באחת משבתות אוקטובר (שעבר) הלכנו למסוק זיתים במשק דגני – כרם זיתים פרטי בכרמי יוסף של משפחה מקסימה שאני מכירה. הגענו לרעיון המסיק דרך מודעה שהתפרסמה בפייסבוק שקוראת למעוניינים לבוא ולעזור במסיק.

זה היה יום חם מאוד (בכל זאת – אוקטובר) ובנוסף, מהר מאוד גילינו שזו עבודה לא קלה בכלל. המסיק הידני נעשה ב"שיטת ניעור", בה בעזרת מגרפות קטנות "מסרקים" את ענפי העץ עד שכל הזיתים נופלים על הקרקע. את האדמה שמתחת לעץ מכסים מבעוד מועד ביריעת ניילון גדולה כדי להקל על איסוף הזיתים לאחר שנפלו מהעץ. אנחנו עבדנו כמעט שעה על עץ אחד! (והיינו ארבעה מבוגרים, כולל צלמת שחמקה מהעבודה, שלושה ילדים מתחת לגיל ארבע וחצי ותינוקת אחת במנשא. ובכל זאת. שעה!)

אבל זאת היתה חוויה נהדרת!

כולנו נהננו באותו היום, ועד עכשיו אנחנו נהנים מפרי עמלנו.

השנה אני מקווה שנהיה אפקטיביים יותר…

כמה פרטים טכניים על המסיק ומשק דגני: נטע דגני מספרת: "אנחנו מוסקים בין אוקטובר לדצמבר – מאוד תלוי בהבשלה. יש לנו זן נבאלי מוחסן ולא הסורי הרגיל (שמבשיל בדרך כלל מאוחר יותר). את הזיתים מעבירים עוד באותו לילה לבית הבד כי ככל שעושים את השמן מוקדם יותר לאחר המסיק האיכות טובה יותר. אנחנו לא משקים. יש לנו מי תהום גבוהים (לא סתם בתל גזר יש מערכת מים עתיקה). הכי הרבה שהצלחנו למסוק יחד עם חברים ומשפחה (הרבה אנשים) ביום אחד היה 1100 ק"ג. ביום האחרון של המסיק לקחנו ארבעה פועלים והם מסקו ביום אחד 1700 ק"ג. הזיתים ושמן הזית שלנו כמובן אורגאניים."

ליצירת קשר: דף הבית של משק דגני בפייסבוק, דף הפייסבוק של נטע דגני.

השנה לא הייתי בארץ בשבוע שלפני חג סוכות (הייתי בברלין, עדיין מעכלת, פוסט בהמשך). הפסדתי את יום-כיפור (החג השנוא עלי), ונחתתי ממש בערב סוכות.

רם, מרוב שחשש איך יהיה לו "לבד" עם הבנות ששה ימים ולילות (הגרשיים הם בגלל המשפחה והחברים המקסימים שלנו שמיד שמחים לעזור) לא נח לרגע, וכל היום הבננות בילו*. בפרץ של אנרגיה, אמביציה ויצירתיות, בנה איתן (עם קצת עזרה של סבאסבתא וחברים, שעזרו בענייני אזיקונים וקישוטים) סוכה לתפארת! סוכה במרפסת של המטבח.

ממש התרגשתי כשראיתי אותה. סוכה צבעונית, מוארת, נעימה, עם סכך סימלי וקישוטים שעלמה הכינה.

רואים שנבנתה באהבה.

איכשהו אף שנה לא חשבנו על האופציה הזאת.

קישוטים א-לה-עלמה. מדליה מהגן, לימון על תקן אתרוג

ריטר ספורט מברלין

כל מי שרוצה לאכול איתנו ארוחת ערב בסוכת השלום הקטנה שלנו, מוזמן! ויש אחלה בריזה בערב.

