תמר (בת 11) כתבה שיר בישראל,
כתבה והלחינה
ושייפה אותו במשך תקופה ארוכה
ואז עבדה עליו עם מיכאל המורה שלה לתופים מ"צליל וזמר" בקרית-קרניצי
ביחד הם עיבדו את השיר,
מיכאל תיקן את הלחן
הוא ניגן והיא שרה והם התאמנו במשך כמה שיעורים

היא רצתה לצלם לשיר קליפ ושאני אפרסם אותו בשבילה ביוטיוב ופייסבוק ו"בכל המדיות שיש לי"
אז אני הגעתי לצלם
ובאתי בשיעור הבא אחריו שוב
ואז אני ותמר חשבנו על הקליפ
וצילמנו בבית.

אחרי שצילמנו אמרתי לתמר שיקח לי זמן להתפנות לערוך את הקליפ שלה
כי אריזות וחוזרים לוונקובר ומסיבות סופשנה והכל בבת אחת
ואז היתה המלחמה עם אירן ששיתקה אותי לחלוטין

ואז

כמה ימים לפני הטיסה מהארץ, מיד אחרי שאירן נגמר, דיברו על עיסקה.
ואני כבר לא מתפתה להאמין, ומנסה לא ליפול בספינים
אבל הפעם זה היה נשמע רציני מתמיד
ואמרתי לתמר שאין זמן לצילומי השלמה, נסתדר עם מה שיש, אני אערוך לה את הקליפ בטיסות לוונקובר כי אם תוך כמה ימים יש עיסקה אז כדאי להוציא את השיר לפני
שעוד יהיה רלוונטי
אם היא כבר עבדה כל-כך הרבה חודשים על השיר הזה.

נחתנו בארבעה ביולי בוונקובר. בחמישה ביולי לקחנו את הבנות לקמפ שלהן. במעבורת לקמפ בעזרת טיפים בוואטסאפ מהמורה הנפלאה שלי לוידאו תמי בר-שי אחרי מליון שעות עריכה בטיסות, סיימתי לערוך את הקליפ והעלנו אותו ליוטיוב.

כשנפרדנו מהבנות באי גבריולה בדרכן לשבועיים וחצי קמפ אמרנו להן שנתקשר אליהן כשתהיה עיסקה, כדי שידעו בזמן אמת. נפר את הכללים שאין שיחות טלפון עם הקמפ כי בשביל כזו הודעה יאפשרו לנו להתקשר ולמסור להן מסר.

זה היה לפני חודשיים.

עלמה ביום הראשון בכיתה ט'

תמר ביום הראשון בכיתה ז'

אתמול עלמה התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ט', היום הראשון בתיכון, היום הראשון בבית ספר חדש.
היום תמר התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ז', בחזרה לבית-הספר היהודי הקנדי שלמדה מגן טרום-טרום חובה ועד כיתה ו', זו השנה האחרונה בבית הספר היסודי לפני מעבר לתיכון.
לפני חודשיים בדיוק, ב-3 ביולי עלינו על טיסה מישראל לוונקובר אחרי 11 חודשים בארץ. אני מרגישה שאני עוד לא בשלב הסיכומים של השנה הזו, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אהיה.

השנה (כמעט) בישראל היתה מהמשמעותיות בחיי, בחיים של כולנו לדעתי. הבננות למדו בבית-ספר ישראלי, גרנו בשכונה ברמת-גן, קרוב למשפחה ולהורים של שנינו. השנה הזו היתה מאוד משפחתית, בכל שבוע ארוחה משפחתית, מפגשים משפחתיים, קופצים לסבא וסבתא ולשרון וריקרדו כמעט בכל יום. הבנות הכירו חברים חדשים, הלכו ברגל לבית-הספר, ולחברים, ולצופים, ולגלידה ולקניון והפכו עצמאיות כמו שלא היו מעולם. כל יום למדנו משהו חדש – בכל יום בצהריים היינו יושבים והבנות היו מספרות לנו על החוויות שלהן בבית-הספר. קצת כמו תצפית אנתרופולוגית הן סיפרו בצחקוק "אתם לא מבינים איך —– דיברה עם המורה!" "—– צעקה על אחותה מול כולם "הלוואי ותמותי!" "המורה —– אמרה לכל התלמידים "מה יש פה נהג אוטובוס ערבי?! אני לא הייתי מסכימה שהילדים שלי יסעו עם ערבי!".
הן הלכו לצופים, ולחוג ריקוד, וחוג תופים, ועשו שיעורים בעברית, ונבחנו במבחנים בעברית, ונכשלו כישלונות צורבים בהתחלה (למה לתת להן ציון נכשל?!, הרי הסברתי למורים שהן לא ישתמשו בציונים האלה ורק ישאו את הכישלון איתן) ואחר כך הצליחו הצלחות כבירות אחרי עבודה קשה וסיזיפית. הבננות כל אחת בכיתתה, עם האתגרים החברתיים של הגיל והכיתה הספציפית מצאו את מקומן, והרגישו שייכות.

