תמרול (שנה וחצי), כמו כל בת במשפחה שלנו, מטורפת על הנעליים שלה.

הבעיה היא שאם היא לא נועלת אותן או חולצת אותן או מסתובבת איתן ביד, היא משאירה אותן בכל מני מקומות…

בתמונה: חיפושים מתחת למקרר. אולי הן שם.

יש לי פינה חמה בלב לשבוע הספר העברי.

כשהייתי ילדה אמא שלי היתה לוקחת אותי איתה לשבוע הספר ברמת גן (בכיכר "אורדע"). היא היתה חוזרת הביתה עמוסה ספרים לכל השנה. אני הייתי מסתובבת נפעמת בין כל ערמות הספרים (כמה פוטנציאל קריאה! ואיך אפשר לבחור?)

אני ורם התחלנו לצאת ביוני, כמה ימים לפני שבוע הספר של 2006. קבענו ללכת יחד ליריד "אם עוד נהיה ביחד עד אז". נדמה לי שהלכנו. כמובן שביקרנו ביריד גם בכל שנה מאז.

האמת שאנחנו גרים ממש קרוב לכיכר אורדע ברמת גן אבל היריד פה נהיה כל כך עלוב בשנים האחרונות…

בשנה שעברה זה היה אחד ה"דייטים" שלי עם עלמיק – נסענו באוטובוס לכיכר רבין בתל אביב, לאכול כדור שוקולד, לטייל עם חברתי פ' התל-אביבית בין הדוכנים, ולחזור עם שלל של ספרים הביתה.

השנה עשינו מזה בילוי משפחתי: נסענו ארבעתנו באוטובוס

אכלנו כדור שוקולד (ולחמניה) ליד בריכת הדגים

וטיילנו בין הדוכנים לחפש ספרים.

או. אז מרוב ההתרגשות של הנסיעה באוטובוס, קניית כדורי שוקולד, אכילתם, והתרוצצות מחוץ למתחם הסגור… עד שהמתחם נפתח (ב-18:00) כשהגענו לשלב דוכני הספרים הבננות כבר מיצו ורצו לחזור הביתה. בלון, כתר וכריך עזרו קצת אבל את בחירת הספרים עצמם עשינו תחת מצוקת בכי ועייפות.

בננה לא מרוצה

בננה לא מרוצה

"שלום בלון אדום"

"שלום בלון אדום"

"שלום בלון אדום"

הבננות מאוד אוהבות ספרים. כנראה שמעדיפות קריאת ספר בשקט, בבית, על פני היריד ההמוני. אולי עוד מוקדם להן. הן בטח יהנו יותר כשיגיעו לגובה הדוכן.

כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.

לפני שבועיים חזרנו – רם ואני – מחמישה ימים בפריז. רק אנחנו, בלי הבננות.

חמישה ימים של בילוי של "מבוגרים". חופש אמיתי.

הזמנו את החופשה הזאת כבר לפני כמה חודשים, כשהחלטנו שהשנה לא ניסע לחופשה משפחתית בחו"ל. מאז השתנו הרבה דברים, וככל שהתאריך התקרב החששות שלי גברו. "אני אתגעגע נורא". "חבל על הכסף". "פריז מלאה אנטישמים". "תמר עדיין יונקת". "איך אנחנו מפילים ככה את הבנות על ההורים?!". "איך הם יסתדרו בלעדינו…"

כמעט ביטלנו. לא בגללי דווקא – אני תמיד מקטרת אבל אני כבר יודעת שכשאני "קופצת למים"  (יוצאת בערב למרות העייפות/נוסעת למרות כל ההיסוסים/לוקחת עבודה שחששתי ממנה) אני תמיד נהנית. רם היה חולה בCMV וטכנית כמעט לא הצליח להרים את עצמו. בסוף הרצון גבר על המחלה (:

יש לציין שהבננות נשארו בידיים טובות. שלושה לילות אצל סבאסבתא מצד אחד, שלושה לילות אצל סבאסבתא מהצד השני. ההורים שלנו שכנים וביחסים מצויינים אז בכלל נוח לכולם. סיפרנו לעלמיק יום קודם שאנחנו נוסעים לחופשה, ושגם היא ותמרול יהיו בחופשה אצל סבא וסבתא. הסברנו בדיוק מתי נחזור והשארנו "טבלת יאוש" כדי להמחיש את הזמן שחולף. ביום שהבאנו אותן להורים היא לא הפסיקה לבקש: "נו תלכו כבר לחופשה, אני רוצה גם להתחיל את החופשה שלי!"

מיד בשדה הרגשנו כמה קל יותר לטייל לבד. מאוד מאוד כיף לטייל עם הבננות, אבל קל יותר בלעדיהן. לארוז לשנינו לקח לי רבע מהזמן של לארוז להן את התיק לסבתות. אפשר לישון בטיסה. להגיע למלון. לצאת לסיבוב רגלי….. מאוד רגוע לטייל לבד.

