחרי ההתנקשות בעיסמאיל הנייה, ותחילת האיומים לתגובה מלבנון ואיראן. ב-14 לספטמבר, בדיוק אחרי שבועיים לימודים ב-6:30 בבוקר חווינו את האזעקה הראשונה. זו היתה האזעקה הראשונה של הבנות מאז שגרנו בישראל ב"צוק איתן" ב-2014. היינו כל-כך מופתעים וחדשים בזה, שעלמה אמרה "אני לא הולכת לבית-ספר אחרי זה", ואז עשר דקות אחר-כך התברר שכולם חזרו מיד לשגרה וגם אנחנו. למחרת ב-6:30 היתה האזעקה השניה. שוב טיל חות'י. ואז זה הפך לתדיר יותר ויותר. הילדים הישראלים למודי האזעקות נכנסו מיד למרחבים המוגנים, והבנות שלי הרגישו היחידות שנבהלות וחרדות.
באוקטובר – אחרי עשרות אזעקות, אזעקה בגלל כטב"ם שתפסה אותנו רבע שעה אחרי שהגענו לאילת בלי מרחב מוגן, טילים מלבנון ומתימן, וליל הטילים האיראני הראשון – כבר היינו עייפים וחרדים כל-כך שלא ידענו אם נצלח את השנה הזו. לאט לאט התרגלנו. הבננות צברו ניסיון, למדו לאן כדאי לרוץ מכל לקום שבו נמצאים, איך להעביר את החרדה בממ"ד, ואיך לטפל בפחד. התרגלנו, כמה שאפשר.
עד הטיסה בחזרה בתחילת יולי כבר חווינו אזעקות מחוץ לבית, לבד בבית, עם חברים, במקלט של חברים, בממ"ד של משפחה, בחדרי מדרגות, בספריה, בצופים, עם זרים שנכנסנו איתם לחדר מדרגות, על האספלט לצד כביש, מתחת לגשר ועוד. ואת כל מלחמת 12 הימים עם איראן.

ניצלנו את הזמן כמו תיירים – ידענו שאנחנו בישראל לזמן מוגבל (הבטחנו לבנות שהשנה בישראל תהיה בין  קמפ מרים לקמפ מרים) והיתה לנו רשימה מתעדכנת של דברים להספיק. טיילנו עם חברים, ועם משפחה, ובעצמינו. היינו פעמיים באילת, טיפסנו על המצדה, טבלנו בים המלח, טיילנו ברמת הגולן, עשינו מסלולים בצפון ובדרום, היינו באקוודוקט בקיסריה, ובפארק חוף השרון, טיילנו בתל-אביב, ובירושלים ובחיפה. לנו בדירה שלנו ובצימרים ומלונות ואצל חברים ואצל משפחה. בין לבין ניסינו לשמור על שגרה.

רם ואני התנדבנו בפרוייקט "בונים מחדש" של שיקום כפר-עזה, רם עשה קורס נגרות עם אבא שלו, ולמד שני קורסים באוניברסיטה. אני הלכתי להרצאות עם אמא שלי, חזרתי לכדר בסטודיו לקרמיקה של רועי מעיין, הלכנו להופעות וסדנאות, ובין לבין עבדנו.

למדתי פוטותראפיה. הכרתי קבוצת אנשים נהדרת, ביחד עברנו תהליכים משני חיים.

נסעתי לרומניה ללמוד צילום ועריכת וידאו עם קבוצת צלמות הכי טובות.

פגשתי אחלה חברים מהעבר- ריוניונים טובים ומצחיקים, ביליתי עם חברות אמת זמן איכות (שלא כמו פגישה של ביקור בארץ) ועשיתי חברים חדשים.

פגשתי כמעט בכל יום את ההורים שלי.

גרנו בבניין של 26 קומות בשכונה ברמת-גן. הלכנו הרבה ברגל. רכבנו על אופניים ביום-כיפור. אכלנו סופגניות מוגזמות בחנוכה. הלכנו לפורימון בצופים. אירחנו את משפחתינו בערב ראש-השנה ובליל-הסדר. קראנו עיתונים של סופשבוע. ראינו טלויזיה בעברית. צחקנו מסטנד-אפ ישראלי. הלכנו לשוק. קפצנו לחברים. היינו במליון קבוצות וואטס-אפ. אכלנו חומוס ופלאפל פעם בשבוע לפחות. היינו בטקס יום הזיכרון בשכונה. עשינו דברים שעושים רק בישראל.

אם בכל השנים שלנו כאן הרגשתי שאני חיה עם רגל אחת בקנדה ורגל שניה בישראל – עכשיו גם הבנות שלי מרגישות ככה. מרגישות בבית בשני עולמות שונים. ואני מרגישה בישראל הכי בבית. 

וחזרנו לוונקובר.