הגענו לישראל ב-1 באוגוסט אחרי עשרה חודשי מלחמה, מיד אחרי ההתנקשות בעיסמאיל הנייה, ותחילת האיומים לתגובה מלבנון ואיראן. ב-14 לספטמבר, בדיוק אחרי שבועיים לימודים ב-6:30 בבוקר חווינו את האזעקה הראשונה. זו היתה האזעקה הראשונה של הבנות מאז שגרנו בישראל ב"צוק איתן" ב-2014. היינו כל-כך מופתעים וחדשים בזה, שעלמה אמרה "אני לא הולכת לבית-ספר אחרי זה", ואז עשר דקות אחר-כך התברר שכולם חזרו מיד לשגרה וגם אנחנו. למחרת ב-6:30 היתה האזעקה השניה. שוב טיל חות'י. ואז זה הפך לתדיר יותר ויותר. הילדים הישראלים למודי האזעקות נכנסו מיד למרחבים המוגנים, והבנות שלי הרגישו היחידות שנבהלות וחרדות.
באוקטובר – אחרי עשרות אזעקות, אזעקה בגלל כטב"ם שתפסה אותנו רבע שעה אחרי שהגענו לאילת בלי מרחב מוגן, טילים מלבנון ומתימן, וליל הטילים האיראני הראשון – כבר היינו עייפים וחרדים כל-כך שלא ידענו אם נצלח את השנה הזו. לאט לאט התרגלנו. הבננות צברו ניסיון, למדו לאן כדאי לרוץ מכל לקום שבו נמצאים, איך להעביר את החרדה בממ"ד, ואיך לטפל בפחד. התרגלנו, כמה שאפשר.
עד הטיסה בחזרה בתחילת יולי כבר חווינו אזעקות מחוץ לבית, לבד בבית, עם חברים, במקלט של חברים, בממ"ד של משפחה, בחדרי מדרגות, בספריה, בצופים, עם זרים שנכנסנו איתם לחדר מדרגות, על האספלט לצד כביש, מתחת לגשר ועוד. ואת כל מלחמת 12 הימים עם איראן.

ניצלנו את הזמן כמו תיירים – ידענו שאנחנו בישראל לזמן מוגבל (הבטחנו לבנות שהשנה בישראל תהיה בין  קמפ מרים לקמפ מרים) והיתה לנו רשימה מתעדכנת של דברים להספיק. טיילנו עם חברים, ועם משפחה, ובעצמינו. היינו פעמיים באילת, טיפסנו על המצדה, טבלנו בים המלח, טיילנו ברמת הגולן, עשינו מסלולים בצפון ובדרום, היינו באקוודוקט בקיסריה, ובפארק חוף השרון, טיילנו בתל-אביב, ובירושלים ובחיפה. לנו בדירה שלנו ובצימרים ומלונות ואצל חברים ואצל משפחה. בין לבין ניסינו לשמור על שגרה.

רם ואני התנדבנו בפרוייקט "בונים מחדש" של שיקום כפר-עזה, רם עשה קורס נגרות עם אבא שלו, ולמד שני קורסים באוניברסיטה. אני הלכתי להרצאות עם אמא שלי, חזרתי לכדר בסטודיו לקרמיקה של רועי מעיין, הלכנו להופעות וסדנאות, ובין לבין עבדנו.

למדתי פוטותראפיה. הכרתי קבוצת אנשים נהדרת, ביחד עברנו תהליכים משני חיים.

נסעתי לרומניה ללמוד צילום ועריכת וידאו עם קבוצת צלמות הכי טובות.

פגשתי אחלה חברים מהעבר- ריוניונים טובים ומצחיקים, ביליתי עם חברות אמת זמן איכות (שלא כמו פגישה של ביקור בארץ) ועשיתי חברים חדשים.

