תמר (בת 11) כתבה שיר בישראל,
כתבה והלחינה
ושייפה אותו במשך תקופה ארוכה
ואז עבדה עליו עם מיכאל המורה שלה לתופים מ"צליל וזמר" בקרית-קרניצי
ביחד הם עיבדו את השיר,
מיכאל תיקן את הלחן
הוא ניגן והיא שרה והם התאמנו במשך כמה שיעורים

היא רצתה לצלם לשיר קליפ ושאני אפרסם אותו בשבילה ביוטיוב ופייסבוק ו"בכל המדיות שיש לי"
אז אני הגעתי לצלם
ובאתי בשיעור הבא אחריו שוב
ואז אני ותמר חשבנו על הקליפ
וצילמנו בבית.

אחרי שצילמנו אמרתי לתמר שיקח לי זמן להתפנות לערוך את הקליפ שלה
כי אריזות וחוזרים לוונקובר ומסיבות סופשנה והכל בבת אחת
ואז היתה המלחמה עם אירן ששיתקה אותי לחלוטין

ואז

כמה ימים לפני הטיסה מהארץ, מיד אחרי שאירן נגמר, דיברו על עיסקה.
ואני כבר לא מתפתה להאמין, ומנסה לא ליפול בספינים
אבל הפעם זה היה נשמע רציני מתמיד
ואמרתי לתמר שאין זמן לצילומי השלמה, נסתדר עם מה שיש, אני אערוך לה את הקליפ בטיסות לוונקובר כי אם תוך כמה ימים יש עיסקה אז כדאי להוציא את השיר לפני
שעוד יהיה רלוונטי
אם היא כבר עבדה כל-כך הרבה חודשים על השיר הזה.

נחתנו בארבעה ביולי בוונקובר. בחמישה ביולי לקחנו את הבנות לקמפ שלהן. במעבורת לקמפ בעזרת טיפים בוואטסאפ מהמורה הנפלאה שלי לוידאו תמי בר-שי אחרי מליון שעות עריכה בטיסות, סיימתי לערוך את הקליפ והעלנו אותו ליוטיוב.

כשנפרדנו מהבנות באי גבריולה בדרכן לשבועיים וחצי קמפ אמרנו להן שנתקשר אליהן כשתהיה עיסקה, כדי שידעו בזמן אמת. נפר את הכללים שאין שיחות טלפון עם הקמפ כי בשביל כזו הודעה יאפשרו לנו להתקשר ולמסור להן מסר.

זה היה לפני חודשיים.

עלמה ביום הראשון בכיתה ט'

תמר ביום הראשון בכיתה ז'

אתמול עלמה התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ט', היום הראשון בתיכון, היום הראשון בבית ספר חדש.
היום תמר התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ז', בחזרה לבית-הספר היהודי הקנדי שלמדה מגן טרום-טרום חובה ועד כיתה ו', זו השנה האחרונה בבית הספר היסודי לפני מעבר לתיכון.
לפני חודשיים בדיוק, ב-3 ביולי עלינו על טיסה מישראל לוונקובר אחרי 11 חודשים בארץ. אני מרגישה שאני עוד לא בשלב הסיכומים של השנה הזו, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אהיה.

השנה (כמעט) בישראל היתה מהמשמעותיות בחיי, בחיים של כולנו לדעתי. הבננות למדו בבית-ספר ישראלי, גרנו בשכונה ברמת-גן, קרוב למשפחה ולהורים של שנינו. השנה הזו היתה מאוד משפחתית, בכל שבוע ארוחה משפחתית, מפגשים משפחתיים, קופצים לסבא וסבתא ולשרון וריקרדו כמעט בכל יום. הבנות הכירו חברים חדשים, הלכו ברגל לבית-הספר, ולחברים, ולצופים, ולגלידה ולקניון והפכו עצמאיות כמו שלא היו מעולם. כל יום למדנו משהו חדש – בכל יום בצהריים היינו יושבים והבנות היו מספרות לנו על החוויות שלהן בבית-הספר. קצת כמו תצפית אנתרופולוגית הן סיפרו בצחקוק "אתם לא מבינים איך —– דיברה עם המורה!" "—– צעקה על אחותה מול כולם "הלוואי ותמותי!" "המורה —– אמרה לכל התלמידים "מה יש פה נהג אוטובוס ערבי?! אני לא הייתי מסכימה שהילדים שלי יסעו עם ערבי!".
הן הלכו לצופים, ולחוג ריקוד, וחוג תופים, ועשו שיעורים בעברית, ונבחנו במבחנים בעברית, ונכשלו כישלונות צורבים בהתחלה (למה לתת להן ציון נכשל?!, הרי הסברתי למורים שהן לא ישתמשו בציונים האלה ורק ישאו את הכישלון איתן) ואחר כך הצליחו הצלחות כבירות אחרי עבודה קשה וסיזיפית. הבננות כל אחת בכיתתה, עם האתגרים החברתיים של הגיל והכיתה הספציפית מצאו את מקומן, והרגישו שייכות.

