מה לעשות, אני נשואה לאוהד. בילדותו הוא אהד את "הכוח/רמת גן" (כדורגל), ולאחר כמה שנים של יאוש מתמשך הוא העביר את תקוותיו ל"מכבי/תל אביב" (כדורסל).
יש לו מנוי למשחקי מכבי, ובכל פעם שיש משחק מעניין / גיא מבריז לו הוא מציע לי להצטרף. זה באמת נחמד, אני מודה, כל האדרנלין וזה, אבל בדרך כלל אין לי כוח (למה לא לשבת בבית על המחשב אם כבר יש לי ערב פנוי?!). בפעם האחרונה שהלכתי זה היה בדצמבר 2013. עשרה ימים לפני שילדתי את תמר. בקושי עליתי במדרגות על ליציע (של החוליגנים ו) שלנו. מאז רם לקח את עלמה פעמיים למשחק, ואני ותמרול עודדנו מהבית. והנה, אחרי כמה חודשים של קיטורים על העונה הגרועה של מכבי, ועל זה שהם לא קובעים שום משחק לשעה "נורמאלית" (19:30) ביום ראשון שעבר זה קרה: הלכנו למשחק ארבעתינו. להמשיך לקרוא ←
לכבוד יום הולדתה של אמי הזמנו אותה -אחותי, גיסתי ואני לסדנת פיסול פורטרטים בנייר, של אפרת חסון דה בוטון (המהממת! אני מעריצה!). לשמחתי בתור הנציגה שבארץ+אוהבת יצירה נשלחתי לסדנה ביחד איתה (:
הסדנה התקיימה בביתה של אפרת, ביום שישי בבוקר. נכנסנו ואת פנינו קיבלו אפרת ועוד שש נשים נחמדות, וערמה של מספריים, ניירות צבעוניים, ואווירה נהדרת של יצירתיות וכיף. להמשיך לקרוא ←
תחפושת טובה על-פי עלמה: הרבה נצנצים, שרביט, כתר, חצאית או שמלה באורך הקרסול. כל השאר שולי.
תחפושת טובה על-פי תמר: "בגל גו" (=בגד גוף), "ניוני (=גרביונים), "זה שלי" (=גלימה), "צאי" (=חצאית), "הוקוס פוקוס" (=שרביט), "ברווזיים" (=כפפות), ובנוסף כל מה שעלמה לובשת (או עושה או אומרת, מה זה משנה)…
תחפושת טובה בעיני: תחפושת "מגניבה" =הצלחנו להתחפש עוד שנה ביחד, אני הייתי עסוקה בהכנות במקום לדאוג מונקובר, הבנות שמחו להתחפש ביחד איתי ולא התעקשו על אנה ואלזה. (למה לא אנה ואלזה? אני לא יודעת לתפור עד כדי כך טוב, וגם כי לי היה נשאר להיות אולוף).
במיתולוגיה המשפחתית שלנו, אמא שלי תפרה לנו תחפושות לפורים עוד כשהמשפחה גרה שנתיים בארה"ב (לפני שנולדתי – יש כבר הסטוריה של רילוקיישנים במשפחה). בלי לזלזל בתחפושות, שהן בהחלט יפות ומושקעות ותפורות בכשרון רב, מדובר בשתי תחפושות עיקריות: ליצן, ומלכת אסתר, ובוריאציות עליהן.
עוד רעיון שייבאתי מאחותי ומשפחתה מונקובר הוא ארגז התחפושות המשפחתי. מדובר בארגז תחפושות המכיל תחפושות ישנות, כובעים, אקססוריז, גלימות, חצאיות שיצאו משימוש, כתרים, שרביטים, פאות, וכל מה שיכול לשמש כתחפושת לעת מצוא.
כשביקרנו עם עלמיק בפעם הראשונה בונקובר האחייניות המתוקות שלי לקחו את עלמה בת השנה-וחצי לחדר, ואחרי כמה דקות היא יצאה לבושה כנסיכה, מרוצה כולה מתשומת לב ומהשמלה הארוכה והמפוארת. אחרי כמה דקות כשנמאס לה הן הלכו להחליף ושוב היא יצאה, הפעם מקושטת סרטים ולבושה בתחפושת הליצן שאמי תפרה לפני שנים לאחותי. (לפני שנים הכוונה ארבעים שנה כזה).
הפעם הראשונה שעלמיק הסתפרה היתה ביום שחזרנו מהטיול להולנד. בגיל שלוש. דיברנו כמה פעמים על רעיון התספורת שיעזור לפתור את בעיית הקשרים בשיער. אני דיברתי בכלליות, בתור רעיון תיאורטי שכזה, שכדאי פעם לנסות. בבוקר שחזרנו מהולנד (חזרנו לפנות בוקר) היא הודיעה לי: "אני רוצה להסתפר. היום!" "אוקיי" אמרתי לה, "בואי נחשוב על זה קצת". "בסדר, נחשוב, ואז תספרי אותי. היום!".
לא נותרה לי ברירה. הרי זה רק שיער – אמרתי לעצמי. אני חייבת להראות לה שזה רק שיער, ושזה לא נורא, ושלא תתחיל לפחד משינויים (כמו אחת מאיתנו), ותתחיל להתלבט על כל שטות (כמו…) ולהתחרט (…). זה שיער, והוא גדל, והיא אמרה שהיא רוצה. נו קדימה.
אני היחידה בנינו שהתלבטתי, והיססתי, וחששתי.
עלמיק התיישבה על הכיסא, מרוצה כולה, מחכה בסבלנות לא אופיינית.
זאת היתה הפעם הראשונה שסיפרתי תלתלים.
גזרתי מהר, שלא תתחרט באמצע – ואז יהיה לה חצי ראש מסופר וחצי לא.
רם אפילו לא היה נוכח במעמד ההיסטורי. הוא היה בעבודה, אמא שלי צילמה (וקצת התרגשה איתי).
עלמיק ישבה על הכיסא, סבלנית, מרוצה, התבוננה בעצמה במראה, דיברה עם עצמה ואיתי, ושמחה מאוד.
הפעם השניה שעלמיק הסתפרה היתה לפני שנה וקצת, בדצמבר 2014. שוב היא ביקשה "אני רוצה להסתפר". ושוב אני זו שהיססתי. אני יודעת, אני יודעת, זה רק שיער. אבל אני כבר התחלתי להרגיש את הפרידה המתקרבת מבקבוקי הזהב שלה. גם ככה השיער המלא והכבד מתח אותם, ובחורף השיער מתכהה ופחות זהוב. וכן, זה עוד סימן שהיא גדלה לי.
אז התיישבנו להסתפר (הפעם באמבטיה מפאת מזג האוויר), תמר עזרה, רם צילם.
שוב עלמיק היתה נחושה, ובטוחה שהגיע הזמן, ונהנתה מכל רגע.
גם מהתוצאה.
בשבוע שעבר עלמיק שוב ביקשה להסתפר. הפעם כבר הבנתי שאי אפשר לדחות את זה. היא רוצה להסתפר, ועכשיו.
"אני רוצה קצר". היא אמרה לי. "כמו שלך".
"אוקיי" אמרתי לה. "אבל את בטח רוצה שיהיה לך עדיין שיער ארוך כשהוא פזור, וקוקו, וצמה". "כן, אבל אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני". ציטוט. נשבעת.
גזרתי רק קצוות. וגם זה בלב כבד. נכון, זה רק שיער. אבל מבחינתי גם זו פרידה. (עכשיו כנראה יותר ברור למה קשה לי להפרד מבגדים אהובים שלהם, וצעצועים, ומשלי…)
"אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני"
והפעם בתום התספורת ראיתי כבר שהשיער כבר לא מסתלסל כל כך כמו פעם.
וקצת נצבט לי, צביטה קטנה בלב. תם עידן הבקבוקים.
ועלמיק היתה מרוצה, והסתרקה, ועשתה פוזות מול המראה.
ורק בבוקר היא קמה קצת מאוכזבת: "חשבתי שיהיה לי קוקו קצר כמו שלך. ושחור! אני אוהבת שיער שחור."
כשהגעתי לבית משפחת משאל לראשונה (לפני תכף עשר שנים) הכרתי את התבשילים הנהדרים של דליה, אמא של רם – את הקובות, המרקים, הסלטים, האורז, התוספות, הבשרים ו… את הלחם של רוני. בזמנו רוני היה אופה לחם לפני כל ארוחת שבת. תמיד משנה, מנסה, לא מסתמך על אף מתכון קבוע. עם הזמן הוא התחיל לפתח ולשנות את הבצק, ולאפות ממנו דברים נוספים: כעכת (כעכים), מקלות מלוחים, פיתות קטנות, ואפילו בצק לפיצה. בקיצור: מחבוז (=מאפים בעירקית). רק את הסמבוסק הוא משאיר למאמא (אמא שלו).
והכי כיף שהנכדים מגיעים והוא מזמין אותם לעזור.
צריך גם להכין את הבצק –
וגם לתבל אותו בכל מני דברים, שסבא רוני מציע לילדים לטעום מהם אחד אחד (קצח, סומסום, מלח, חוואיג')
לא טעים!
וגם להפעיל את המיקסר!
רואים שזה צולם מזמן. היום שתי הבנות שלי בורחות ברגע שמפעילים מיקסר
אבל הכי הכי כיף, אם מגיעים בשישי או בשבת, אחרי שסבא כבר הכין את הבצק בעצמו. הבצק כבר תפח, ועכשיו באמת מתחיל הכיף הגדול:
כי צריך ללוש, ולרדד, ולחתוך, ולקרוץ, ולעשות נחשים וכעכים.
וצריך לרדד את הבצק למשטח דק-דק, ולסובב, ולפזר, ולהעביר למגש.
מתבלים את הבצק לפני הרידוד
פיתות
בצק דק דק
וצריך למשוח בביצה, ושוב לפזר, וליישר, ולסדר.
מושחים בביצה טרופה
מתבלים לפני האפייה
ולמרות שסבא רוני הוא עיראקי משני הצדדים –
הוא בעצם ייקה יותר מכולם –
וזה קצת קשה לו "לשחרר". אז הוא קצת מקטר (כי זה עקום) וממלמל (כי זה דק מדי) וקצת מזרז (כי כל התהליך קורה במקביל וחוץ ממנו אף אחד לא מספיק לעקוב: מה צריך להכין עכשיו? לרדד לפיתות? לגלגל לכעכים? לפזר סומסום?). אבל בגלל שהוא אוהבאת הנכדים יותר מכל, באמת באמת באמת, אז הוא מצליח "לשחרר". ומרשה להם ללכלך, ולטעום, ולפזר, ולחתוך עקום (וקצת מיישר אחר כך כשהם לא רואים).
ותוך דקות כל המטבח מתמלא בריח של מאפים טריים, וכולם מתקבצים ובאים לראות אם "יש כבר משהו מוכן" ואם "אפשר רק לטעום"…
מגשים מגשים מהבילים וריחניים יוצאים בזה אחר זה מהתנור: פיתות קטנות, וכעכים פריכים, ומקלות מלוחים נפלאים (האהובים עלי ביותר).
מקלות מלוחים, לפני סיבוב אפייה נוסף
מקלות מלוחים
כעכת
כעכת ופיתות
כעכת
ואף אחד כבר לא יכול להתאפק, גם מי ששבע, גם מי שבדיאטה, גם מי שקטן ושלא מצליח להגיע לקופסא.
מחבוז / רוני משאל
1 ק"ג קמח חיטה לבן
3/4 1 כף שמרים יבשים
1 שקית אבקת אפייה
1 כף גדושה מלח
1/2 כפית סוכר
לערבב את כל החומרים היבשים, ולהוסיף:
3/4 כוס שמן
1/2 ליטר מים פושרים (או חמימים. ככל שחמים יותר זמן ההתפחה מתקצר).
1/4 כפית חוואייג'
מערבבים במיקסר עם וו לישה. מתחילים במהירות איטית ובהדרגה עולים עד למהירות המקסימלית. מערבבים כ-3-4 דקות.
מתפיחים בחוץ, מכוסה בניילון, כשעתיים. להתפחה מהירה יותר ניתן לשים במקום חמים (או תנור מחומם ל-30 מעלות), ואז זו התפחה אחת של כשעה.
ליצירת המקלות המלוחים:
לוקחים כדור בגודל אגרוף של הבצק לאחר ההתפחה. לכל כדור ניתן להוסיף כפית שטוחה של קצח / קימל / לרדד את הכדור בעזרת מערוך על משטח מקומח.
להעביר את הבצק המרודד לנייר אפייה. רידוד אחרון עד שנהיה בצק דק דק. ניתן לגוון ולפזר שומשום לפני הרידוד הסופי.
לחתוך את צורת המקלות בעזרת סכין מתגלגל (של פיצה). מקלות ברוחב 1-2 ס"מ ובאורך 12 ס"מלהבריש עם ביצה / שמן, לפזר מלח גס / שומשום / פרג.
לאפות בתנור מחומם לטמפרטורה של 200 מעלות למשך 5 דקות ואז להוריד את הטמפרטורה ל- 180 מעלות.
אם אופים כמה מגשים במקביל ניתן לתת "מכת חום" של 200 מעלות למשך 10 דקות, להוציא, ואז להכניס את כולם לתנור מחומם ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.
חשוב להיות במעקב, ולסובב התבנית במידת הצורך כדי שישחים באופן שווה.
באותו אופן ניתן לרדד כדורים לפיתות, או ליצור כעכים.
המאפים טעימים ביותר באותו היום. המקלות המלוחים נשארים טעימים במשך 3-4 ימים, מומלץ לשמור בקופסא סגורה (או שקית…)
הקציצות של אמא שלי – כשהן טריות טריות מהמחבת – ממממ…. – אחד הדברים האהובים עלי. (שוב חברי הטבעונים מחסירים פעימה. בשר?! בקר?!)
עוד מילדות: חמות מהמחבת (מהנייר הסופג, בכל זאת משפחה של רופאים), או קרות מהמקרר עם מלפפון חמוץ וחרדל (אחרי בית-ספר עם פ.), בפיתה, בסנדוויץ, ארוחת לילה, נשנוש בעמידה, או במחנה 80 כשההורים באים לבקר (עם סלט תפוחי אדמה).
עלמה, 2013, בת שנתיים
תמר, 2015, בת קצת פחות משנתיים
אני, 1979, בת קצת פחות משנתיים. אותו מטבח, רק מהצד השני ולפני השיפוץ.
וכנראה מגיל שהבננות עומדות מספיק יציב הן רוצות לטפס על כיסא ולעזור.
לערבב ולערבב, להוסיף חומרים, ללבב את הקציצות בידיים רטובות, להניח בצד… ולחכות שהן מוכנות וריחניות אחרי שסבתא מטגנת. לא גדולות מדי ולא קטנות מדי. שאפשר לתפוס בשתי אצבעות ולטעום, רגע לפני הארוחה.
אני לא מתיימרת להיות בשלנית גדולה, או אובייקטיבית, אבל זה מתכון מנצח!
אגב בתמונות בספר מתכונים מימין זו לא עלמה. זאת נגה, אחיינית שלי, הנכדה הבכורה שגם היא בגיל קצת פחות משנתיים התנדבה לעזור… אי שם בשנת 1999 בערך.