בכלל אכלנו ארוחת ערב שישי אצל שין אחותי
ואז רם (שפרש הצידה לצפות במשחק כדורסל) אמר לנו שקרא שהערב יש סיכוי טוב לראות את אורות הצפון מוונקובר
לא באמת האמנתי שנראה
כבר היו כמה פעמים שאמרו שאפשר לראות, אבל הסיכויים לא גבוהים, ומעונן, וזה יהיה רק באמצע הלילה, וצריך חושך מוחלט
וגם כשנכנסנו לאוטו ונסענו מזרחה כדי לצאת מאורות העיר והזמן ליעד התארך והתארך וראנו שצפוי פקק נוראי בדרך לאגם שכיוונו אליו – לא הבנתי שזה בגלל כל האנשים שיצאו מהבית בעשר בלילה בתקווה לראות את האורות
לא האמנתי שנראה אותם באמת. חשבתי שיהיו חלשים, או שנהיה תקועים בפקק והם יעלמו, או שיצטברו עננים, או שיחלוף הרגע שרואים אותם
אבל אז
בעודנו בפקק, למרות האורות של המכונית לפנינו – ראיתי אור ירוק מוזר בשמיים
ורם החליט בהחלטה נועזת לפרוש מהפקק ולצאת לדרך צדדית חשוכה כמעט לגמרי, ושם, ליד תעלה עצר את האוטו ויצאנו ולא האמנתי למראה עיני
התמונות לא משקפות את היופי הזה
כל השמיים היו מלאים אורות, זוהרים בירוק וורוד ולבן, פסים שיורדים מהשמים, "טאי דיי" כמו שתמר קראה לו שצבע בכתמים זוהרים את השמים השחורים
הזוהר הצפוני
במלוא תפארתו
לא נסענו למקום נידח ולא חיכינו לו שעות, הוא פשוט מילא את השמים, חצי שעה נסיעה מהבית.
והאורות המשיכו להשתנות ולרקוד מולנו, לפעמים יותר גבוה, לפעמים יותר נמוך, לפעמים רחבים ולפעמים כמו פסים צרים יותר. פתאום ירוק שמתחלף באדום. ואנחנו עמדנו שעה ארוכה והתפעלנו וצילמנו והצטלמנו אבל בעיקר התרגשנו כל-כך.
אחר כך הבנו שראו את האורות גם בתוך וונקובר, ושאולי יהיו גם בלילה הזה. אבל הלילה הזה שהחלטנו לצאת מהבית ולנסוע היה חוויה בלתי נשכחת, לכולנו.
אור גדול בתוך שמיים אדירים של חושך. ומגיע לנו קצת אור.
מה דעתכם על לרוץ חמישה קילומטר במירוץ מכשולים, תוך מעבר בקצף ובבוץ, טיפוס, זחילה, החלקה, וכל זה ביום סגרירי של 17 מעלות?
הייתם נרשמים (ומשלמים) לזה חודשים מראש?
אז רם והבנות (ועוד כמה משפחות של חברים ישראלים שלנו, ואלפי אנשים מכל האיזור) כן.
אני באתי לצלם.
רגע לפני ההזנקהעלמה, יובל ורוני, מתכננות תכנוניםהרבה קצף3, 2, 1, GO!בערך 45 דקות לתוך המירוץ סופסוף הם חזרו לאיזור ומצאתי אותםהאושר הוארצים לעוד ערמת קצף
עייפים וגאים, בתור למגלשה ענקית, לקראת סוף המירוץ
מה שמפתיע זה שלא היו המון ילדים ומשפחות. הרוב היו מבוגרים ומבוגרים צעירים בקבוצותעוד מגלשה אחת ומסיימיםעוד מגלשה אחת ומסיימיםהיישורת האחרונהשמחים ורטובים (ובדיוק יצאה קצת שמש)ככה מגיעים לקו הסיום – עלמהווהו! עשיתם את זה!עלמה אלופההמשפחה שלי!אז מה אם 17 מעלות ואת רטובה מכף רגל ועד ראש…טינופת אבל שווה את זה
בכל הזמן הזה של הקורונה התחיל לו האביב המשגע של ונקובר. הוא הפציע בהדרגה, אחר כך מילא את כל העין, ועכשיו כבר ממש משתולל לו בחוץ.