הגענו לישראל ב-1 באוגוסט אחרי עשרה חודשי מלחמה, מיד אחרי ההתנקשות בעיסמאיל הנייה, ותחילת האיומים לתגובה מלבנון ואיראן. ב-14 לספטמבר, בדיוק אחרי שבועיים לימודים ב-6:30 בבוקר חווינו את האזעקה הראשונה. זו היתה האזעקה הראשונה של הבנות מאז שגרנו בישראל ב"צוק איתן" ב-2014. היינו כל-כך מופתעים וחדשים בזה, שעלמה אמרה "אני לא הולכת לבית-ספר אחרי זה", ואז עשר דקות אחר-כך התברר שכולם חזרו מיד לשגרה וגם אנחנו. למחרת ב-6:30 היתה האזעקה השניה. שוב טיל חות'י. ואז זה הפך לתדיר יותר ויותר. הילדים הישראלים למודי האזעקות נכנסו מיד למרחבים המוגנים, והבנות שלי הרגישו היחידות שנבהלות וחרדות.
באוקטובר – אחרי עשרות אזעקות, אזעקה בגלל כטב"ם שתפסה אותנו רבע שעה אחרי שהגענו לאילת בלי מרחב מוגן, טילים מלבנון ומתימן, וליל הטילים האיראני הראשון – כבר היינו עייפים וחרדים כל-כך שלא ידענו אם נצלח את השנה הזו. לאט לאט התרגלנו. הבננות צברו ניסיון, למדו לאן כדאי לרוץ מכל לקום שבו נמצאים, איך להעביר את החרדה בממ"ד, ואיך לטפל בפחד. התרגלנו, כמה שאפשר.
עד הטיסה בחזרה בתחילת יולי כבר חווינו אזעקות מחוץ לבית, לבד בבית, עם חברים, במקלט של חברים, בממ"ד של משפחה, בחדרי מדרגות, בספריה, בצופים, עם זרים שנכנסנו איתם לחדר מדרגות, על האספלט לצד כביש, מתחת לגשר ועוד. ואת כל מלחמת 12 הימים עם איראן.

ניצלנו את הזמן כמו תיירים – ידענו שאנחנו בישראל לזמן מוגבל (הבטחנו לבנות שהשנה בישראל תהיה בין  קמפ מרים לקמפ מרים) והיתה לנו רשימה מתעדכנת של דברים להספיק. טיילנו עם חברים, ועם משפחה, ובעצמינו. היינו פעמיים באילת, טיפסנו על המצדה, טבלנו בים המלח, טיילנו ברמת הגולן, עשינו מסלולים בצפון ובדרום, היינו באקוודוקט בקיסריה, ובפארק חוף השרון, טיילנו בתל-אביב, ובירושלים ובחיפה. לנו בדירה שלנו ובצימרים ומלונות ואצל חברים ואצל משפחה. בין לבין ניסינו לשמור על שגרה.

רם ואני התנדבנו בפרוייקט "בונים מחדש" של שיקום כפר-עזה, רם עשה קורס נגרות עם אבא שלו, ולמד שני קורסים באוניברסיטה. אני הלכתי להרצאות עם אמא שלי, חזרתי לכדר בסטודיו לקרמיקה של רועי מעיין, הלכנו להופעות וסדנאות, ובין לבין עבדנו.

למדתי פוטותראפיה. הכרתי קבוצת אנשים נהדרת, ביחד עברנו תהליכים משני חיים.

נסעתי לרומניה ללמוד צילום ועריכת וידאו עם קבוצת צלמות הכי טובות.

פגשתי אחלה חברים מהעבר- ריוניונים טובים ומצחיקים, ביליתי עם חברות אמת זמן איכות (שלא כמו פגישה של ביקור בארץ) ועשיתי חברים חדשים.

פגשתי כמעט בכל יום את ההורים שלי.

גרנו בבניין של 26 קומות בשכונה ברמת-גן. הלכנו הרבה ברגל. רכבנו על אופניים ביום-כיפור. אכלנו סופגניות מוגזמות בחנוכה. הלכנו לפורימון בצופים. אירחנו את משפחתינו בערב ראש-השנה ובליל-הסדר. קראנו עיתונים של סופשבוע. ראינו טלויזיה בעברית. צחקנו מסטנד-אפ ישראלי. הלכנו לשוק. קפצנו לחברים. היינו במליון קבוצות וואטס-אפ. אכלנו חומוס ופלאפל פעם בשבוע לפחות. היינו בטקס יום הזיכרון בשכונה. עשינו דברים שעושים רק בישראל.