פגשתי כמעט בכל יום את ההורים שלי.

גרנו בבניין של 26 קומות בשכונה ברמת-גן. הלכנו הרבה ברגל. רכבנו על אופניים ביום-כיפור. אכלנו סופגניות מוגזמות בחנוכה. הלכנו לפורימון בצופים. אירחנו את משפחתינו בערב ראש-השנה ובליל-הסדר. קראנו עיתונים של סופשבוע. ראינו טלויזיה בעברית. צחקנו מסטנד-אפ ישראלי. הלכנו לשוק. קפצנו לחברים. היינו במליון קבוצות וואטס-אפ. אכלנו חומוס ופלאפל פעם בשבוע לפחות. היינו בטקס יום הזיכרון בשכונה. עשינו דברים שעושים רק בישראל.

אם בכל השנים שלנו כאן הרגשתי שאני חיה עם רגל אחת בקנדה ורגל שניה בישראל – עכשיו גם הבנות שלי מרגישות ככה. מרגישות בבית בשני עולמות שונים. ואני מרגישה בישראל הכי בבית. 

וחזרנו לוונקובר.

כאן, הזמן כאילו קפא. בזמן שעברנו 11 חודשים בישראל בקצב החיים המטורף של ישראל – החיים התנהלו בקצב הרגוע שלהם.
מצד שני גם פה עברה שנה. החיים המשיכו, החברים עברו חוויות חדשות, חברויות נוצרו ונפרמו, ילדות בנות 11 הפכו לנערות בנות 12. תלמידים נרגשים שסיימו בית-ספר יסודי עברו כבר שנה ראשונה בתיכון.

הבנות חזרו לחברים שלהם מכאן, שגדלו איתם את רוב חייהן. את החוויות שהבננות צברו בשנה הזו – גם  הטובות וגם הרעות – גם ההישגים והאתגרים שעמדו בהם, וגם הפחדים והטראומות, הכל מצטרף למסע של החיים שלהן.
אני חושבת שהן חזרו חזקות יותר, מחוספסות וישראליות יותר, וגם בעלות תושיה ופרספקטיבה. אני מקווה שהחוויה הזו תעזור להן בחיים. ושיתגברו במהירות על הקשיים של החזרה והריחוק.

שתהיה שנת לימודים פוריה – שתהנו בלימודים, תרכשו חברים, תחדשו קשרים, תבחרו בחירות טובות לעצמכן.
שיהיה לכן טוב. שתרגישו בבית.

שמדינת ישראל תחזיר את החטופים.

עלמה ביום הראשון בכיתה ט, 2025

תמר ביום הראשון בכיתה ז, 2025

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר):  בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015
בשנה שעברה בישראל: אחד בספטמבר בישראל

פורים בישראל.

כמה טוב שיש את פורים לילדים, אלה שלמדו בשנה וחצי האחרונות מה לעשות באזעקות, פחדו מטילים איראנים, מכתב״מים חות׳ים, ממחבלים מתפוצצים, מחדירות מחבלים הביתה. בנוסף לכל הדאגות הרגילות של ילדים הם התרגלו לחכות בשבתות לשחרור חטופים, מכירים את הסיפור של כל חטוף ששוחרר, מכירים את המראה של ״לפני״ ו״אחרי״, ומתרגשים מסרטוני השחרור של כל אחד ואחת.

ופורים הוא עולם אחר ושמח בתוך שגרה מטורפת וכל-כך מסובכת.