כאן, הזמן כאילו קפא. בזמן שעברנו 11 חודשים בישראל בקצב החיים המטורף של ישראל – החיים התנהלו בקצב הרגוע שלהם.
מצד שני גם פה עברה שנה. החיים המשיכו, החברים עברו חוויות חדשות, חברויות נוצרו ונפרמו, ילדות בנות 11 הפכו לנערות בנות 12. תלמידים נרגשים שסיימו בית-ספר יסודי עברו כבר שנה ראשונה בתיכון.

הבנות חזרו לחברים שלהם מכאן, שגדלו איתם את רוב חייהן. את החוויות שהבננות צברו בשנה הזו – גם  הטובות וגם הרעות – גם ההישגים והאתגרים שעמדו בהם, וגם הפחדים והטראומות, הכל מצטרף למסע של החיים שלהן.
אני חושבת שהן חזרו חזקות יותר, מחוספסות וישראליות יותר, וגם בעלות תושיה ופרספקטיבה. אני מקווה שהחוויה הזו תעזור להן בחיים. ושיתגברו במהירות על הקשיים של החזרה והריחוק.

שתהיה שנת לימודים פוריה – שתהנו בלימודים, תרכשו חברים, תחדשו קשרים, תבחרו בחירות טובות לעצמכן.
שיהיה לכן טוב. שתרגישו בבית.

שמדינת ישראל תחזיר את החטופים.

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר):  בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015
בשנה שעברה בישראל: אחד בספטמבר בישראל

כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

השבוע לא הצבעתי בבחירות שוב, בפעם החמישית ברצף לדעתי. טוב, הארבע האחרונות – ברור, וגם אחת קודם אם אני לא טועה, כי אנחנו פה כבר כמעט חמש שנים. איבדתי כבר את הספירה.

אני לא מבינה את האנשים בארץ שלא מצביעים בבחירות. אין שום מצב שהייתי בארץ ולא הייתי מממשת את זכותי לבחור. למרות הייאוש והאכזבה והעייפות מכל הפוליטיקה הבלתי נסבלת בארץ. אבל זו אני (וכל מי שאני מכירה לדעתי). אני יודעת שהרבה מאוד אנשים לא הצביעו הפעם. אני לא מבינה אותם אבל זה המצב.

כמו שאני לא מבינה את אלה שניתנה להם הזכות להתחסן והם סירבו לה. אני יודעת שאני לא יכולה להבין, כי אני לא שותפה להרגשה שלהם, ויש לאנשים הרבה חששות סביב החיסון הזה וסביב המהירות בה הוא ניתן. ובכל זאת. אני מחכה בקוצר רוח לתורי להתחסן, שאמור להגיע בתחילת יוני, אם קצב בחיסונים פה ימשיך כמתוכנן.

ובנוסף, אני לא מבינה איך שוב נפלה רוחי מתוצאות הבחירות. חשבתי שאני לא מצפה לכלום. לפני כמה שבועות כבר אמרתי לאחותי שאני לא מצפה שיקרה שום שינוי. איך אפשר להתאכזב כשלא מצפים לכלום? מתברר שאפשר.

שנת הקורונה הזו הגדילה להוכיח כמה חופש יש וכמה אין לנו. סה"כ אנחנו חיים על פי תפיסת עולם דמוקרטית. חופש הבחירה הוא אחת מהחירויות. חופש התנועה הוא חירות שניתנה לי בתוקף היותי אזרחית במדינה דמוקרטית, ולקחתי אותו כמובן מאליו. הקורונה הוכיחה לי שגם את החירות הזו ניתן לעקל, ובמפתיע. שלא כמו בארץ לא היה פה שום "סגר" משמעותי. בכל שלב של המגפה, גם כשלא התקיימו לימודים בבתי הספר באפריל ובמאי 2020 לא אסרו עלינו לצאת מהבית, ולא ספרו לנו קילומטרים. בתקופה מסויימת בוטלו כל הטיסות (כמו בכל העולם) ואז הן חזרו.  ואז לתקופה של כחודשיים – עד לפני שבועיים נתב"ג היה סגור. התחושה הזו שאי אפשר לטוס הביתה, לארץ, היא תחושה מאוד קשה. גם למי ש"הביתה" לא חד משמעי בשבילה.

הקורונה שיבשה לחלוטין את תחושת החופש לבחור בעצמי. להחליט מתי לנסוע ולאן. מסוכן לטוס לטייל. אסור להכנס לישראל. הבחירה לא בידי.

החיים מלאים בחירות. קטנות וגדולות. אני בוחרת מה לאכול בצהריים. אני בוחרת מה ללבוש. אני בוחרת מה ואם לפרסם בפייסבוק. אני בחרתי לחיות את חיי עם רם. אבל רוב הדברים הם כמובן לא לבחירתינו. אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את הזמן. מרפאת מחלות. בוחרת שיקירי יחיו לנצח, או לפחות לאורך הזמן שהם בוחרים. בדברים הגדולים באמת אין לנו בחירה – מי יוולד לנו. מה יהיו הפחדים שלנו, מה יהיה העתיד.

