קפיצת גדילה

היום נפתחה שנת הלימודים 2026-2027.

שלום כיתה ח' שלום כיתה י'

היום ציינו במשפחה שלנו שלושה דברים משמעותיים:

  1. יש לנו שתי ילדות בתיכון.
  2. יש לנו ילדה בכיתה י'.
  3. יש לנו ילדה בבית ספר ציבורי.

ולפירוט:

  1. יש לנו שתי ילדות בתיכון. זהו. אין יותר בית-ספר יסודי. בית ספר? אין יותר גן, גם את זה עוד לא לגמרי עיכלתי. יש לי חברים שעדיין שמורים לי בטלפון בתור "ירון אבא של ליה גן תמר". אולי הגיע הזמן לעדכן אחרי הבוקר, כשליה ותמר צעדו ביחד לתיכון.
    בית-ספר התיכון מתחיל פה בכיתה ח', וכן, תמר הציפור בת ה-12.5 הולכת לאותו בית ספר עם י"ב'ניקים ג'בארים.
  2. מה שמוביל אותי לזה שעלמה התחילה כיתה י'. איך זה יתכן?! כיתה י' זכורה לי ככיתה עמוסת שיעורים ומקצועות, מערכת מלאה שעות-אפס ושעות שביעית ושמינית, כדי להספיק ללמוד הכל לפני בחירת המגמות בכיתה יא'. פה זה עובד אחרת, אין מגמות, אבל עלמה עושה מתמטיקה ומדעים מתקדמים, של כיתה י"א, מה שאומר שהיא עושה math 11 – שהציונים שלהם כבר "נחשבים" לאוניברסיטה (קולג' של ארה"ב הוא פה אוניברסיטה). אבל בלי לחץ.
  3. תמר בחרה ללכת לתיכון ציבורי. היא התקבלה לכיתת "מיני סקול" שזו כיתה אחת בכל שכבה, שהיא מתקדמת יותר ועוסקת באופן מעמיק בחלק מהמקצועות. התיכון "טאפר" במרחק 150 מטר מהבית שלנו.  תמר הולכת ברגל לבית-ספר (לא קרה מאז שעברנו לפה למעט השנה בישראל) ולא לובשת מדים לבית הספר (לא קרה לה מאז גן טרום-חובה).
    זה שינוי גדול עבורה, התחלה חדשה, כיתה חדשה, בית ספר חדש. יש לה חברה אחת (ליה) שאיתה בשכבה, וזהו.
    אבל זה גם שינוי גדול בשבילנו (בשבילי!). לא עוד בית-הספר היהודי, בקהילה שלנו, שאני מכירה את בית-הספר, את הצוות ואת התלמידים. הבניין נראה לגמרי כמו תיכון מסרטי נעורים אמריקאים עם מסדרונות ארוכים וקירות מכוסים בעשרות לוקרים, וממש כמו בסרטים כולם שם מדברים אנגלית (:
    וזה תיכון – זה שלה. אני לא נכנסת לראות את הכיתה, אני לא מדברת עם המורה, אני לא מלמדת שם פעמיים בשבוע ויכולה לעבור ולהציץ בפרוייקט שלה שתלוי על הקיר.
    אני לא מכירה את ההורים, לא תהיה לנו קבוצת וואטסאפ לעידכונים וקיטורים כמו שיש בתיכון היהודי.
    ולא כל התלמידים יהודים.
    אם היא תפגוש גילויי אנטישמיות היא תצטרך להתמודד לבד, לפחות עד שתספר.

או כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי – המשפחה שלנו עוברת "קפיצת גדילה". ואני יודעת שכמו בקפיצות גדילה שהיו להן כשהיו תינוקות – צריך לנשום עמוק ולהתרגל לשינוי שהן עוברות, לעזור איפה שאפשר ולקבל אותן בזרועות פתוחות בצד השני. בוגרות יותר.

אני גאה בהן כל-כך! בכל אחת בבחירות שהיא עשתה וברוח הטובה שהן מתמודדות עם האתגרים.

בננות שלי. שתהיה שנה טובה! שנה מלאה בסיפוק וחברים, והלוואי שתאהבו את בתי הספר שלכן ותהנו בהם.

ולכולנו – שתהיה שנה טובה, ושתהה זו שנת השינוי!