אם בכל השנים שלנו כאן הרגשתי שאני חיה עם רגל אחת בקנדה ורגל שניה בישראל – עכשיו גם הבנות שלי מרגישות ככה. מרגישות בבית בשני עולמות שונים. ואני מרגישה בישראל הכי בבית. 

וחזרנו לוונקובר.

כאן, הזמן כאילו קפא. בזמן שעברנו 11 חודשים בישראל בקצב החיים המטורף של ישראל – החיים התנהלו בקצב הרגוע שלהם.
מצד שני גם פה עברה שנה. החיים המשיכו, החברים עברו חוויות חדשות, חברויות נוצרו ונפרמו, ילדות בנות 11 הפכו לנערות בנות 12. תלמידים נרגשים שסיימו בית-ספר יסודי עברו כבר שנה ראשונה בתיכון.

הבנות חזרו לחברים שלהם מכאן, שגדלו איתם את רוב חייהן. את החוויות שהבננות צברו בשנה הזו – גם  הטובות וגם הרעות – גם ההישגים והאתגרים שעמדו בהם, וגם הפחדים והטראומות, הכל מצטרף למסע של החיים שלהן.
אני חושבת שהן חזרו חזקות יותר, מחוספסות וישראליות יותר, וגם בעלות תושיה ופרספקטיבה. אני מקווה שהחוויה הזו תעזור להן בחיים. ושיתגברו במהירות על הקשיים של החזרה והריחוק.

שתהיה שנת לימודים פוריה – שתהנו בלימודים, תרכשו חברים, תחדשו קשרים, תבחרו בחירות טובות לעצמכן.
שיהיה לכן טוב. שתרגישו בבית.

שמדינת ישראל תחזיר את החטופים.

עלמה ביום הראשון בכיתה ט, 2025

תמר ביום הראשון בכיתה ז, 2025

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר):  בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015
בשנה שעברה בישראל: אחד בספטמבר בישראל

פורים בישראל.

כמה טוב שיש את פורים לילדים, אלה שלמדו בשנה וחצי האחרונות מה לעשות באזעקות, פחדו מטילים איראנים, מכתב״מים חות׳ים, ממחבלים מתפוצצים, מחדירות מחבלים הביתה. בנוסף לכל הדאגות הרגילות של ילדים הם התרגלו לחכות בשבתות לשחרור חטופים, מכירים את הסיפור של כל חטוף ששוחרר, מכירים את המראה של ״לפני״ ו״אחרי״, ומתרגשים מסרטוני השחרור של כל אחד ואחת.

ופורים הוא עולם אחר ושמח בתוך שגרה מטורפת וכל-כך מסובכת.

פורים, כמו כל השנה הזו, הוא אחר ממה שהבנות מכירות מוונקובר. הן למדו בבית-ספר יהודי ולכן חגגו את פורים, וגם להן היה ״שבוע פורים״ שכלל ימי התחפשות לאורך כל השבוע וקרנבל פורים חגיגי ביום החג. אבל כאן הכל קצת אחרת, וזה תמיד נחמד להסתכל ולשים לב לדברים השונים. למשל אחרי קרנבל הפורים אתמול היה לנו דיון בבית על תחפושת האינדיאני של אחד המורים. כל צוות ההוראה התחפש לעמים שונים / מדינות שונות. יוון, ספרד, ארגנטינה, ארה״ב. בקנדה כמובן אי אפשר להתחפש לאינדיאני. אסור בכלל לומר ״אינדיאני״, כי זה נחשב פוגעני. המילה הרשמית לאינדיאני בקנדה היא ״אנדיג׳נס״ שמשמעותה ילידים, ובשמונה שנים לא השתמשתי במילה אינדיאני כמו הפעמים שכתבתי את זה בפסקה האחרונה. זה כמו שלא נקרא ״כושי״ לאדם שחור, לכולנו זה נראה הגיוני.
אבל בארץ מקובל לחשוב שכל ״השטויות הפרוגרסיביות האלה״ לא קשורות אלינו, ובכלל האינדיאנים לא מבינים עברית אז מה זה משנה מה אנחנו עושים פה עשרות אלפי קילומטרים מהם. בקנדה בכלל לא מקובל להתחפש לבני עמים אחרים כי זה נחשב cultural appropriation – מושג שכל-כך קשה לי להסביר כי אני לא לגמרי מבינה את הדקויות שלו בעצמי. בגדול זה אומר שאסור שימוש של הרוב בחברה בסממנים של מיעוט בחברה, באופן שלא מכבד אותם או מצהיר על הנוכחות שלהם (של הסממנים החיצוניים). לדוגמא: אישה לבנה שיש לה תסרוקת עם צמות של אישה שחורה

הנה צירפתי הסבר שנעשה בשביל CBC הקנדי

מסכימים או לא מסכימים, זה חלק מהחינוך הקנדי, חינוך שמגיע גם אל המבוגרים.