לאורך כל התקופה לא אסרו עלינו לצאת החוצה ולא הגבילו זמן או מרחק. אבל בגלל האווירה והאיסור להתקרב, ובגלל שגרת הלימודים העמוסה אנחנו יוצאות בדרך כלל לשעה קלה בכל יום. לפעמים ברגל, לרוב רוכבות על אופניים בשכונה (הבנות רוכבות ואני הולכת לידן ומאזינה לטל ואביעד באוזניות ומשלימה קצת זמן איכות עם תכנית הבוקר, שזה חלק משמעותי משגרת חיי בשנים האחרונות וכיוון שאין לי דקה לבד בחודש וחצי האחרונים זו הדרך שלי לשמור על שפיות…). בסופשבוע רוכבים יותר רחוק או הולכים לשחק בפארק בכדור עם חברים תוך שמירה על מרחק צעקות. פעם אחת הרחקנו לטייל ליד אגם שאנחנו אוהבים לבקר בו. זה היה כמו לפתוח את השער לכלבלבים, הבנות רצו לאורך כל המסלול, רוב הזמן תוך צעקות בקולי קולות. כמה שהן כמהות לחופש, למרחבים. אבל האמת שרוב הימים היציאה מהבית מתמצה בכמה דקות הליכה מסביב לבלוק, ויש ימים (בעיקר לאחרונה שדי, כבר מיציתי) שאני לא יוצאת בכלל. הבנות משחקות קצת בגינה הקדמית שלנו, או הולכות לסיבוב לבד מסביב לבלוק ואני נשארת בבית.
כל התמונות צולמו במרחק הליכה מסביב לבית, ברדיוס קילומטר
כל התקופה הזו, כמו איזה חור בזמן. הזמן עצר מלכת וגם התקדם בצורה מסחררת במקביל. איך כבר עבר חודש וחצי כשכל יום נראה כמו היום שעבר? מצד שני, אני כבר לא זוכרת איך נראית שגרה. איך זה לצאת לעבוד, ולקחת את הבנות לבית ספר ולחוגים ולהספיק את כל מטלות היום, והנה חולף לו האביב ומי יודע מה יבוא אחריו. קיץ? איזה מין קיץ מוזר – ללא קייטנות או חופשות או ביקורים?
והטבע בשלו. ניצנים – פרחים – נשירה – עלים ירוקים.
הימים הולכים ומתארכים, יש עדיין אור בחלון כשהבנות נכנסות למיטה לישון.
ברחוב שלנו נטועים עצי דובדבן. כל החורף הם עומדים ערומים, קצת כפופים, כעורים ומתקלפים. באביב מתחילים לראות את הניצנים מפציעים, ואז בבת אחת (כך זה מרגיש) כל הרחוב מתמלא פריחה ורודה, אשכולות צפופים של פרחים שממלאים את כל העץ עד שהוא נראה כעומד להתפוצץ. ועכשיו, אחרי כשבוע וחצי של פריחה סוערת – הנשירה מתחילה. עלי הכותרת הורודים מתעופפים עם כל משב רוח קל וממלאים את המדרכה. רגע, חכו שניה, אולי תאטו הפעם? והנה העצים הורודים שלנו מתכוננים לסיום הסבב השנתי שלהם. כבר נגמר?! עוד לא הספקתי.