ביום הראשון התגעגעתי נורא. כל הזמן חישבתי מתי נחזור לחדר לצלצל לבננות.

ביום האחרון גם התגעגעתי נורא. האמת שכל הלילה היו לי חלומות וסיוטים עליהן, וכשקמתי רק רציתי שיגיע הערב ונחזור.

אבל תוך כדי ובין לבין אוכל טוב-שינה רצופה בלילה-אייפל מלמטה-אייפל משיט על הסיין-תור לאייפל-עולים על האייפל-שער הניצחון-שאנז אליזה-גני לוקסמבורג-נסיעות במטרו-הליכה רגלית ברובע סן ז'רמן-שיטוט במארה-הליכה ברובע הלטיני-כנסיית הנוטרדאם-מוזיאון הלובר-מרכז פומפידו-מוזיאון דה אורסיי-קרפים -מקארונים-שוקולד-סטייקים ברוטב חרדל-שופינג לנו-שופינג לבנות-מצלמות חדשות לאוסף מצלמות-כריכים על ספסל על הדרך-לשבת להסתכל על האנשים בפארק-מלון ליד הסורבון כל בוקר רואים את הסטודנטים מגיעים-שיחות על כל מני נושאים לא רק על הבננות-הליכה יד ביד ברחוב- לא ממהרים לשום מקום-קניית מתנות להורים שאיפשרו לנו את החופש הזה-מזג אוויר מעולה-כמה יפה פה לא סתם קוראים לה עיר האורות.

עבר צ'יק צ'ק. היה כיף. הבנות שמחו לראות אותנו ולהפתעתנו לא כעסו עלינו בכלל. תמר גדלה בכמה חודשים בימים האלה. הפגישה עם שתיהן היתה ממש שמחה ומרגשת. עלמיק התעוררה ואמרה: "הפרעתם לי לישון". ואז הבינה שחזרנו וקמה בשמחה. נהננו. התגעגעענו.

נשמנו נשימה עמוקה.

דוכן עם מצלמות וינטג'

דוכן מצלמות וינטג'

בעל הדוכן היה מצרי. רם מיד מצא איתו שפה משותפת. במיקוח קצר יצאנו עם שתי מצלמות ותמונה הסטורית

כנסיית נוטרדאם היפה

הצרפתים יודעים לאפות. אין מה לומר

עוד תמונה לאוסף "חתונות בחו"ל" בקרוב הפוסט

מקארונים

הצרפתים יודעים לאפות

הצרפתים יודעים לאפות

הצרפתים יודעים לאפות

אור ארופאי

גני טולרי

גני טולרי

גני טולרי

שער הניצחון

עולים לשער הניצחון. מזל שרם החלים

הו שאנז אליזה

קיטשים עד הסוף

מגדל אייפל משער הניצחון

אם כבר המבורגר אז עם גבינת ברי ורוטב תאנים

התיירים פה משוגעים

התיירים פה משוגעים

בכל ערב כל צעירי העיר יושבים בקבוצות על הסיין ושותים יין.

הנוף ממגדל אייפל

הנוף ממגדל אייפל

הנוף ממגדל אייפל

הנוף ממגדל אייפל

עוד זווית של האייפל

התור לעלייה למגדל אייפל

הבעיות הכי גדולות שלנו הן רק נקודות קטנות בשביל ג'ירף

עוד זווית של האייפל

הנוף ממגדל אייפל

מלוח או מתוק? התלבטויות בפריז

בן סימון. יותר מדי אפשרויות.

במוזיאון פומפידו

שוקולה-אפריקה בקפה אנג'לינה. השוקו הכי טעים בעולם.

גבינות ישר מהסכין של האיכר

עוד אייפל אחרון. בגשם משיט לילי על הסיין

ביום חמישי היתה מסיבת שבועות בגן של עלמה. גלינה – אחת המטפלות המקסימות בגן שלחה לי תמונה של עלמה, מסתובבת בשמלת החג שלה.

כעבור חצי דקה העלתי את התמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הרי גם אני חייבת להשוויץ בעלמיק החגיגית שלי.

אחותי, במרחק עשר שעות מאיתנו נזכרה מיד שגם לאמא שלי יש תמונה שלה מסתובבת בחג שבועות. (הפתיעה את כולנו עם הזיכרון המדוייק, מהאלבום של אמא שלי שהיא בטח לא ראתה כבר שנים).

אמא שלי היתה בכיתה ב', חג שבועות שנת 1951, כרכור.

64 שנים אחורה. גם אמא שלי מסתובבת בשמלת החג הלבנה שלה.

בעצם אי אפשר בכלל לזהות פה את אמא שלי. אסתר לוינסקי (מלחי עדיין) נמצאת איפשהו משמאל. "כל כך בולט שהצילומים אז היו קולקטיביים ולא של יחידים" הוסיפה אמא שלי כששלחה אותה לקבוצת הוואטסאפ.

חג שבועות 1951 כרכור. כיתה ב'

חג שבועות 1948/49 כרכור. גן טרום חובה או חובה.