והעניין הוא לדעתי לא אם מותר או אסור להתחפש בישראל לאינדיג׳נס, אלא היחס של הישראלים לעצמם כ״הכל שטויות״ ״עם הפרוגרסיביות הזו הכל כבר נחשב פוגעני״ ו״חבל שהם לא כמונו. אנחנו קשוחים, אנחנו לא נפגעים משטויות״.

הבנות סיפרו גם על חבורת ילדים שהתחפשו ל״דוסים״ (ככה הם הציגו את התחפושת) והלכו לצעוק שהם לא מתגייסים באיזו כיכר. וגם על ילד שהתחפש לחיריה המנקה הערביה של בית-ספר, שהרבה מילדי בית-הספר וגם כמה מורים (חמור כפליים, חינוך לגזענות ממש) צוחקים עליה בכל יום מחדש.

וזה הקשר. בעיני זה חלק מההתנשאות הישראלית. אנחנו תמיד רואים את עצמינו כיותר טובים. מ כ ו ל ם. גם מישראלים.

לא ידעתי שכל זה יצא ממני.

בכלל התכוונתי לכתוב את הפוסט השנתי שלי על פורים, שהוא המסורת האחרונה שנשארה פה בבלוג – על התחפושות החמודות, ואיך הבנות המקסימות שלי חשבו בעצמן על תחפושת והרכיבו אותה לבד, על היום-כיף שתמר ואני עשינו בנחלת בנימין כמו שעשיתי עם עלמה לפני שנים – קנינו בד אדום וגומי ואקססוריז, ותפרנו ביחד עם סבתא אסתר את המכנסיים, והיא נפגשה עם נגה חברתה ובת זוגתה לתחפושת והן הכינו ביחד את האוזניים והזנב של מיקי ומיני מאוס.

אז הנה :

תמר: מיקי מאוס

אין מה לומר. המיקי-מאוס הכי חמוד בעולם. באופן אובייקטיבי!

נועלת נעליים שלי כדי שיהיו גדולות עליה

עלמה: אליס בארץ הפלאות

האליס הכי יפה בעולם, באופן אובייקטיבי!

היא היתה אליס בארץ הפלאות ביחד עם חברתה הטובה (והלא חובבת פרסום) שהיתה מלכת הלבבות. 

ואני הייתי הארי פוטר. כל האקססוריז קנויים אבל הצלקת במצח אמיתית (: לפני כמה חודשים (בלילה שאחרי שחגגנו האלווין האמת) נפלתי ופתחתי את המצח. אחרי 10 ימים כשהפלסטר של ההדבקה ירד ראיתי את הצלקת – צלקת בצורה של ברק! מיד ידעתי שאני אהיה הארי פוטר בפורים השנה. כמעט לא נשארה צלקת אבל מבחינתי זו היתה התחפושת. וגם ככה אני מתחפשת בשביל עצמי . צילמתי בבית הספר לפחות עוד 6-7 הארי פוטרים אז השתלבתי טוב.

ורק עוד קצת מההכנות:

סבתא אסתר ותמר 2025

סבתא אסתר ותמר 2016

ולכל הפוסטים על פורים – כי אין כמו פורים בעולם:

גלידה ופופ-אקדמי,  m&m ופינגווין אדום, קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, אמה ילדת הכפר ופיה, מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בל, דמבו, טינקרבל וגפילטע-פיש, שמש ירח וכוכבים, שוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו, ופורים בברלין

ביום רביעי רם ואני היינו בכפר עזה, בפרוייקט ״שיפוץ שכונת הרצפות הירוקות״ של ׳אחים לנשק׳.

שכונת הרצפות הירוקות היא אחת השכונות בכפר עזה שנחרבה ורבים מתושביה נפגעו בשבעה באוקטובר. ״אחים לנשק״ יזמו את שיקום השכונה על ידי תרומות ומתנדבים. דרך הרשמה באתר ייעודי אפשר לבחור אם לתרום כסף, או להתנדב פיזית – יש מקום למתנדבים אנשי מקצוע ולמתנדבים כמונו – שעוזרים בעבודה, בבנייה או במטבח (יום עבודה מ8:00-16:00 וכלל ארוחת צהריים).

מדובר בשכונה המונה 16 דירות צמודות קרקע, כמו ״רכבות״ של ארבע דירות כל אחת. דירה קטנטנה של סלון קטן, מטבחון בכניסה, חדר שינה/ממ״ד, וחדר רחצה. רם ואני היינו בצוות השפכטל. איש מקצוע מתנדב (זאבי) לימד אותנו איך להשתמש ולמרוח נכון את השפכטל, וביחד הצוות שלנו תיקן והשלים עבודה בשתיים וחצי דירות ביום הזה.