ואנחנו מדברות כבכול בוקר בשגרת הקורונה עם הארץ, ורואות בעיניים כלות את ההקלות שבארץ, איך כולם נפגשים ומתארחים ומתחבקים. פה אמנם הסגר לא היה כל-כך מלא איסורים וקשה אבל ההקלות לא נראות באופק. הפרובינציה נוקטת צעדים איטיים ומדודים, כמו בכל התקופה הזו, ולא ממהרת לעשות שינויים.
והנה, אוטוטו, האביב בחוץ כמעט נגמר. ואנחנו – כאילו נשארנו מחוץ לרצף הזמן. עדיין פה, בבית.
כל שלבי פריחת הדובדבן
ניצנים ופרחים
כל עץ הוא כמו זר פרחים ענקפריחה מלאה, אי אפשר להסיר את המבט
אצלינו נגמרה עונת הכדורגל (לפני שלושה חודשים, אבל הזמן רץ והפוסטים נדחקים).
השנה עלמה השתתפה בחוג כדורגל בליגת הספורט של ונקובר – Vancouver Athletic Football Club.
הליגה פועלת בכל רחבי ונקובר, וגם בערים השכנות. לכל שכונה יש קבוצה, הקבוצות לפי גילאים, ורובן בחלוקה לפי מין – בנים/בנות בנפרד.
עלמה היתה שייכת לקבוצה של איזור דגלאס-פארק, 12 בנות מתחת לגיל 8.
שם הקבוצה: Shooting Stars
מגרש הבית: דגלאס פארק.
מאמנים: קווין, סוזנה ופול (ההורים של פייג', סופיה ואייבי בהתאמה)
מדי הקבוצה: צבע סגול, בהשאלה מהליגה. נעלי פקקים ומגני קרסוליים באחריות אישית.
אימון: בכל יום רביעי בין 18:00-19:00, במגרש עד נובמבר, באולם ספורט מנובמבר. משחקים: בכל יום שבת, במגרש הבית או במגרשים אחרים.
המגרש הביתי: שבת סתווית בדגלאס – פארק
כבר כתבתי כאן בעבר, על החשיבות של ספורט קבוצתי לבנות – עליה למדתי בעקבות פוסט של רונית כפיר, וגם על החיבה המשפחתית שלנו לצפייה במשחקי ספורט – כדורגל, כדורסל, הוקי. לכן, (וגם בגלל אילוצים טכניים), יצא שכמעט לכל אימון ומשחק הגענו כולנו. לפעמים רק ההורה המסיע, בדרך כלל גם תמר הצטרפה, ורוב הפעמים הגענו שלושתינו – לעודד את העלמה והקבוצה שלה.
כמו כל-כך הרבה דברים פה בקנדה, גם מאחורי אימון הקבוצות והאירגון של הליגה עומדים הורים מתנדבים. המאמנים של הקבוצה – הורים, את הציוד בסוף המשחק – כולם עומדים ואוספים. את הכיבוד לבנות הקבוצה למשחקים ההורים מביאים לפי תור, לכולן: פרי למחצית, חטיף אנרגיה לסיום. כבר בהרשמה לליגה הייתי צריכה לרשום למה כל אחד מאיתנו מתנדב, או שאנחנו מוותרים ומשלמים תוספת מחיר כבר בהרשמה. אני ורם התנדבנו לעזור ביום הצילומים של הקבוצות (שהיה פרוייקט ראוי בפני עצמו. הערצתי את הצלם על הבירוקרטיה המטורפת של לצלם עשרות קבוצות בזו אחרי זו, עשר דקות לכל קבוצה, במשך 8 שעות).
אימוןעלמה (מימין) וגבי
הבנות למדו את חוקי המשחק באימונים ותוך כדי משחק. מאוד מעודדים את המאמץ, המאמנים מפרגנים לכל ניסיון הבקעה ולכל מסירה. ההורים שעומדים מהצד צועקים קריאות עידוד, ומוחאים כפיים לכל התקדמות במשחק. באחד המשחקים היה אבא אחד מהקבוצה היריבה, שכל הזמן התקרב ונתן הוראות לשחקניות. ההתנהגות האגרסיבית הזו התקבלה ברוח מאוד לא טובה. ברור שכולם רוצים לנצח, אבל המטרה האמיתית היא לשחק.