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר):  בשנה שעברה – שנת לימודים שוב בוונקובר 2025, בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015
בשנה בישראל: אחד בספטמבר בישראל

פורים 2024: אמה ילדת-הכפר ופייה

פורים 2024. המלחמה, החטופים, ופורים היה כבר לפני שבועיים.
אני מעלה את הפוסט בשביל המסורת, הנוסטלגיה, והזיכרון הפרטי שלי. וגם כדי להספיק, מי יודע מה יקרה מחר.
השנה הבנות החליטו על תחפושות, והכינו אותן לבד. כתבתי על זה כבר גם בשנה שעברה, שהשרביט עבר בגאון לדור הבא, וזה כיף ומשמח. בחודשים האחרונים נסעתי ארצה שלוש פעמים, ואחרי הפעם האחרונה חזרתי ואמרתי לבנות: עוד חודש פורים, וזו בערך היתה תרומתי היחידה לאירוע. תיקון: הלכתי עם עלמה וחברותיה פעם אחת לדולר סטור, עזרתי לה להזמין דברים לשלושתן באמאזון, ותפרתי סינר לתמר.
בכל שנה אני מתנדבת לצלם את קרנבל פורים בבית הספר – כי אני כל-כך אוהבת את החג הזה. גם השנה, זו היתה הפעם היחידה שהבנות התחפשו, וגם אני באתי מחופשת, אם כבר. הכי כיף לי לראות את כל הילדים מחופשים בכל מני תחפושות, וזה מזכיר לי כמה אהבתי את הפורימון בבית ספר שלי כשהייתי ילדה! זה היה הערב הכי כיף בשנה. גם פה בבית הספר עושים קרנבל מאוד כייפי, עם מתנפחים, ואמני קרקס, עם קוסם לשכבות הצעירות, וקריאת מגילה (זה בית ספר יהודי סה"כ), ואזני המן, ודוכנים שהמורים מפעילים, ותחפושות יפות וצבעוניות. וזה כיף ומשמח, ואפשר לא לחשוב על דברים אחרים למשך כמה שעות טובות.

תמר: אמה ילדת הכפר

תחפושת אמה ילדת הכפר
תמר – אמה ילדת הכפר

מי היא אמה? תשאלו את תמר, אני לא מכירה. אבל תמר ידעה איך היא נראית, מה היא לובשת, ומה היא מחזיקה. היא ציירה את הסקיצה, בחרה חצאית מארגז התחפושות העצום שלנו, חולצה מהארון שלי – שאמא שלי תפרה לעצמה בשנות ה-70, סינר שתפרתי לפי ההוראות שלה, ומטפחת שהיא קישטה בעצמה בגן בתור כיסוי לחלה. גם היא חיכתה שנים בארגז התחפושות לרגע החגיגי הזה.

אגב הראתי לה שגם אני בערך בגילה התחפשתי לילדת כפר. זו היתה ילדה בהשפעת "בית קטן בערבה" שהיתה הסדרה האהובה עלי בזמנו, וגם הראתי לה את שיר הפתיחה. הסינר שתפרתי היה בהשראת הסינר שאמא שלי תפרה לי לתחפושת ההיא.

תמר אמרה מראש שלא אכפת לה שאף אחד לא ידע למי היא מחופשת, העיקר שהיא יודעת. וכך היה. אני מתה על הילדה הזו.

עלמה: פייה

כמיטב המסורת עלמה, עלמה ואלי התחפשו יחד. עלמה ואלי מתחפשות ביחד מאז שהפכו לחברות בכיתה ג', ובשנה שעברה בכיתה ו' עלמה ח' הצטרפה, ומאז הן שלושתן ביחד. בשנה הבאה הן יתחילו פה תיכון, ולנו יש תכניות אחרות, אבל אולי המסורת תמשיך בכיתה ט'? בואו נהיה אופטימיים. הרי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אבל אפשר לפחות לקוות.

עלמה בתחפושת פייה
עלמה הפיה הירוקה. ניחוש אחד איזה צבע של מ&מ היא היתה בשנה שהן התחפשו לסוכריות מ&מ

הבנות בכיתה ז'. עלמה בדיוק עברה אותי בגובה. הן בחרו את האקססוריז מאמאזון והזמינו אלינו הביתה. אני שמחה שהיא עדיין אוהבת להתחפש, ושמחה שהתחפושות שלהן לא פרובקטיביות – כמו שנוטות להתחיל לקרות בשלב מסויים. שלוש פיות צבעוניות וחמודות. ועלמה עדיין אוהבת ירוק. מתה על הילדה הזו.