קיבלנו את הלו״ז לוואטסאפ הקבוצתי יום קודם ולשמחתי גיליתי שהוכנס לסדר היום גם סיור בקיבוץ. קראתי על כפר עזה אבל לא הייתי בו קודם מעולם. בשל״ת הראשון שלי- לפני הגיוס גרתי חצי שנה בקיבוץ גברעם השוכן כמה קילומטרים מכפר עזה, ומאז אני מכירה ואוהבת את הנוף. אבל כפר עזה של 2024 הוא לא נוף נעורי. הנסיעה מצומת שער הנגב עד לקיבוץ היא נסיעה רועדת ורועשת על כביש שנחרץ לכל אורכו מכובד הטנקים שנסעו עליו. מימין – ממזרח, מיתמר עשן העולה מעזה הנראית במרחק קילומטרים ספורים. הקיבוץ עצמו הוא שטח צבאי סגור. בקיבוץ יש חיילים, ויש תושבים מעטים. יש אינסוף כיסאות צהובים, דגלים, סרטים וכרזות הקוראים להחזרת חמשת החטופים של הקיבוץ שנשארו בעזה: קית׳ סיגל, אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, גלי ברמן וזיו ברמן.

את הסיור ערכה לנו איילת, בת הקיבוץ שלקחה אותנו להשקיף על הגדר המקיפה את הקיבוץ והעצים שהצבא יזם את נטיעתם מעבר לגדר כדי להקשות על תושבי רצועת עזה להשקיף על הקיבוץ. מעבר לגדר ולעצים הספורים, ומעבר לשדות החקלאיים של הקיבוץ, במרחק של כשלושה-ארבעה קילומטר אפשר לראות את ג׳בליה. הגדר במרחק שני קילומטר, מעבר לה שטח גדול שהצבא שיטח, ואז בניינים אפורים של ג׳בליה או מה שנשאר ממנה. בכל כמה דקות נשמע ״בום״ חזק מאוד, לפעמים רעש מטוסים, לפעמים צרור יריות מרוחק. איילת לא לקחה אותנו לשום מקום נוסף. בנקודה הזו שבה רואים את ג׳בליה מרחוק ראינו בזווית העין את שכונת הצעירים ממנה נחטפו ארבעה מתוך חמשת החטופים של כפר עזה שעדיין לא הוחזרו. הכניסה לשכונה סגורה בסרט צהוב ותושבי הקיבוץ ביקשו שלא נסתובב בה. בדרך חזרה לחדר האוכל עברנו ליד שכונת צעירים נוספת, הרוסה, חלק מבתיה שרופים, וגם שם התבקשנו לא להסתובב, חוץ  מבדירתה של סיון אלקבץ*, וקצת בכניסה לשכונה הזו. בטבח בכפר עזה בשבעה באוקטובר 2023 נרצחו ונהרגו 64 תושבים, ונחטפו 19 מתושבי הקיבוץ. איילת סיפרה לנו את הסיפור הפרטי שלה ושל הקיבוץ שלה – כפר עזה. איילת ובעלה הסתתרו 30 שעות בממ״ד ביתם, בזמן שמעל 140 מחבלים הסתובבו, רצחו והציתו את תושבי ובתי הקיבוץ. איילת סיפרה את סיפורה וחזרה והדגישה את גבורת החיילים המעטים שהגיעו והגנו באומץ לב על הקיבוץ. חלקם נהרגו ורבים מהם נפצעו, מעטים מול מחבלים כה רבים. ששה מחברי כיתת הכוננות נהרגו בקרב.

מאז השבעה באוקטובר, שמבחינתי התחיל ב20:30 ביום שישי בוונקובר, והתדהמה, והפחד הנוראי, והתחושה שנכנסו מחבלים אלי הביתה (למרות שהייתי בבית שלי בוונקובר) הרגשתי שאני צריכה לעשות ״משהו״. אז תרמתי כסף וקניתי ציורים, וקניתי חולצות וסיכות וכובעים ודגלים בכיכר החטופים בכל ארבע הפעמים שהגעתי לארץ אחרי השבעה באוקטובר, ורם נסע לארץ להתנדב שבועיים במד״א, אבל כל הזמן הזה שהסתובבתי עם רצון לעשות ״משהו״ לא היה לי מה. לא הייתי פה. כשבאתי ארצה לשבוע בכל פעם לא הצלחתי להביא את עצמי להתנדב, וסופסוף מצאתי את האפשרות הזאת!