ספירת הניקוד תמיד היתה במילמולים אצלינו. גם כי בדרך כלל לא ניצחנו, וגם כי המאמן שלח להורים הרצאת טד מעניינת (במקום שיחת הכנה) על איך לעודד ילדים לשחק, ולא לגרום להם להיות מודעים רק לניצחון או הפסד: Changing the game in youth sports. (הרצאה מומלצת מאוד!)
אז בתחילת העונה, רוב הילדות עוד לא ממש ידעו לשחק. וכמו שג'ון או'סליבן אומר בהרצאה הנ"ל: משחק כדורגל של ילדות בגיל הזה נראה כך – יש גוש גדול של ילדות (משתי הקבוצות) שרץ מצד אחד של המגרש לצד השני. מדי פעם מישהי מנסה לבעוט לכיוון השער, לפעמים לשער הנכון, לעיתים הנגדי. ויש הרבה צחקוקים וקפיצות וריקודים תוך כדי. לקראת סיום העונה כבר היה ניתן לראות ממש מהלכים טובים, של העברת הכדור מאחת לשניה, והתפרסות (מסויימת) של השחקניות במגרש.
בכל שבת נסענו למגרש הביתי או למגרש (עם נוף מהמם) אחר ברחבי ונקובר, לשחק כנגד קבוצה אחרת באותו גיל (Under 8). בנות הקבוצה שיחקו נגד קבוצות שונות בליגה, כולן קבוצות עם שמות "מעצימים": Racing Cheetahs, Rainbow Lightning, Warriors, Thunderbolts, Blue Flames וכו'. השופט היה נער או נערה בת 12 בחולצה צהובה. ההורים מסמנים בעזרת דגלים את גבולות המגרש.
תמיד משחקים בחוץ. נכון, עונת הכדורגל היא דווקא בסתיו ובחורף, אבל ספורט זה ספורט, ואם צריך, תמיד אפשר ללבוש עוד שכבה מתחת למדים. באחד המשחקים בפברואר היה כל-כך קר שעלמה ושאר הבנות שיחקו עם מעיל מתחת למדים ואני ותמר קפאנו בפאתי המגרש. נתתי לעלמה את הכפפות שלי כי היא היתה השוערת באותה מחצית וכמעט לא זזה, ואני החזקתי את האצבעות שלא ינשרו לי בנתיים.
באותו היום היה קרררר…. משהו כמו 2 מעלות במקרה הטובשוערת קפואה אך גאה
הבנות עולות למגרש בתורות, ארבע בכל פעם ושוערת אחת בכל מחצית. אף אחת לא אוהבת להיות שוערת אז התפקיד הזה עובר בסבב בין הבנות. המאמנים מחליפים שחקניות בכל כמה דקות, וחברותיהן לקבוצה שמחכות על הספסל -מעודדות בגרונות ניחרים: "Go Purple! Go Purple!" עד ששוב מגיע תורן לעלות למגרש לשחק.
תכלס' מה שהכי חשוב זה שעלמה נהנתה. היא לאט לאט הפסיקה לפחד מהכדור (ומגוש הילדות סביבו) והשתתפה במאמצים לכוון לשער. הקפדנו לא לתת לה עצות ו"ללמד אותה", הרי זו היא שמשחקת שם בחוג, ואנחנו רק אלה שצופים מהצד.
מגרש עם נוף מהמם, אבל קררראירוע סיום הליגה – כן, יש שאריות שלג על המגרשגוש של בנות רצותהמלכה האםהיה לנו קר מכדי לעודדעלמה בתפקיד השוערת – Goalieהעלמה בפעולהאז מה אם הן משתי קבוצות יריבות? הן חברות מבית-הספרההורים מעודדיםגם תמר מעודדתאחד המגרשים היפים שהיינו בהם. טראוט לייקאחרי המשחק האחרון כל המשתתפים מקבלים מדליה ותעודהגוש בנות רצות אחרי הכדורכל משחק נגמר ב"כיפים" בין הקבוצות וטור של בנות אומרות אחת לשניה: Good game! Good game!כל משחק נגמר ב"כיפים" בין הקבוצות וטור של בנות אומרות אחת לשניה: Good game! Good game!
לספטמבר הבא כבר רשומות לנו שתי שחקניות בליגה: עלמה (לקבוצה Under 9) ותמר (לקבוצת Under 6).
בעוד בארץ האביב "קצר וחטוף ושובר את הלב"* בין פסח לימי-זיכרון ועצמאות, שטפונות וברד לא צפוי… פה בונקובר האביב ארוך, צבעוני וממלא את הלב. אמנם גם באביב יורד המון גשם, אבל הנה הגיע מאי, והרי ידוע ש- "April showers bring May flowers".
אז יצאנו תמרול ואני להסתכל על האביב מסביב לבלוק שלנו , חמושות במצלמות (אני במצלמה ותמרול בטלפון, עלמה העדיפה להשאר לשחק אצל השכנים).
ואלה קצת מהתמונות שלי:
ואלה קצת מהתמונות של שתמרול צילמה:
למחרת המשכנו מחוץ למרכז הקהילתי, כשחיכינו לעלמה שהיתה בחוג. ריח הפריחה היה משגע, אבל לא הצלחנו למצוא בדיוק את המקור שלו. הרחנו אחד אחד את כל סוגי הפרחים שהיו שם (בעיקר צבעונים), והריח לא היה מהם.
גם בונקובר הבטון מתקלף
פיקניק על הספסל ליד המרכז הקהילתיוזה הנוף שמולנו. Douglas Park
חלף שבוע, היו עוד כמה ימי שמש, וגם ימי גשם, וזהו, פריחת הדובדבן ברחוב שלנו הסתיימה ונשרה. מעכשיו ועד סוף הקיץ יפרחו אחד אחד כל העצים והשיחים, כל אחד בתורו בפריחה יחודית ומרשימה, ואחר-כך יפנה את קדמת הבמה לתפרחת של צמח אחר. היום פורח אצלינו בגינה הלילך. בשבוע הבא בוודאי כל פרחיו ינשרו וצמח אחר יפרח באופן מרהיב. וחוזר חלילה.
הספקנו לתפוס עוד אחר-הצהריים אחד של דובדבן פורח ברחוב שלנו:
טוב, אצלינו בוונקובר זה לא היה ליקוי חמה מלא, רק 80%, אבל בכל זאת ההתלהבנו והשתתפנו בחגיגה.
הכנו סוג של מצלמת נקב (כמעט כמו בשיעור הראשון שנה א' במחלקה לצילום בבצלאל. כמעט)
ניסינו לראות בגינה של הבית את הליקוי בעזרת המצלמה שהכנו.
נסענו למוזיאון המדע המשובח של ונקובר, לראות את ליקוי החמה משם. נחרדתי לגלות שלא רק אני חשבתי על הרעיון הזה אלא עוד כמה אלפי אנשים שהגיעו לשם. לשם שינוי היה יום יפה, בלי אף ענן בשמיים (ובלי עשן השריפות שכיסה את השמיים במשך ימים ארוכים לאחרונה) וכולם עמדו שם עם עזרי צפייה שונים. המשקפיים הייעודיים אזלו להשגה כבר לפני כמה שבועות, אבל אנשים הגיעו עם כל מני סוגי משקפיים, מצלמות נקב פתוחות וסגורות, חפצים מנוקבים (מסננת למשל!) וטלסקופים. אפילו לא חשבתי להתקרב למוזיאון לאור התור שהשתרך מפתחו, אבל הבננות ממש ביקשו והתקדמנו לבדוק מקרוב. למזלנו היה תור זעום למנויים, וכעבור כמה דקות נכנסנו למוזיאון.
