בבית שלנו ברחוב המעגל היה לנו במטבח קיר תמונות.

כן אני יודעת, זה טרנד שכבר יש (כמעט) בכל בית, בכל בלוג, בכל חנות, די כבר יצא מכל החורים שבקיר הטרנד הזה. (רונית כפיר כתבה עליו כאן כבר מזמן….).

אבל כשעברתי לגור בדירה הזאת, של סבתא שלי, בשנת 2004, היה לי בראש הרעיון הזה של "קיר תמונות" והוא בכלל לא היה מטרנד אלא מזיכרון נעורים. זכרתי שבבית הוריה של חברתי רביד (כן, את!) בשנות נעורינו היו תלויות במטבח מעל השולחן (או בפינת האוכל?!) תמונות משפחה ממוסגרות בפשטות, שמילאו קיר שלם. כל כך אהבתי את הקיר הזה. המיקום במטבח – לא בסלון לתצוגה אלא בחלל יומיומי, והתמונות עצמן – אני זוכרת כמה שהתרשמתי מזה שאלו לא היו תמונות משפחה קלאסיות של "חיבוקים למצלמה", אלא פשוט תמונות טובות שלהם, ממוסגרות במסגרת פשוטה ותלויות בחוסר סדר מאורגן.

כיוון שכבר היה לי את הרעיון הזה בראש במשך הרבה זמן, התחלתי בלאסוף מסגרות קטנות בכל מיני חנויות ואצל ממסגרים, ואחר כך התאמתי להן תמונות, וכך לי ולשותפתי לדירה אז – ליאת – היה קיר תמונות במטבח. הוא התחיל במספר קטן של מסגרות, ותמונות של חברים שלנו בהווה ובעבר, וקצת משפחה. עם השנים המטבח נשאר, הקיר "גדל", והתמונות השתנו: יותר תמונות משפחה, ויותר אחיינים ואחייניות שלי בארץ ובעולם. אחרי המעבר של רם לדירה נכנסו למסגרות גם תמונות שלו ושלנו ושל ילדי הבני-דודים שלו. ועם הפיכתנו למשפחה בעצמנו, לאט לאט, עלמיק ותמרול תפסו את רוב המסגרות. בחלוף השנים (ובעזרתה האדיבה של איקאה שנחתה בארץ) אוסף המסגרות שלי גדל, ואיתו גם קיר התמונות.

העברנו ימים ושבועות ושנים באכילה מול הקיר הזה. לפחות שתי ארוחות ביום. זו היתה דרכינו גם "לשמור על קשר" עם המשפחה שבחו"ל, כי למרות שהבננות שלי פגשו את בנות הדודה הקנדיות שלהן רק פעם בשנה, הן הכירו אותן טוב, לפחות בתמונות.

בשנים האחרונות החלטתי לא להוסיף עוד מסגרות, כיוון שהקיר הכיל את כמות המסגרות המקסימלית בעיני, אלא להחליף את התמונות הקיימות בתמונות מעודכנות יותר. היו כמה תמונות שהרגשתי שהן "על-זמניות" והן זכו להשאר, אבל פעם בכמה חודשים החלפתי את השאר. כשנתקלתי בצילום טוב, או אחרי אירוע רב משתתפים (ליל הסדר למשל) או טיול. עלמיק (כמו עלמיק) כבר ממש חיכתה שאחליף ואעדכן את התמונות. וכיוון שראינו אותו יום יום, אכלנו מולו, ישבנו לידו, וחלפנו על פניו עשרות פעמים ביום, בכל פעם שהחלפתי או הזזתי תמונה אחת, עלמיק מיד ראתה ושמחה מזה. מאוד קל לשמח את הילדונת הזאת.

כשעזבנו את הדירה במעגל הסרנו את המסגרות מהקיר, החורים נסתמו, והקיר נצבע. אספתי לי כמה תמונות מודפסות ולקחתי איתי. היו אלה שאריות של תמונות שנתתי לחברים לפני המעבר, וכמה תמונות שהוצאו מהמסגרות, שהייתי "חייבת" לקחת לוונקובר. בבית בכחול והשכור שלנו בוונקובר, אחרי איסוף רעיונות יצירתיים לתליית תמונות בעזרת וואשי טייפ, תליתי את התמונות שהבאתי מהארץ בחדר עבודה/משחקים שלנו.

קיר של אהבה וגעגועים.

אני לא יודעת אם בדירה הבאה שלנו יהיה שוב קיר תמונות. עכשיו אחרי שראיתי כזה בכל כך הרבה בתים – נראה לי שמיציתי. ואפשר גם לסכם את זה כך:

פעם, בעודי מפשפשת במחלקת המסגרות באיקאה שמעתי שיחה בין שתי נשים, זה הלך בערך ככה:

אישה 1: "אולי תעשי כזה, קיר עם תמונות, תקני כמה מסגרות פה ותשימי"

אישה 2: "נראה לך?! זה מזכיר לי קיר זיכרון. בחיים אני לא אעשה כזה דבר בבית שלי".

מ.ש.ל