הפרוייקט הזה של ״אחים לנשק״ הוא כולו בהתנדבות ומכספי תרומות. מאירגון ימי ההתנדבות, קניית חומרי הבניין, גיוס אנשי מקצוע, גיוס מתנדבים, התנדבות בבניין ובמטבח, ועד קניית מוצרי הגלם לבניין ולהכנת האוכל. לשמחתינו השף שאול בן אדרת התנדב בדיוק ביום בו אנחנו הגענו בהכנת ארוחת הצהריים, ובשיא הכנות – היא היתה אחת הארוחות הטעימות שאכלתי. הוא אפילו הכריח אותי לקחת מהטחינת-עמבה שסירבתי לגעת בה, ותכלס – היא היתה מעולה.

היה יום טוב, למרות המראות הקשים והצמרמורת בזמן שאיילת סיפרה את איך שהיא עברה את השבעה באוקטובר. הרגשתי שאני סופסוף ״עושה״. לא מגיע לי שום ״כל-הכבוד״, אני מודעת לזה שאני הרווחתי היום הרבה יותר ממה שנתתי. הדירות שעשיתי בהן שפכטל לא מספיק חלק הן משהו קטן. מה שחשוב לי הוא שתושבי הקיבוץ יודעים שאנשים באים מכל הארץ (והיו שם גם כמה מחו״ל) להתנדב ולעזור להם לשקם את הקיבוץ, ואת החיים שלהם. שהם ידעו שאכפת לאזרחים. שהם לא לבד כמו שהרגישו בשבעה באוקטובר. שגם אם המדינה עוד לא העבירה להם כסף לשיקום הבית, יש המון אנשים שרוצים לעזור.

פרוייקט ״שיקום שכונת הרצפות הירוקות״ בכפר עזה מאוד מבוקש, ולכן כרגע מותר להתנדב בו רק פעם אחת, חוץ מלאנשי מקצוע בתחום הבניין שהם מאוד נחוצים. בשיחה עם האחראים במקום הבנתי שבקרוב יתחיל עוד פרוייקט שיקום של ״אחים לנשק״ בקיבוץ אחר, ואולי עכשיו עם הפסקת האש – יוכלו להתחיל לשקם גם את ישובי הצפון.

״שכונת הרצפות הירוקות״ בכפר עזה היא אחת משכונות הצעירים שנחרבו בשבעה באוקטובר. איילת סיפרה שיש עוד כמאה בתים שזקוקים להריסה ובניה מחדש בקיבוץ, ומאה נוספים שזקוקים לשיפוץ מאסיבי. מעט מתושבי הקיבוץ חזרו. לרבים אין בית לחזור אליו. חלקם לא מסוגלים לחזור. בנתיים הם עוברים השבוע לגור בקיבוץ רוחמה שהמדינה בנתה בו שכונה לתושבי כפר עזה.

ואלה התמונות מהסיור:

נספחים:

*  סיון אלקבץ ובן זוגה נאור חסידים נרצחו בדירתה של סיון בכפר עזה. הוריה ביקשו להפוך את ביתה של סיון למיצב זיכרון והנצחה ומזמינים את המבקרים להכנס אליו. הדירה נשארה הפוכה ומחוררת חורי ירי, ויש בה תמונות של של חפצים שהוצאו והתכתובת וואטסאפ האחרונה של סיון עם הוריה. כאן אפשר לקרוא על סיון
לאתר החטופים של כפר עזה לחצו כאן
לקריאה על הטבח בכפר עזה כאן,
לקריאה על קיבוץ כפר עזה כאן
לתרומה לפרוייקט ״הרצפות הירוקות״ לחצו כאן
לפרוייקט הזה הגעתי דרך האינסטגרם של ״אחים לנשק״
וידאו על ״בונים מחדש״ בפייסבוק כאן

גרתי כל החיים באותה שכונה, באותה דירה, ברמת גן. קרית קרניצי – השכונה שהיתה תמיד ״מעבר לגהה״, מעבר להרי החושך, ועדיין נחשבה לרמת גן. בין תל-השומר לקרית-אונו, שכונה שבה גרו בהרמוניה חילונים ודתיים, הרבה רופאים ואקדמאים, עשרה בניינים ובינהם גינה, דשאים ועצים, גן שעשועים, בנק, וסופר-סל. שבט צופים אחד וסניף בני-עקיבא לידו.

ילדות של שנות השבעים והשמונים, נעורים בשנות התשעים. כשנולדתי הביאו אותי מבית-החולים ישר לחדר שלי בדירה בקרניצי. כאן למדתי לרכוב על אופניים, כאן היינו נשארים עד החושך למטה ומשחקים בגן-שעשועים, כאן טיפסתי על גג גן הילדים שאליו הלכתי, כאן זחלנו מתחת לשיחים ועשינו פיפי (כי חבל על הזמן לעלות הביתה, 50 מטר ריצה ולעלות עד קומה שלישית), כאן רכבנו באופניים ב״ירידה הגדולה״ כאן נפלתי כשנסעתי בסקטים ופתחתי את המצח, כאן אני ומיכל הפלנו שכנה שמעדה מהגומי שמתחנו לרוחב כל השביל. כאן חגגנו ימי הולדת לפוכה השרקנית שלי, כאן הלכתי יחפה בכל השבילים, וכאן חזרתי מבית-הספר עם מפתח קשור בשרוך על הצוואר.

כל ילדי הבניין היו אז חברים, בסוכות בנו לנו סוכה גדולה אחת ״בין העמודים״ (מתחת לבניין). כל ילדי השכונה הלכו אז לאותם שני גני ילדים, ואז לבית-ספר יסודי אחד, ביחד עם ילדי תל-השומר והמושב ״גנות״. כיתה א׳ עד ח׳, שתי כיתות בשכבה סך-הכל, וגם בהן היינו עשרים תלמידים. כולנו הלכנו לחוגים בבית-הספר אחר הצהריים, כולנו הלכנו לצופים. קהילה קטנה, שבה אחות של המדריכה שלי בצופים היתה איתי בכיתה, ואחר-כך אני הדרכתי את השכנים. כולם הכירו את כולם. כולם השתתפו ב״פסטיניצי״ ובהופעות יום-העצמאות ואחר-כך כולנו הלכנו לתחריות של יום הספורט השכונתי  והתחרינו נגד בניינים או רחובות אחרים. ההיילייט של יום הספורט היה לרדת בסנפלינג ממגדל המים, רק הבוגרים והאמיצים ביותר עשו את זה.  רחוב ״המאירי״ תמיד ניצחו את החידון של מוצאי יום-העצמאות. נראה לי שגרו שם כמה פרופסורים באוניברסיטה.

אז חזרנו לגור בשכונה הזו את השנה, אמנם לא ב״קרית קרניצי״ הותיקה (שלי) אלא בשכונה הצמודה ״קרית קרניצי החדשה״ (אני חושבת שיש לה שם אבל אני באמת לא יודעת מה הוא), והבנות לא הולכות לבית-הספר ״וייצמן״ שאחותי, אחי, אני, רם, וכל ילדי השכונה הלכנו אליו שמונה שנים. נפתח בית-ספר יסודי חדש לפני שנה והעדפנו שהבנות ילכו אליו, בעיקר כדי שיהיו חדשות בין חדשים ולא יתחילו ללמוד עם כיתות שביחד כבר 5/7 שנים) אבל גם הן הולכות ברגל כמוני לבית-הספר בשכונה, לחוגים ולצופים.

באופן מדהים הבנות שלנו גם אוהבות ללכת לצופים (רם ואני היינו בשבט הזה כל הילדות שלנו – רם מאז שעבר לשכונה בכיתה ה׳) והן הולכות לאותו שבט שאנחנו הלכנו אליו! בשבט שלנו שומרים את שמות הגדודים (השכבות, כל פעם ששכבה מסיימת כיתה יב׳ השכבה של ד׳ בשנה הבאה תמשיך עם אותו שם) וכך תמר גם שייכת לגדוד ״ערבה״ כמוני! (36 שנים, ארבעה סבבים של השם עברו בינינו). כבר לא שרים בצופים ״אל תיגע לי בציצי, כי אני מקרניצי״ כמו שאנחנו היינו שרים בשנות השמונים, אבל יש המון שירי מורל חדשים וישנים, והפטריוטיות לשכונה נשארה.

ויש המון צעירים (טוב, לא צעירים אבל אנשים בדור שלי) שחזרו לגור פה ומגדלים ילדים, והראשג״דית של גדוד ״מבטח״ היא הבת של נדי – ילד שכן מהבניין שלי – שעכשיו בן 51 וגר כמה בתים ממני בשכונה החדשה. הלכתי עם תמר לספרייה (בתיה כבר ממזמן לא הספרנית, לכל מי שתוהה) ועברנו ליד ה״טיפת חלב״ שאני ממש זוכרת את עצמי צועדת אליה עם אמא שלי. בדרך פגשנו את ניצן מהכיתה המקבילה, היא גם הלכה עם הבן שלה להחליף ספר. שירי היא המורה ליוגה של אמא שלי במתנ״ס השכונתי (שהפך עם הזמן למרכז לגמילאים), והמורה לתנ״ך וגאוגרפיה של הבנות – עירית – היתה ג׳ובניקית איתי בצופים. בכל מקום אני פוגשת אנשים מוכרים שהם ילדים שגדלתי איתם ועכשיו מגדלים בעצמם פה ילדים, והורים שמזדקנים בשכונה בנחת ועשרות פעמים התקשרתי אליהם הביתה ואמרתי ״שלום, אפשר לדבר עם אורית/יעל/מיכל?״