פנינו לחצר המוזיאון להמשיך לצפות משם בליקוי החמה, וקיבלנו מאחד העובדים כרטיס קרטון עם חור, איתו אפשר להקרין את הליקוי על המדרכה. כל כך פשוט!
מדהים שכל דבר שהשמש חדרה דרכו הטיל צל בצורת חצי סהר. גם העלים!
אחרי כשתי דקות אחד ההורים שהיה שם שאל אותי אם כבר ראינו את הליקוי בעזרת משקפיים, וכשעניתי שלא מיד הציע את המשקפיים שלו כדי שנוכל לצפות במו עינינו. זה היה מגניב כל כך! התמונות הבאות הן של הרגע שבו הבננות אחת אחרי השניה הרכיבו לראשונה את המשקפיים. (תמרול אמרה: "אבל אמא בכלל לא רואים את השמש, רואים רק את הירח…)
זה מטורף לראות את זה פתאום בעיניים. התמונות כהות כי ככה ממש זה נראה, סוג של צל מוזר באמצע היוםגם רפונזל היתה מופתעת (:ככה זה נראה דרך המשקפיים
מפתיע כמה שהשמש מסנוורת אפילו שהיא מכוסה כמעט כולה
אני זוכרת שראיתי פעם בארץ ליקוי חמה חלקי, ולא ממש הבנתי מה הביג דיל. גם עכשיו לא התכוננתי לזה במיוחד בגלל הזיכרון ההוא. אבל אחרי שראיתי את הסרטונים שאחותי שלחה מאורגון, שם נראה ליקוי חמה מלא, ולמשך דקה וחצי כל העולם החשיך, הבנתי.
החג עצמו נחגג ביום שני האחרון בערב (ה-31 באוקטובר) אבל בלי קשר לחגים היהודיים שחגגנו לאורך כל אוקטובר, בעצם מתכוננים לחג הזה כבר כמה שבועות…
לשמחתינו האחייניות שלי שחגגו "האלווין" כל חייהן הדריכו אותנו בדיוק איך חוגגים ומה הם מנהגי החג.
שדה דלעות שפגשנו בספטמבר
זה מתחיל בקישוט הבית, אנשים מתחילים לקשט את הבית בדלעות ובמוטיבים של סתיו בשבועות האחרונים. גם אנחנו קנינו דלעות ושמנו בכניסה לבית. לאט לאט ראינו בסביבה הקרובה עוד ועוד בתים שמקושטים לכבוד החג. בשבוע האחרון נסענו לדולר-סטור הגדולה ורכשנו קישוטים ייעודיים ותלינו אותם ביחד (אני החזקתי כל קישוט והבננות עשו את עצמן עוברות ברחוב ומתפעלות מהבית המקושט שלנו, ומכוונות אותי איפה לתלות).
לפני כמה ימים הוזמנו לגלף פרצופים בדלעות שלנו ביחד עם האחייניות שלי. זה לא מסובך, אבל מצריך שימוש בסכין גדול וחד ולכן אני גילפתי והבננות עזרו במה שיכלו: עלמה רוקנה את הדלעת החתוכה מסיבים ומגרעינים ותמר רקדה ברקע.
חוץ מזה הלכנו לקטוף דלעות. החוות החקלאיות המקומיות מציעות בילוי של קטיף דלעות מהשדה וכדי להפוך זאת ליום בילוי "לכל המשפחה", חלקן מציעות אטרקציות נוספות כמו רכיבה על טרקטור, מופע מוזיקלי חי (בליווי בובות דלעת ותירס ענקיות שהיפנטו את תמר), מתחם קפיצה על חבילות חציר, היכרות עם חיות המשק, וכד'. כל החווה מקושטת לכבוד החג, המפעילים לבושים בתחפושות, מכל כיוון קופצים עליך שלדים מחופשים לאיכרים, והכל מושקע-מושקע-מושקע. בכל כרכרה שמובילה את האורחים אל שדה-הדלעת יושב זמר-נגן ששר שירי קאנטרי/ילדים בסגנון "לדוד משה היתה חווה" וכל הנוסעים מצטרפים לשירה ותורמים רעיונות לחיות ולקולותיה. כבר ציינתי בעבר כמה שהקנדים לא ציניים. זה דווקא נעים לחיות ככה.
שדה-הדלעת הוא שדה בוצי ביותר, והדלעות פשוט מונחות שם. לא הצלחנו להבין אם הן נקטפו מראש או שכל הצמח המקיף את הפרי פשוט נרקב כבר. בכל מקרה, טוב שאחותי ייעצה לנו לבוא במגפי גומי, כי אי אפשר להימנע מלטבול בבוץ, לפחות את הנעליים. כמובן שציידו אותנו בשקיות לנשיאת הדלעות שקטפנו, וביציאה ברז לשטיפת הבוץ. בדרך חזרה ראינו בחורה בנעלי אולסטאר לבנות בדרכן לשנות צבען לעד….
הקטיף בעיצומוהדלעות פשוט מונחות שם (אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה!)
הם קוראים להן "קידס סייז פאמפקינס"
תמר מעדה בבוץ והתבאסה מהשדה
צריך להמשיך בבטיפול בדלעות גם בבית
בימים האחרונים כל העיר התקשטה והתכוננה. בקניונים חגגו ילדים קטנים מחופשים, את האטרקציות התיירותיות קישטו באורות כתומים ודלעות מגולפות, וברדיו שמעתי דיון בשאלה: "עד איזה גיל לגיטימי לעשות "טריק אור טריט". אנחנו נסענו ל-VanDusen, גן מקסים שכבר ראינו אותו מקושט בביקור שלנובדצמבר. הגן היה מקושט כולו באורות ובמאות דלעות מגולפות. לא מרשים כמו בקריסמס אבל בהחלט נהננו לטייל בשבילים, לראות אמנים מגלפים בדלעת ותושבים (מבוגרים וילדים כאחד) מסתובבים בתחפושות מושקעות. שוב – הקנדים לא ציניים. זה דווקא מרען.
חוץ מזה כמובן יש את עניין התחפושת. לפני כמה שבועות ביקרנו בסיאטל ונכנסנו לחנות "טארגט" גדולה (כל הזמן ירד גשם ולא היה לנו יותר רעיונות מה לעשות בחוץ). כשראינו את החלק העצום בחנות שמוקדש להאלווין חשבנו להקדים ולהתכונן מראש. שאלנו את הבנות למה הן ירצו להתחפש בהאלווין, ועלמה ענתה ללא היסוס: "פיראט!" תמר מיד הסכימה: "גם אני רוצה פיראט!" וכך קנינו כמה אקססוריז בחנות (כובע אחד, שתי חרבות ועשר רטיות – זה היה בעמדת יום ההולדת ולכן הכל היה זול ובכמות מצחיקה). באופן מפתיע גם השבוע, הן עדיין עמדו בהחלטתן להתחפש לפיראט ולא התחרטו ובחרו באיזו נסיכה. גיליתי שבנכר, וללא מחסן הבדים/אקססוריז מהילדות/מצבור חפצים שאספתי לאורך השנים – אני הרבה פחות יצירתית. שלושתינו התחפשנו לפיראטיות לובשות פסים, בנדנות ומעוטרות במעט אקססוריז. מה שלא פגם לנו כלל בהנאה (מתברר גם שלבננות בכלל לא אכפת אם תפרתי בעצמי את התחפושת או שקנינו קצת אקססוריז ב"טארגט", העיקר שמתחפשים, נוט טו סלף).