תחפושת פיות
שלוש פיות מתוקות

וזהו. אפילו לא קמנו מוקדם לצילומים. התלבשנו, הזזנו את הספה לצילום ויצאנו לבית-הספר.
1000 תמונות של ילדים מחופשים ושלוש שעות אחר-כך כבר המשכנו בדרכינו.
עלמה פגשה את נציג קק"ל בבריטיש קולומביה – הוא הציג לה את התכניות של JNF לגיוס כספים להקמת מרכז סיוע נפשי בכיסופים שישרת את כל תושבי עוטף עזה. היא מגייסת כסף באמצעות אפייה ומכירת עוגיות, כחלק מפרוייקט MVP שעושים בבית הספר בכיתה ז'. היא שאלה אותו שאלות והוא הציג בפניה את הפרוייקט במטרה לשכנע אותה לתרום את הכסף שהיא מגייסת לפרוייקט הזה..

 Michael A. Sachs & Alma
Alma and Michael Sachs JNF

ושתי הבננות החליפו בגדים ונשארו לחזרה לקראת המיוזיקל.

שבוע ויומיים אחר-כך שתי הבננות שלי כיכבו במיוזיקל יפהפה שהבית ספר שלהן העלה, וכבר היו דמויות אחרות לחלוטין. ועל כך, בעזרת השמש, בפוסט הבא.

תחפושות בת כפר פייה גלית לוינסקי
רגע לפני בית ספר. פיה, בת כפר, ומומחית למחזור תחפושות

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות, גם כאלה שהן הומור פנימי: גלידה ופופ-אקדמיm&m ופינגווין אדוםקטשופ וצ'יפס וארנביםמלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדעמאמה-מיה: דונה והדיינמוסהגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו, ופורים בברלין

יום האישה הבינלאומי 2017

בכלל לא התכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי השנה. זאת אומרת תיכננתי לכתוב על הנשים פה בוונקובר, ועל אורך חופשת הלידה פה, אבל עוד לא הספקתי לעשות את כל הבירורים שרציתי ובכלל, לא היה לי רעיון מגובש מה לומר.

אבל בימים האחרונים קראתי הרבה פוסטים ומאמרים ברשת על הפרק השלישי בעונה הנוכחית בסדרה "בנות", ואתמול סופסוף ראיתי אותו, ואז קראתי עוד קצת ושמעתי עוד קצת ונו, טוב, הראש שלי התמלא במחשבות.

"בנות" פרק 3 / עונה 6, הוא פרק שמדבר על הטרדות מיניות. הוא עוסק בתחום ה"אפור" סביב הטרדות מיניות, והוא מראה לנו איך האנה – גיבורת הסדרה ואישה מורכבת וחזקה, וביקורתית ומודעת ואינטיליגנטית ומוכשרת ועוד המון תכונות – נכנסת במודע לתחום האפור הזה, מדברת עם הגבר שבפרק על זה, ואיכשהו למרות כל התכונות המשמעותיות האלה, נופלת במלכודת שלו ומוטרדת מינית על ידי הגבר. אותו הגבר שהיא ידעה שהוא "מטרידן". אותו סופר שהיא בחרה להיכנס לדירתו, בחרה לשכב במיטתו, ולמרות כל הבחירות האלה, היא לא בחרה להיות מוטרדת על ידו.

ההרגשה שלי מלצפות בפרק היתה כל כך מטרידה, הרגשה ש"סגרה עלי" ככל שהאנה נכנסה פנימה לתוך הדירה, ככל שהפרק התקדם. כשהוא הסתיים נשארה בי תחושת הגועל וטעם חמוץ ומר בגרון.

ואז חזרתי לקרוא את הפוסטים והביקורות ברשת. קראתי שוב את ניב שטנדל במאקו, (והזדעזעתי מכמה שהוא צודק), ואת צליל הופמן במאקו (והסכמתי עם כל מילה), והאזנתי לצליל אברהם ושיר ראובן בכאן (ולא הסכמתי בכלל), וקראתי פוסט קצר אך כן וישר וקולע של רון ברקאי בפייסבוק (והערכתי אותו כל כך), וקראתי גם את הספוילרית שהסבירה בצורה כל כך ברורה מדוע זו היתה הטרדה מינית, באופן כה חד משמעי, ונגעלתי.

ואז קראתי את הטוקבקים.

טעות של מתחילים, אני יודעת. לפעמים אני נסחפת לשם, לטוקבקים, כאילו רוצה לראות שכולם מרגישים כמוני: "היא כל כך צודקת!", "הוא הסביר את זה מצויין". אבל לא. תמיד הטוקבקיסטים טפשים ואלימים, אבל בכל פעם (בלי יוצא מהכלל) אני מופתעת עד כמה.