פורים, כמו כל השנה הזו, הוא אחר ממה שהבנות מכירות מוונקובר. הן למדו בבית-ספר יהודי ולכן חגגו את פורים, וגם להן היה ״שבוע פורים״ שכלל ימי התחפשות לאורך כל השבוע וקרנבל פורים חגיגי ביום החג. אבל כאן הכל קצת אחרת, וזה תמיד נחמד להסתכל ולשים לב לדברים השונים. למשל אחרי קרנבל הפורים אתמול היה לנו דיון בבית על תחפושת האינדיאני של אחד המורים. כל צוות ההוראה התחפש לעמים שונים / מדינות שונות. יוון, ספרד, ארגנטינה, ארה״ב. בקנדה כמובן אי אפשר להתחפש לאינדיאני. אסור בכלל לומר ״אינדיאני״, כי זה נחשב פוגעני. המילה הרשמית לאינדיאני בקנדה היא ״אנדיג׳נס״ שמשמעותה ילידים, ובשמונה שנים לא השתמשתי במילה אינדיאני כמו הפעמים שכתבתי את זה בפסקה האחרונה. זה כמו שלא נקרא ״כושי״ לאדם שחור, לכולנו זה נראה הגיוני.
אבל בארץ מקובל לחשוב שכל ״השטויות הפרוגרסיביות האלה״ לא קשורות אלינו, ובכלל האינדיאנים לא מבינים עברית אז מה זה משנה מה אנחנו עושים פה עשרות אלפי קילומטרים מהם. בקנדה בכלל לא מקובל להתחפש לבני עמים אחרים כי זה נחשב cultural appropriation – מושג שכל-כך קשה לי להסביר כי אני לא לגמרי מבינה את הדקויות שלו בעצמי. בגדול זה אומר שאסור שימוש של הרוב בחברה בסממנים של מיעוט בחברה, באופן שלא מכבד אותם או מצהיר על הנוכחות שלהם (של הסממנים החיצוניים). לדוגמא: אישה לבנה שיש לה תסרוקת עם צמות של אישה שחורה

הנה צירפתי הסבר שנעשה בשביל CBC הקנדי

מסכימים או לא מסכימים, זה חלק מהחינוך הקנדי, חינוך שמגיע גם אל המבוגרים.

והעניין הוא לדעתי לא אם מותר או אסור להתחפש בישראל לאינדיג׳נס, אלא היחס של הישראלים לעצמם כ״הכל שטויות״ ״עם הפרוגרסיביות הזו הכל כבר נחשב פוגעני״ ו״חבל שהם לא כמונו. אנחנו קשוחים, אנחנו לא נפגעים משטויות״.

הבנות סיפרו גם על חבורת ילדים שהתחפשו ל״דוסים״ (ככה הם הציגו את התחפושת) והלכו לצעוק שהם לא מתגייסים באיזו כיכר. וגם על ילד שהתחפש לחיריה המנקה הערביה של בית-ספר, שהרבה מילדי בית-הספר וגם כמה מורים (חמור כפליים, חינוך לגזענות ממש) צוחקים עליה בכל יום מחדש.

וזה הקשר. בעיני זה חלק מההתנשאות הישראלית. אנחנו תמיד רואים את עצמינו כיותר טובים. מ כ ו ל ם. גם מישראלים.

לא ידעתי שכל זה יצא ממני.

בכלל התכוונתי לכתוב את הפוסט השנתי שלי על פורים, שהוא המסורת האחרונה שנשארה פה בבלוג – על התחפושות החמודות, ואיך הבנות המקסימות שלי חשבו בעצמן על תחפושת והרכיבו אותה לבד, על היום-כיף שתמר ואני עשינו בנחלת בנימין כמו שעשיתי עם עלמה לפני שנים – קנינו בד אדום וגומי ואקססוריז, ותפרנו ביחד עם סבתא אסתר את המכנסיים, והיא נפגשה עם נגה חברתה ובת זוגתה לתחפושת והן הכינו ביחד את האוזניים והזנב של מיקי ומיני מאוס.

אז הנה :

תמר: מיקי מאוס

אין מה לומר. המיקי-מאוס הכי חמוד בעולם. באופן אובייקטיבי!

נועלת נעליים שלי כדי שיהיו גדולות עליה

עלמה: אליס בארץ הפלאות

האליס הכי יפה בעולם, באופן אובייקטיבי!

היא היתה אליס בארץ הפלאות ביחד עם חברתה הטובה (והלא חובבת פרסום) שהיתה מלכת הלבבות. 

ואני הייתי הארי פוטר. כל האקססוריז קנויים אבל הצלקת במצח אמיתית (: לפני כמה חודשים (בלילה שאחרי שחגגנו האלווין האמת) נפלתי ופתחתי את המצח. אחרי 10 ימים כשהפלסטר של ההדבקה ירד ראיתי את הצלקת – צלקת בצורה של ברק! מיד ידעתי שאני אהיה הארי פוטר בפורים השנה. כמעט לא נשארה צלקת אבל מבחינתי זו היתה התחפושת. וגם ככה אני מתחפשת בשביל עצמי . צילמתי בבית הספר לפחות עוד 6-7 הארי פוטרים אז השתלבתי טוב.

ורק עוד קצת מההכנות:

סבתא אסתר ותמר 2025

סבתא אסתר ותמר 2016

ולכל הפוסטים על פורים – כי אין כמו פורים בעולם:

גלידה ופופ-אקדמי,  m&m ופינגווין אדום, קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, אמה ילדת הכפר ופיה, מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בל, דמבו, טינקרבל וגפילטע-פיש, שמש ירח וכוכבים, שוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו, ופורים בברלין

באנו לגור בישראל שנה אחת בלבד.

:הכנתי רשימת שאלות שנשאלתי ואני עונה עליהן

11 חודשים בין אוגוסט 2024 ליולי 2025. זאת התכנית, ככה שיווקנו אותה לבננות, ככה הצלחנו לעבור את המשוכה העצומה הזו של לעזוב את הבית והשקט והחיים שאנחנו רגילים אליהם בוונקובר ולהגיע לישראל האהובה אך המשוגעת בזמן מלחמה.

אנחנו מאוד אוהבים את ישראל וקשורים אליה בנימי נפשינו, גם רם ואני וגם הבנות שגדלו בה רק עד גיל שנתיים וחצי וחמש. כולנו שמחים להיות פה למרות האתגרים שיש לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד.

למה באנו? מהרבה מאוד סיבות, שכוללות גם את הרצון שהבנות יחוו קצת ילדות ישראלית (לא כולל מלחמה אבל זה מה שיש), שיחוו חיים לצד משפחה מורחבת וסבא וסבתא קרובים (מרחק הליכה! בגלל זה בחרנו לגור באותה שכונה כמוהם בשנה הזו), ועוד סיבות שעל אף שהבלוג הזה כל כך חשוף ואישי אני בוחרת לשמור לעצמי.

למה דווקא בשנה הזו? כי זו השנה היחידה שזה התאפשר מבחינתינו – מבחינת העבודה של רם, והגילאים של הבננות, וההבטחה שלנו אליהן ששתיהן לא יצטרכו להפסיד את כיתה ז׳ בבית ספר שהן כל כך אוהבות – ״ונקובר תלמוד תורה״. תכננו את המעבר במשך חודשים רבים, ולא האמנו שהמלחמה תמשיך – מי האמין?

האם באמת נחזור? למדתי כבר לא להבטיח.
אחרי שנסענו לשנתיים לוונקובר, והייתי בטוחה באלף אחוז שנחזור, ונשארנו שמונה שנים,
אחרי הקורונה, שלימדה אותי ש״האדם מתכנן ואלוהים צוחק״ זה לא רק משפט ביידיש
אחרי 47 שנים בעולם הזה
אני לא מבטיחה כלום

אבל זו התכנית שלנו, ואנחנו אנשים שיותר קל לנו לחיות כשיש תכנית.

ולמרות שאני כותבת על זה פוסט ומשתפת וחושפת, ואני יודעת לצפות לתגובות לכאן ולכאן
אלה החיים שלי, ושלנו כמשפחה.
ובאנו לגור בישראל שנה.

יש לי פה שקיעות מהממות מהמרפסת.

פורים 2024. המלחמה, החטופים, ופורים היה כבר לפני שבועיים.
אני מעלה את הפוסט בשביל המסורת, הנוסטלגיה, והזיכרון הפרטי שלי. וגם כדי להספיק, מי יודע מה יקרה מחר.
השנה הבנות החליטו על תחפושות, והכינו אותן לבד. כתבתי על זה כבר גם בשנה שעברה, שהשרביט עבר בגאון לדור הבא, וזה כיף ומשמח. בחודשים האחרונים נסעתי ארצה שלוש פעמים, ואחרי הפעם האחרונה חזרתי ואמרתי לבנות: עוד חודש פורים, וזו בערך היתה תרומתי היחידה לאירוע. תיקון: הלכתי עם עלמה וחברותיה פעם אחת לדולר סטור, עזרתי לה להזמין דברים לשלושתן באמאזון, ותפרתי סינר לתמר.
בכל שנה אני מתנדבת לצלם את קרנבל פורים בבית הספר – כי אני כל-כך אוהבת את החג הזה. גם השנה, זו היתה הפעם היחידה שהבנות התחפשו, וגם אני באתי מחופשת, אם כבר. הכי כיף לי לראות את כל הילדים מחופשים בכל מני תחפושות, וזה מזכיר לי כמה אהבתי את הפורימון בבית ספר שלי כשהייתי ילדה! זה היה הערב הכי כיף בשנה. גם פה בבית הספר עושים קרנבל מאוד כייפי, עם מתנפחים, ואמני קרקס, עם קוסם לשכבות הצעירות, וקריאת מגילה (זה בית ספר יהודי סה"כ), ואזני המן, ודוכנים שהמורים מפעילים, ותחפושות יפות וצבעוניות. וזה כיף ומשמח, ואפשר לא לחשוב על דברים אחרים למשך כמה שעות טובות.