והשכונה הזו היא עדיין במובנים מסויימים אותה שכונה. אני אומרת לבנות שלי ״בואו נלך להגיד שלום לסבא הוא בטח יושב בשעה כזו על הספסל ליד הדשא הגדול״. כולם בשכונה יודעים איפה נמצא ״הדשא הגדול״, ועכשיו גם הבנות שלי. עדיין שואלים סוכר מהשכנים, ואם פעם אני הלכתי לשכנה להביא בשביל אמא שלי, היום כותבים בקבוצת הוואטסאפ המפלצתית של הבניין שלנו (26 קומות, 120 דירות, הבניין הזה הוא שכונה בפני עצמו).

ליד הבניין שגדלתי בו יש עץ, שכשהייתי ילדה הייתי מסתכלת עליו וחושבת שהוא יוצר את הרוח – ולא שהרוח היא זו שמנענעת את ענפיו. העץ הזה עדיין שם.

כשהייתי ילדה סבתא שלי שברה את עצם הירך ובאה לגור איתנו למשך כמה שבועות. אני זוכרת שכשהייתי חוזרת ממשחקי אחר-הצהריים שלי (כל הילדות זכורה לי כרצף של אחר-הצהריימים ארוכים של משחקים בשכונה) ובאתי לשבת קצת ליד סבתא שלי שישבה על ספסל ליד הבניין והסתכלה על המשפחות החולפות והילדים שמשחקים. אני זוכרת ששאלתי אותה אם לא משעמם לה סתם לשבת ככה, והיא אמרה לי שלא, תמיד היא מעסיקה את עצמה, גם כשהיא רק יושבת. היא אמרה לי שהיא מסתכלת על המשפחות וחושבת כמה ילדים יש לכל הורה, ומי אח של מי וסופרת אותם, ולא משתעממת לרגע. עכשיו הבנות שלי באות לפעמים לשבת על הספסל ליד אבא שלי, הבן שלה.

באנו לגור בישראל שנה אחת בלבד.

:הכנתי רשימת שאלות שנשאלתי ואני עונה עליהן

11 חודשים בין אוגוסט 2024 ליולי 2025. זאת התכנית, ככה שיווקנו אותה לבננות, ככה הצלחנו לעבור את המשוכה העצומה הזו של לעזוב את הבית והשקט והחיים שאנחנו רגילים אליהם בוונקובר ולהגיע לישראל האהובה אך המשוגעת בזמן מלחמה.

אנחנו מאוד אוהבים את ישראל וקשורים אליה בנימי נפשינו, גם רם ואני וגם הבנות שגדלו בה רק עד גיל שנתיים וחצי וחמש. כולנו שמחים להיות פה למרות האתגרים שיש לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד.

למה באנו? מהרבה מאוד סיבות, שכוללות גם את הרצון שהבנות יחוו קצת ילדות ישראלית (לא כולל מלחמה אבל זה מה שיש), שיחוו חיים לצד משפחה מורחבת וסבא וסבתא קרובים (מרחק הליכה! בגלל זה בחרנו לגור באותה שכונה כמוהם בשנה הזו), ועוד סיבות שעל אף שהבלוג הזה כל כך חשוף ואישי אני בוחרת לשמור לעצמי.

למה דווקא בשנה הזו? כי זו השנה היחידה שזה התאפשר מבחינתינו – מבחינת העבודה של רם, והגילאים של הבננות, וההבטחה שלנו אליהן ששתיהן לא יצטרכו להפסיד את כיתה ז׳ בבית ספר שהן כל כך אוהבות – ״ונקובר תלמוד תורה״. תכננו את המעבר במשך חודשים רבים, ולא האמנו שהמלחמה תמשיך – מי האמין?

האם באמת נחזור? למדתי כבר לא להבטיח.
אחרי שנסענו לשנתיים לוונקובר, והייתי בטוחה באלף אחוז שנחזור, ונשארנו שמונה שנים,
אחרי הקורונה, שלימדה אותי ש״האדם מתכנן ואלוהים צוחק״ זה לא רק משפט ביידיש
אחרי 47 שנים בעולם הזה
אני לא מבטיחה כלום

אבל זו התכנית שלנו, ואנחנו אנשים שיותר קל לנו לחיות כשיש תכנית.

ולמרות שאני כותבת על זה פוסט ומשתפת וחושפת, ואני יודעת לצפות לתגובות לכאן ולכאן
אלה החיים שלי, ושלנו כמשפחה.
ובאנו לגור בישראל שנה.

יש לי פה שקיעות מהממות מהמרפסת.