"כנראה שדיקלמתי דיקלום או שרתי" – הסבירה אסתר את הצילום שלה עומדת על הכיסא. טוב למי היתה מצלמה אז בכלל? הצלם של המושבה הגיע לצלם את החגיגות בוודאי.

ובכל זאת, יש משהו כל כך יפה, ולבן, וחגיגי, וראשוני בחג הזה. הביכורים, הריקודים, הפרחים.

(אם שמים בצד את הציניות של שיווק החג כחלק ממסע שיווק מניפולטיבי של מועצת החלב – ואני דווקא מאוד אוהבת גבינות).

הזיכרון שלי מהחג הזה הוא שאבא שלי מעמיד אותי לצילום רגע לפני שאני יוצאת לגן / לבית ספר, עם הבגדים הלבנים והטנא על הכתף. מתחת לבניין, על רקע הצמחייה של הגינה המשותפת (וה"בום").

אז עושה את אותה מסורת לעלמיק.

תמרול בנתיים לא התבקשה להגיע בלבן לגן…

 ובאותה הזדמנות אנחנו מגדלות עוד דור של חובבות נוסטלגיה…

זה התחיל כחלק מחיפושי רעיון ל-'איך לצלם את תמר כל חודש'. אמרתי-אם כבר מצלמים את תמר, ננצל את ההזדמנות לצילום של שתי הבננות.

ניסינו צילומים בלבן.

ניסינו בננות בפסים.

תמרול לא היתה מרוצה

ניסינו גם בצבע.

בננות בצבע מרץ 2014

הבננות בלבן היה הכי מוצלח.

 ניסיתי להפוך את זה למסורת. אולי כל חצי שנה, לפני ה"חגים הגדולים" כדי שיהיה לי מה לתת מתנות לסבתות.

הבעיה היא שהבננות שלי, כמו כל הילדים שאני מכירה, שונאות להצטלם בסטודיו. לא סתם אני מצלמת משפחות בחוץ, בטבע, באור. למי יש כוח להצטלם על אותו מטר וחצי מרובע, לחייך למצלמה כשמבקשים, לעשות פוזות?!

רם והבננות הקצו לי 10 דקות של סבלנות במרץ האחרון…

בננות בלבן מרץ 2015

בננות בלבן מרץ 2015, עלמה בת שלוש וחצי תמר בת שנה ושלושה

until next time.

נראה אם אצליח לשכנע אותם שזה שווה את זה…

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

ואני לא צינית בכלל.

בת של צלמת מתחילה לחייך כשהיא רואה מצלמה, כבר מגיל מאוד צעיר.

בת של צלמת מכירה את הצלמת, ולא אכפת לה לעשות פוזות ולהרגיש דוגמנית במקומות שילדים אחרים חוששים.

בת של צלמת אוהבת לבוא לבקר את אמא בעבודה.

עלמה ורם מבקרים אותי בחתונה בגן האירועים Q

עלמה תמר ורם מבקרים אותי בצילומי קטלוג "מותק" 2014

בת של צלמת אוהבת מצלמות. יש לה אוסף שלם של מצלמות שהיא אוהבת לקחת איתה בבית ובחוץ.

בסיינה / איטליה

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

לצלם, לגרור, משהו

יום אחד מצאתי באוהל של הבננות אחת המצלמות העתיקות מהאוסף שלי! אז מה אם היא בת יותר ממאה שנה…

בת של צלמת רואה משהו מצחיק בבית וצועקת: "רגע, אל תזוזי, אני רצה להביא את המצלמה שלי!"

בת של צלמת רגילה כבר שכל הזמן מצלמים. גם היא כל הזמן מצלמת.

רגע אחרי שאני צילמתי

תמר ישנה. כן. חייבים לצלם.

בת של צלמת אוהבת להיות עוזרת צלמת. לא מעניין אותה יותר להצטלם. גם בגן כשאני באה לצלם את המסיבות (מסיבת פורים, חגיגת יום העצמאות) היא מביאה מצלמה, ועוזרת לי: "אני אעזור לך לספור שלא שכחת לצלם אף אחד!"

בגן הורדים. צילום: יעלי

צילום: ניר ארקין

בת של צלמת רוצה להיות צלמת (או רופאת ילדים. או רופאה צלמת. או "עובדת במכשיר"-?!) ואוהבת לשחק לי במצלמה. בדרך כלל יוצאות תוצאות מאוד מעניינות.

תמרול בודקת אפשרויות

צילום של עלמיק מסיינה/איטליה

מקווה שלא ימאס לכן, בננות.

ואין ספק שהמתנה ליומולדת הבא חייבת להיות מצלמה. אמיתית!

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

כשהייתי עם תמרול נזפו בי על שהנקתי אותה בתערוכה

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

בתערוכה "על קווי הדמיון"

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

בגן הפסלים

בתערוכה של מחמוד קייס

מובייל חפצים ענק

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

אין כמו אוכל לשיפור המצברוח

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.