ואז קראתי את הטוקבקים שנכתבו בעקבות הטור של מגי אוצרי על ההטרדות המיניות שהיא עברה, שהפרק הזה הזכיר לה, וזהו. נשברתי. הרגשתי שהראש מתמלא ומתערבל ומסתבך ולא יעזור, אני חייבת לכתוב. איך האנשים האלה, הטוקבקיסטים, הגברים והנשים מעיזים לבקר את הכותבת על מה שהיא מרגישה כהטרדה?! מתחשק לי לצעוק! למה כותבים לה שהיא לא יודעת להבדיל בין הטרדה להצעת עבודה, או הצעה תמימה? ש"יש לה מוסר כפול בנושא מיניות" ועוד שטויות כאלה. גברים, וגם נשים. אני יודעת שאלה רק טוקבקים אבל אני עדיין מתחלחלת מההבנה שאנשים באמת חושבים ככה.

ברגע אחד נזכרתי בכל ההטרדות המיניות שהיו לי, או לפחות רק אלה שקפצו לי לראש ראשונות: בילד שליטף לי את איבר המין כאילו בהיסח הדעת כשעליתי במדרגות בבית ספר היסודי. בבחור הזר ששלח יד ונגע לי בשד כשחלפתי על פניו בדיזינגוף סנטר ב"יום קולנוע" בתיכון. בפדופיל שגרם לי ללכת אחריו לחדר הזבל בבניין מגורי ולגעת לו בזין כשהייתי בת 7. במ"פ מפקדה שלי בנח"ל שדיבר איתי כשהוא ממקד מבט רק בחזה שלי, תמיד. בצלם, הקולגה, המבוגר שפגש אותי לראשונה פנים אל פנים ואמר לי "שמעתי עלייך כל כך הרבה אבל אף פעם לא ידעתי כמה את יפה". באינספור שיחות במחלקה לצילום ב"בצלאל" עם מרצים, בהרצאות, בשיחות אחד על אחת, בנגיעות שלא במקומן… טוב, המחלקה לצילום ב"בצלאל" בשנת 2000 היתה מאגר בלתי נדלה של איזורים אפורים" בתחום ההטרדה המינית".

אז אפשר גם להגיד שליטוף זה לא הטרדה. ושהמשפט של הצלם הוא בכלל מחמאה, ושהמבטים של המ"פ זה רומנטי. אפשר גם להגיד שקשר השתיקה במחלקה לצילום הוא מבחירה, והילד בכיתה ה'? טוב הוא ילד. אבל אחרי הליטוף בתיכון לא הלכתי במשך שנים עם ידיים בצידי הגוף, תמיד, תמיד, תמיד – כשחלף גבר לידי הרמתי יד אינסטינקטיבית, להגן על הגוף. והמ"פ שמסתכל לך על הציצי כשהוא מדבר – כולנו ידענו את זה, באוהל של הבנות דיברנו על זה, אבל לא עשינו כלום, רק הייתי נבוכה ומחכה שיסיים כבר לדבר ואני אוכל ללכת. וה"מחמאה" של הצלם? אל תבלבל לי את המוח. אם אני צלמת כל-כך טובה תחמיא לי על זה, אל תקטין אותי במבט הגברי המתנשא שלך.

אבל זה היומיום שלנו, ואני לא מכירה אף אישה שלא הרגישה מוטרדת פעם, פעמיים, אלף פעמים בחייה. ואני לא יכולה שלא לחשוב על כמה שזה השפיע על החיים שלי, על האופי שלי. כמה כל משפט כזה מצלק. כמה כל הדברים ה"קטנים" האלה, השפיעו על הערך העצמי שלי, על איך שאני תופסת את עצמי, על הבחירות שלי בחיים, על המקצוע שלי, על הנישה המקצועית שלי.

על ההתנהלות היום-יומית שלי.

אבל הגרוע מכל עוד לפני.

כי מה אני אעשה אם מישהו יפגע באחת הבנות שלי? כשמישהו יפגע בבנות שלי? כי אם אני לא מכירה אישה שלא הוטרדה מעולם, הסטטיסטיקה נגדינו.

*****

כאן תיכננתי לשים תמונה של הבננות האהובות שלי, כי זה סה"כ בלוג צילומי ואני לא מעלה אף פוסט בלי תמונות, אבל אני לא מסוגלת לשים אותן פה ליד המילים האלה.

הפעם אין תמונה.

לקראית פוסטים יותר אופטימיים על נשים:
יום האישה 2015: ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי
יום האישה 2016: אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי