יש לנו דג.
עלמה קיבלה אותו מתנה מאיתנו ליומולדת שנתיים.
קוראים לו דג-דגיג כי הבנות מעולם לא טרחו להעניק לו שם, וככה אני קוראת לו. באופן כללי הוא לא ממש מעניין את עלמיק, היא כמעט לא מסתכלת עליו. האחריות להאכיל אותו היא עלינו (כי היא בקושי יודעת איזה יום היום, נראה לנו מוגזם כרגע ללמד אותה לזכור מה זה ימים אי-זוגיים, וגם כמה זה קורט, וגם ככה היא לא ממש מתעניינת בו כאמור).
האמת שהדג-דגיג המקורי היה דג קרב שבאמת קנינו לכבוד יומולדת שנתיים של עלמיק, ונפטר בשיבה טובה כעבור שנה וחצי כמעט. על אף שהיא לא ממש מתעניינת בו, (כפי שחזרתי ואמרתי – יחסים של שלום-שלום) החלטנו לדחות את השיחה על 'מהו מוות' שלא לצורך ולהחליף את הדג עוד באותו יום, לפני שהיא תשים לב (או כמו שהמוכר בחנות אמר לרם בטלפון: "כן, יש דג קרב כחול להיום בארבע, אני מבין שמת הדג ואתם צריכים להחליף לפני שהילדים חוזרים הביתה". כנראה שאנחנו לא הראשונים).
מפה לשם בזמן האחרון הדג-דגיג כבש את ליבה של תמרול! היא דווקא כן נהנית להסתכל עליו, מנסה להאכיל אותו (מזל שהיא עדיין לא יודעת לפתוח את המיכל של האוכל אחרת היה מת מזמן מהאכלת יתר), קוראת לו בשמו ("דל!"), מטפסת על הכיסא כדי לראות אותו ולגעת באקווריום, מאחלת לו לילה טוב לפני השינה ("ליי-טו דל!).
עכשיו אנחנו ממש צריכים להשקיע באיכות החיים שלו. מה יקרה אם חלילה דג-דגיג II יחזיר את נשמתו אל הים?!
MyTrueColors גלית לוינסקי 