תמר: אמה ילדת הכפר

מי היא אמה? תשאלו את תמר, אני לא מכירה. אבל תמר ידעה איך היא נראית, מה היא לובשת, ומה היא מחזיקה. היא ציירה את הסקיצה, בחרה חצאית מארגז התחפושות העצום שלנו, חולצה מהארון שלי – שאמא שלי תפרה לעצמה בשנות ה-70, סינר שתפרתי לפי ההוראות שלה, ומטפחת שהיא קישטה בעצמה בגן בתור כיסוי לחלה. גם היא חיכתה שנים בארגז התחפושות לרגע החגיגי הזה.

אגב הראתי לה שגם אני בערך בגילה התחפשתי לילדת כפר. זו היתה ילדה בהשפעת "בית קטן בערבה" שהיתה הסדרה האהובה עלי בזמנו, וגם הראתי לה את שיר הפתיחה. הסינר שתפרתי היה בהשראת הסינר שאמא שלי תפרה לי לתחפושת ההיא.

תמר אמרה מראש שלא אכפת לה שאף אחד לא ידע למי היא מחופשת, העיקר שהיא יודעת. וכך היה. אני מתה על הילדה הזו.

רושמים על פנקס שהוא פרסומת לסוכני נדל"ן

עלמה: פייה

כמיטב המסורת עלמה, עלמה ואלי התחפשו יחד. עלמה ואלי מתחפשות ביחד מאז שהפכו לחברות בכיתה ג', ובשנה שעברה בכיתה ו' עלמה ח' הצטרפה, ומאז הן שלושתן ביחד. בשנה הבאה הן יתחילו פה תיכון, ולנו יש תכניות אחרות, אבל אולי המסורת תמשיך בכיתה ט'? בואו נהיה אופטימיים. הרי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אבל אפשר לפחות לקוות.

הבנות בכיתה ז'. עלמה בדיוק עברה אותי בגובה. הן בחרו את האקססוריז מאמאזון והזמינו אלינו הביתה. אני שמחה שהיא עדיין אוהבת להתחפש, ושמחה שהתחפושות שלהן לא פרובקטיביות – כמו שנוטות להתחיל לקרות בשלב מסויים. שלוש פיות צבעוניות וחמודות. ועלמה עדיין אוהבת ירוק. מתה על הילדה הזו.

וזהו. אפילו לא קמנו מוקדם לצילומים. התלבשנו, הזזנו את הספה לצילום ויצאנו לבית-הספר.
1000 תמונות של ילדים מחופשים ושלוש שעות אחר-כך כבר המשכנו בדרכינו.
עלמה פגשה את נציג קק"ל בבריטיש קולומביה – הוא הציג לה את התכניות של JNF לגיוס כספים להקמת מרכז סיוע נפשי בכיסופים שישרת את כל תושבי עוטף עזה. היא מגייסת כסף באמצעות אפייה ומכירת עוגיות, כחלק מפרוייקט MVP שעושים בבית הספר בכיתה ז'. היא שאלה אותו שאלות והוא הציג בפניה את הפרוייקט במטרה לשכנע אותה לתרום את הכסף שהיא מגייסת לפרוייקט הזה..

ושתי הבננות החליפו בגדים ונשארו לחזרה לקראת המיוזיקל.

שבוע ויומיים אחר-כך שתי הבננות שלי כיכבו במיוזיקל יפהפה שהבית ספר שלהן העלה, וכבר היו דמויות אחרות לחלוטין. ועל כך, בעזרת השמש, בפוסט הבא.

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות, גם כאלה שהן הומור פנימי: גלידה ופופ-אקדמי,  m&m ופינגווין אדום, קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בל, דמבו, טינקרבל וגפילטע-פיש, שמש ירח וכוכבים, שוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו, ופורים בברלין

כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.