כבר שנה וחצי.

רק שנה וחצי.

ידענו על הרילוקיישן כמעט שנה וחצי לפני. שנה ומשהו של הכנות, התרגשות, ציפייה, לחץ, חששות, ואז עוד ועוד הכנות, ובסוף הגענו.

אנחנו פה שנה וחצי.

לפני כחודש קיבלנו את האישור לשנה השלישית והאחרונה. עזבו, סיפור ארוך של אישורים וחוקים קנדיים המגבילים את אישור העבודה של רם כרופא לשלוש שנים מקסימום. כן, מותר לו ללכת לעבוד במקדונלדס, אבל אם ירצה לעבוד כרופא יצטרך לעבור את כל ההתמחות ברפואת ילדים מחדש. אז לא.

אז נשארה עוד שנה וחצי.

איך זה שאני כבר מתגעגעת להווה שלי?

אולי בגלל שבמשך חצי-השנה הראשונה בעיקר ניסיתי להסתדר, להרגיש שייכת, למצוא שגרה, למצוא עיסוקים, להרשות לעצמי לא לעבוד, לעזור לבנות להרגיש שייכות, להבין את עצמי בתפקיד אמא-עקרת-בית-משענת ולהנות ממנו. להרשות לעצמי להנות.

אולי כי אני אדם ששונא שינויים, והנה, כשסופסוף התחלתי להתרגל, אני מתחילה לחשוב על החזרה ארצה. הרי גם לזה צריך להתארגן. איפה נגור? לאיזה בית ספר עלמה תלך? תמר תעלה לכיתה א' או שתעשה גן חובה שוב בישראל (בתור ילידת ה-15 בדצמבר)? זה נראה לי כמו לא-נודע אחד גדול ומאיים, רילוקיישן בפני עצמו.

אולי כי אני אדם כה נוסטלגי. אני צלמת, ומצלמת בלי סוף. אבל כל החיים אני גם עוצרת ברגעים מסויימים ואומרת לעצמי: תצלמי לך את הרגע הזה בראש, הוא לא יחזור". אני מתגעגעת כבר בזמן שהרגעים קורים.

אולי כי טוב לנו פה. לא הכל מושלם, אני יודעת שדרך הבלוג-והפייסבוק-והאינסטגרם הכל נראה כמו חלום. וזה באמת חלום שמתגשם. אבל כמו בכל מציאות יש גם קשיים, ואכזבות, וריבים, ושגרה, והרבה הרבה חורף אפור וגשום.

אולי כי קשה להתגעגע לארץ מכאן. קשה לקרוא Ynet מבלי להתבאס, קשה לשמוע התבטאויות של שרים, הפגנות, וכל האיוולת הזו שמתרחשת ואני מרגישה רחוקה ולא שייכת אליה. איך אנשים חיים תחת הממשלה הזו? איך הם נותנים שיתייחסו אליהם ככה? איך? כמו שגם אני חייתי ואשוב ואחיה.

אולי כי זה היה חלום של כל-כך הרבה שנים, שעכשיו כאנחנו חיים אותו, הזמן רץ (כמו שתמיד) וההרגשה היא שרק-התחיל-תכף-נגמר.

וכשהתגשם החלום הזה מה יהיה החלום הבא?

כבר שנה וחצי. רק שנה וחצי. עוד שנה וחצי.

לפוסטים נוספים בנושא: לפוסט של חצי שנה בונקובר, לפוסט של שנה בונקובר

את המרשמלו המגניב הזמנתי מכאן, ולא, לצערי זו לא פרסומת ממומנת…