לכן אני שמחה מהבחירות שכן יש לי. גם אם הן קשות. ההתלבטות בין החיים בוונקובר או בישראל היא קשה ומשמעותית. היא משפיעה על חיינו בהווה ועל חיי הבנות שלי בעתיד. חוסר הבחירה גם משפיע על חיינו ברמה היום-יומית. אבל אני מזכירה לעצמי שהיא בחירה בין שתי אפשרויות טובות. וזה שיש לי את האפשרות לבחור זו פריווילגיה. אני מעריכה אותה. למרות שאני סובלת כל יום וכמעט כל שעה מההתלבטות הזו.

ליל הסדר נוסף בלי המשפחה שלי. לא העלתי בדעתי שזה אפשרי, והנה, בפעם השניה ברצף אנחנו לא נוסעים ארצה בפסח. הבנות שלי לא ראו את ההורים שלי כבר שנתיים. מה שאנחנו נאחזים בו זה תכנון החופשה הבאה בארץ. בקיץ, אם הקורונה וביבי יואילו לאפשר לנו להכנס.

בנימה אופטימית זו –

שיהיה חג חירות שמח!

לפני חמש שנים נתנו במתנה לחג הפסח מסגרות עם תמונות שלנו בלבן לסבאסבתא. מאז בכל ביקור בפסח אני מחליפה להם את התמונה לתמונה מעודכנת שלנו. ב-2020 כמעט שכחנו להצטלם מרוב השוק על הטיסה שבוטלה, ואז על ליל-הסדר לבד ועל כל החיים שהשתנו פתאום. השנה לא ויתרנו על צילומים בלבן לכבוד פסח. גם אם אי אפשר להכניס אותם בנתיים למסגרות בבית של ההורים שלנו.

בעזרת השמש בקרוב נתחבק, וזה יהיה יותר נעים מאי פעם.

אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי את הפוסט מלפני שנתיים בדיוק, שנכתב ביום הבחירות (כמו זה) וכלל את הצילומים בלבן לכבוד פסח. אז הצילומים בלבן ובחירות מ2019 כאן. והצילומים בלבן למסגרות לפני הפרידה בפסח 2016 כאן וכאן הצילומים בלבן מראש השנה, 2015.

בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 

 

ביקרתי בארץ לביקור חטוף בן שבוע. פגשתי כמה בני משפחה וחברים ספורים.

בין "מה שלומכם?" ל-"מתי חוזרים?" ואיחולי חג-שמח, לא היה אדם אחד שפגשתי שלא שאל אותי לגבי התספורת של עלמה.

השאלות נעו בין "איך זה קרה?" ל-"למה הסכמתם לה?!", חלק התעניינו בתגובה של החברים, והאם היו תגובות קשות שהיא נפגעה מהן, והיתה חברה שסיפרה שבעקבות התספורת נפתחה שיחה בענייני "בנות שרוצות להראות כמו בנים וההפך" עם הבת שלה. כולם סיכמו בשאלה "האם היא עדיין אוהבת את זה?"

אז כן. מאוד. עלמה אוהבת את התספורת, נהנית מהקלילות, ומתמודדת יפה עם העובדה שחלק מהאנשים חושבים שהיא בן.

היא אפילו אמרה לי שבפעם הבאה שתלך להסתפר היא תבקש מהספרית לצייר לה משהו בגלאח, כמו שיש לכמה בנים שהיא ראתה.

אחרי שפירסמתי את הפוסט והתמונות בפייסבוק הקראתי לעלמה את התגובות. היא התרגשה וקצת נָבוכה, ולא לגמרי הבינה למה כל-כך הרבה אנשים אמרו לה שהיא אמיצה. היא לא ראתה בזה איזה אומץ מיוחד, היא פשוט עשתה את התספורת שהיא רצתה, למרות כל העיכובים והקשיים שהערמנו עליה.

ולשאלה "איך הסכמתם לה?" ששאלו אותי גם כאן בוונקובר בלחישה כל מני אנשים, לא היתה לי תשובה אחרת חוץ מ-"זה מה שהיא רצתה". איך אני יכולה לעמוד בפניה? זה רק שיער, זה לא שהיא רצתה קעקוע על הפנים, ואני האחרונה שאעמוד בפני החלטה עצמאית ובטוחה של עלמה.

כמה ימים אחרי הפוסט ניגשה אלי ידידה במרכז הקהילתי וסיפרה לי שהיא בכתה כשקראה את הפוסט. היא היתה ילדה עם שיער ארוך ויפה שרק רצתה לגלח אותו, ולא הרשו לה. היא הסתפרה לראשונה בגיל 22, ואז הרגישה את האושר שבלבחור לעצמה. "התרגשתי כל-כך לקרוא שלפחות ילדה אחת לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי, ויכולה להנות מהשיער הקצר שבחרה".

מהוידוי הזה גם אני התרגשתי. מאוד.

אז למי שתוהה – עלמה שמחה, ואנחנו שמחים איתה.

עלמה קיץ 2019 – לפני ואחרי התספורת

עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד יום הולדת 8: (אפשר ללחוץ להגדלה)