*אגב רם עשה לבנות ממש "חופשה" בארץ בזמן שאני לא הייתי. לא היה יום ללא חברים/מסעדה/טיול/אטרקציה/משפחה. קצת קינאתי אפילו (:

לפני חודש וחצי עלמיק היתה בת ארבע.

חגגנו לפני חודש עם המשפחה, החברים וכל הילדודס במסיבת בריכה ועל-האש המסורתית, בחצר של המשאלים. היה חם ומגניב.

בריכה לילדים, בועות סבון ענקיות, חישוקים, צ'וריסוס, ועוגת יומולדת נמהלו בזיעת אוגוסט ושפריצים מהבריכה.

זו השנה הרביעית שאנחנו חוגגים לה ככה.

ותמיד משהו כמו חודש אחרי אני קוראת לה לעשות צילום-שנתי-במרפסת (פשוט כי התמונה הראשונה צולמה כשעלמיק היתה בת חודש ומשהו, אז אני ממשיכה עם ההפרש הזה… סתם עקשנות)

הפעם הראתי לה במחשב את התמונה של ההשוואות משנה שעברה וביקשתי שתלבש את השמלה הצהובה עם הפסים ותלך להצטלם עם אבא. היא לא כל כך רצתה. אז אמרתי לה: "שתי דקות, נו – מה אכפת לך?". היא הסכימה אבל רק אם תצטלם עם השמלה עם התפוחים. סיכמנו שקודם עם הצהובה כי היא יותר מתאימה, ואחר כך עם התפוחים.

היא באמת נתנה לי שתי דקות.

גיל ארבע. כל ההבדל הוא במודעות.

יש פה בנאדם קטן וחכם, עם רצונות, ודעה (לפעמים מוצקה מדי) על כל נושא, ומודעות. היא כבר לא סתם נהנית מהדיגדוגים במרפסת, היא מציצה אלי בחצי עין, ואני מזהה את המבט של "נו אמא, מתי כבר תסיימי לצלם, אני רוצה לעשות עוד דברים".

ואחרי שתי דקות מחליפה לה שמלה ונעמדת: "עכשיו תצלמי אותי ככה". "וככה!". "ועכשיו אני אעשה הופעה".

בשנה הבאה נצטרך למצוא לוקיישן מספיק דומה למרפסת בשביל הצילום השנתי, אם היא בכלל תסכים להמשיך…

אגב: כל השמלות בצילום השנתי במרפסת (כולל התפוחים) הן של מותק/הדס הול. בגלל זה הן כל כך מתאימות אחת לשניה!

שנה חדשה בפתח, ואין זמן טוב יותר לצילומי משפחה.

כבר כתבתי כאן על הניסיונות שלי לעשות צילומי משפחה מסורתיים לעצמינו – פעמיים בשנה לפני "החגים הגדולים". סיפרתי גם שבמרץ האחרון רם והבנות הקצו לי 10 דקות לצילומים. אז הפעם, ביום האחרון של אוגוסט, הם העלו את הרף. להצליח לצלם ב-10 דקות, בלי לצלם בעצמי (על חצובה, צילומים אוטומטיים). כי אין מה לומר, קשה להיות בת של צלמת…. כל הזמן האמא הזאת רוצה לצלם! למי יש סבלנות?! אז אין ברירה, צריך ללמוד לחייך למצלמה גם אם אין אמא שעושה פרצופים מאחוריה (:

מכאן לקחתי את רם ואותי

מכאםן הפנים של תמר

שתהיה שנה מצויינת!

יש לנו דג.

עלמה קיבלה אותו מתנה מאיתנו ליומולדת שנתיים.

קוראים לו דג-דגיג כי הבנות מעולם לא טרחו להעניק לו שם, וככה אני קוראת לו. באופן כללי הוא לא ממש מעניין את עלמיק, היא כמעט לא מסתכלת עליו. האחריות להאכיל אותו היא עלינו (כי היא בקושי יודעת איזה יום היום, נראה לנו מוגזם כרגע ללמד אותה לזכור מה זה ימים אי-זוגיים, וגם כמה זה קורט, וגם ככה היא לא ממש מתעניינת בו כאמור).

האמת שהדג-דגיג המקורי היה דג קרב שבאמת קנינו לכבוד יומולדת שנתיים של עלמיק, ונפטר בשיבה טובה כעבור שנה וחצי כמעט. על אף שהיא לא ממש מתעניינת בו, (כפי שחזרתי ואמרתי – יחסים של שלום-שלום) החלטנו לדחות את השיחה על 'מהו מוות' שלא לצורך ולהחליף את הדג עוד באותו יום, לפני שהיא תשים לב (או כמו שהמוכר בחנות אמר לרם בטלפון: "כן, יש דג קרב כחול להיום בארבע, אני מבין שמת הדג ואתם צריכים להחליף לפני שהילדים חוזרים הביתה". כנראה שאנחנו לא הראשונים).

מפה לשם בזמן האחרון הדג-דגיג כבש את ליבה של תמרול! היא דווקא כן נהנית להסתכל עליו, מנסה להאכיל אותו (מזל שהיא עדיין לא יודעת לפתוח את המיכל של האוכל אחרת היה מת מזמן מהאכלת יתר), קוראת לו  בשמו ("דל!"), מטפסת על הכיסא כדי לראות אותו ולגעת באקווריום, מאחלת לו לילה טוב לפני השינה ("ליי-טו דל!).

עכשיו אנחנו ממש צריכים להשקיע באיכות החיים שלו. מה יקרה אם חלילה דג-דגיג II יחזיר את נשמתו אל הים?!

אגב דג הזהב – הדג השני שבתמונות הוא דג שעלמיק קיבלה מהגן לכבוד היציאה לחופש הגדול. דג זהב – גם כן דג. היה ברור שהוא לא ישרוד יותר מחודש. מסכן, כל הזמן הדג -דגיג (שהוא דג קרב) עשה לו פרצופים מפחידים דרך השמשה.

לקח כמעט שבוע עד שעלמיק שאלה לאן הוא נעלם ונאלצתי להסביר שהוא מת.

הראשון בספטמבר.

היום הראשון לשנת הלימודים.

איזו התרגשות! שתי הבננות התחילו היום גנים חדשים: עלמיק עלתה לגן טרום-חובה (גן עירייה אחרי שנתיים וחצי בגן פרטי מקסים) ותמרול עברה ממשפחתון מקסים לגן פרטי מקסים (הגן שעלמיק סיימה).

אני זוכרת איך אני הייתי מחכה שיגמר החופש הגדול ואתחיל את השנה החדשה, בכיתה חדשה.

שתיהן עמדו נרגשות, מצפות ומחכות, מוכנות עם התיקים על הגב.

עלמיק מחכה כבר שבועות "לעלות לגן של גדולים". תמרול בדיוק התחילה להגיד את המילה "גן". אבל כבר מכירה ויודעת – כמיטב הבנתה – במה מדובר.

ואני, עם דמעות בעיניים, גאה בהן כל כך. איך הן גדלו ככה? מתי הן נהיו כאלה עצמאיות, דעתניות, מסתדרות בעולם?!

שתיהן צלחו את היום הראשון בהצלחה יתרה. עלמיק, הצעירה מכל ילדי הגן שלה, דיברה מול כולם והשתתפה בכל. תמרול – בלי להוציא מילה – הלכה ושיחקה ואכלה ובדקה מי ומה ואיפה הכי כדאי, משאירה אותי לצלם אותה מרחוק.

אני מתרגשת כל כך בשבילן, ודואגת, וחוששת, ולא ישנה טוב בלילות האחרונים. והן באומץ, ביטחון ועצמאות הולכות בגב זקוף לדרך החדשה. יש להן בחיוך אחד קטן יותר ביטחון עצמי משאני צברתי ב-38 שנותי. יש להן ביטחון, ותחושת ערך עצמי, וכישורים חברתיים נהדרים, יותר משלי אי פעם כבר יהיו. ובצדק!

הלוואי וכל החיים יהיו להן ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי כאלה. שלא יאבדו להן בסמטאות מערכת החינוך והאנשים שיפגשו בדרך. שימשיכו לסמוך על עצמן, ולדעת בביטחון שהן יכולות, ומבינות, וחכמות, ומיוחדות, וכל הדברים הטובים שהן.

כתבתי כאן מזמן על רחצה בים לכבוד פתיחת עונת הרחצה. אבל ים? בריכה? יוני-יולי-אוגוסט זאת עונת הגיגיות הרשמית בישראל. או לפחות בסביבה הקרובה לי.

כי ללכת לים או לבריכה מצריך הכנה מוקדמת, ציוד, אוכל, מצופים, חיתולי-ים, גלגל-ים, מגבות, לונגי, צעצועי-מים, צעצועים לחול, כסף לארטיק, מציל או לפחות עזרה בלשמור על שתי בננות שובבות, לסחוב הכל הלוך-חזור, לרוץ לעשות פיפי עם אחת בזמן שהשניה מנסה שיטות חדשות לריצה על סף הבריכה, להספיק להתקפל בזמן כדי שלא ירדמו באוטו, לשטוף את החול, לסחוב את כל הציוד בחזרה לאוטו… לעומת בריכה בגיגית שזה מה שזה:  גיגית, מים, ילדה שמחה.

בימי הקיץ הקשים אצלינו במרפסת

בחצר או על הדק אצל סבא וסבתא

עם נגה ואסף

עלמיק בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

עלמיק בת שנה וחצי

עלמיק בת שנה

עלמיק בת שנה

כשנפגשים עם חברים

עלמיק ועלמוש בבריכה פונה לנוף

עלמיק ועלמוש בבריכה פונה לנוף

צריך למלא גיגית או שתיים במים פושרים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

קצת צעצועי-מים

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

והכי חושב: אוכל! (שלוקים/ בננה/ ענבים/ אבטיח/ ואפילו ארוחת ערב שלמה עובד)

בננה עם בננה

סנדויצ'ים

אבטיח

שלוקים

מוצץ כשעוד היה מותר מחוץ למיטה

אבטיח

שלוקים

ענבים

שלוקים

וזהו. הצלחנו להעביר אחר הצהריים נוסף של חום בלתי סביר…

נ.ב היו לי תמונות גיגית נוספות נ ה ד ר ו ת שלא השתמשתי בהן כדי לא לחשוף עירום ילדים ברשת. בהמשך לדיון בנושא…

מה הקטע של הבננות עם האוטו-זבל?!

אנחנו גרים ברחוב לא-הומה-אך-צמוד-לרחוב-הכי-הומה-הארד-קור-ביאליק-סטריט-דאונטאון-רמת-גן

בקיצור כל בוקר שומעים את האוטו-זבל.

מכל רחבי הבית נפקחות עיניים, נפערות אזניים, כפות קטנות רצות לפתוח את החלון בחדר העבודה ולהסתכל למטה. "אוטו זה-זה!" (-תמר). לפעמים זה רק "האוטו שמנקה" (משפריץ מים ומנקה במברשות את הרחוב) אז חוזרות מאוכזבות לענייניהן. מחכות לרעש הבא.

מאי 2013. עלמה בת שנה+9 בדרך לגן

אם אנחנו למטה בדרך לגן אז בכלל…. אוטו זבל דוחה כל פעילות אחרת.

עוד משהו שקרה לכבוד יום-הולדת ארבע, זה שעלמה היתה צריכה להיפרד מהמוצצים.

עלמיק התחילה למצוץ מוצץ בגיל שנה ושלושה חודשים (לצערינו. דווקא כשאנחנו היינו זקוקים למשהו להרגעה כשעוד לא ידעה להביע את עצמה לא הצלחנו לתת לה מוצץ… אחרי שנגמלה מיניקה התחילה "לגנוב" מוצצים לילדים בגן ולאט לאט התמכרה…). בחודשים האחרונים ידעה שבגיל ארבע היא צריכה לוותר על המוצצים. היא החליטה לא לזרוק/לתלות על עץ המוצצים/להפריח לשמיים, אלא לתת לבת דודה הצעירה ביותר שלה – איה.

אני זוכרת את הפרידה שלי מהמוצץ בגיל ארבע.  אני זוכרת שהלכתי בראש טור של כל המשפחה: אני, אחותי, אחי, אבא ואמא שלי, ובגאווה גדולה זרקתי את המוצץ לפח (היבש. הירוק. במרפסת של המטבח. זוכרת באמת!)

כמובן שחששנו מהפרידה שלה מהמוצץ. בחודשים האחרונים ניסינו לעבור ל"מוצץ רק בלילה", אבל זה באמת היה "כשנחים", והרי "נחים" גם באוטו, וגם קצת על הספה אחרי הגן, וגם "לנוח על אמא עם מוצץ"… ורופאת השיניים כבר אמרה שמספיק, ובכלל, לי זה ממש הפריע לראות אותה ככה – כזאת ילדה גדולה, מדברת עם מוצץ. מילא אם זה באמת היה רק בלילה, אז לא היה לי אכפת.

בימים שלפני הפרידה עלמיק ממש היתה בלתי נפרדת מהם. קשה לחכות. הציפייה קשה לה כשמושג הזמן כל כך מעורפל. היא אמרה לי בכל יום: "אמא, רק היום להסתובב בבית עם מוצץ". "כן, אני יודעת שמחרתיים אומרים ביי ביי למוצצים".

בעצת גיסתי זהבית (למודת פרידות של ילדיה ממוצצים) בנינו תוכנית מדוקדקת: ביום שאחרי המסיבה בגן (כדי לא לקלקל את ההתרגשות מהמסיבה בעוד התרגשות) בבוקר (כדי לא לחכות במתח עד אחרי הצהריים) נפרדנו מהמוצצים, ושמנו במעטפה לשלוח לאיה, לטבעון. אחרי שסגרנו את המעטפה עלמיק ביקשה לראות שוב מה יש בפנים. ראיתי אותה עומדת עם הגב אלי, מחזיקה במעטפה ומוצצת כל אחד מהם עוד קצת, וזורקת פנימה למעטפה. כל אחד, סיבוב אחרון לפרידה. בהתרגשות הלכנו לסניף הדואר, על צווארה מדליה שביקשה שאכין לה (כי עילאי מהגן קיבל כשנפרד מהמוצצים שלו), ביד המעטפה. כשחיכינו בתור היא לא יכלה לשבת מרוב התרגשות. כשהגיע תורינו הרמתי אותה לראות מה קורה מעבר לדלפק. פקידת הדואר נתנה לה להדביק את הבול, נתנה לה מדבקות במתנה ואיחלה לשתינו בהצלחה.

עלמיק נכנסה בריצה לגן וסיפרה לגננות שנפרדה מהמוצצים ושלחה אותם בדואר לאיה. "נתתי את כולם בבת אחת!", "יהיה לי לילה אחד קשה וזהו". הבאתי לה חבילת "שלוקים" כדי שתספר לילדים ותחלק בגאווה.

למחרת חיכתה חבילה ש"איה שלחה" לעלמיק – מתנה של רהיטים לבית הבובות החדש (דואר ישראל מפתיע ביעילותו), כדי להרגיש שנסגר המעגל.

היום עלמיק אמרה לי בגאווה: "אני כבר לא ילדה. אני אשה! אני כבר כמעט אמא!"

מזל טוב ילדה גדולה שלי! ידעתי שגם את האתגר הזה תיצלחי בהצלחה. תמיד את מפתיעה, ורק לטובה.