והערב עצמו: חגיגה! כולנו התלבשנו בהתרגשות וניסינו להצטלם בפרצופים מפחידים. אחר כך עשינו חזרה מצחיקה שבה הבנות הקישו בדלת, אני ורם (בתפקיד השכנים) פתחנו אותה, והבננות אמרו "טריק אור טריט" ובחרו ממתק ושמו כל אחת בתיק שלה. תירגלנו גם איך אומרים להן "למה התחפשת?" ואיך עונים "פיראטית" באנגלית. זה היה גם בשביל הכיף, וגם כדי להכין אותן קצת למה הולך לקרות, בכל זאת, לא בכל יום חוגגים חג בפעם הראשונה.
עם רדת החושך הלכנו לעשות "טריק אור טריט" בבלוק סמוך שנחשב בלוק עם בתים מאוד מקושטים ומשפחות שממש נהנות לחגוג את החג. ראינו בתים מקושטים בטירוף! באמת, זו לא הגזמה לומר שקצת "טירוף" מעורב בעניין. חלק מהבתים נראו לקוחים מתפאורה של סרט אימה. מקורי עכביש וחלקי גופות מציצות מהאדמה, דרך בית קברות שלם בחצר, ועד שימוש בתאורה, עשן, הקרנת סרטונים וקולות מפחידים. ראינו בית שבחצר שלו הוצבו בובות חלון ראווה וארון מתים בסצנת-הלוויה שלמה. והבננות – בלי שום בושה הלכו בית-בית, דפקו בדלת, אמרו "טריק אור טריט" ולקחו ממתק. תודה רבה וחג שמח, ויאללה לבית הבא. שוב נדהמתי משיתוף הפעולה וחוסר הציניות של התושבים. אנשים מבוגרים, חלקם מחופשים, יושבים ערב שלם בבית שלהם (שאותו טרחו וקישטו במשך כמה ימים) והם פותחים את הדלת לכל ילדי השכונה המחופשים. לכל ילד אומרים משהו נחמד על התחפושת או סתם "חג שמח" ומחלקים ממתקים בנדיבות!
שימו לב למצבה של טראמפ. הקנדים הם מאוד לא אמריקאים
אחרי קצת פחות משעתיים חזרנו הביתה שמחים (מאוד!) ומרוצים (מאוד!) ועם שלל רב. שמחנו לראות שגם אצלינו ביקרו ילדים ולקחו את כל הסוכריות שהשארנו בקערה בחוץ (ועשו גם איזה טריק – לקחו את המגבת ששמתי לקישוט בקערה.)
מסקנות לשנה הבאה: א. לא צריך להשקיע במיוחד בתחפושת – לבננות לא ממש אכפת וגם ככה צריך ללבוש מעל הכל מעיל. ב. להיות נדיבים ולקנות את החבילה היקרה יותר של החטיפים בסופר, כולם פה היו כל כך נדיבים אלינו, זה לא הזמן לקמצנות. ג. דלעת מגולפת נרקבת ממש מהר, צריך לחשב את זמן הגילוף לפי יום ריקון פח הקומפוסט בשבוע.
הימים הראשונים ברילוקיישן עוברים עלי בהרגשה המוזרה של 'בין תיירים למתגוררים'. מצד אחד אנחנו גומעים את העיר, מחפשים בכל רגע פנוי מקום לנסוע אליו, פארק חדש לגלות, רחוב לתור אותו, מסעדה מעניינת. אנחנו לא חוזרים על אותו מקום פעמיים, כל הזמן מסתובבים ומבלים. ומצד שני בסוף כל יום (ובדרך כלל גם באמצע למנוחת הצהריים של תמר) אנחנו חוזרים הביתה למקלחת (וטיפול כינים שסחבנו מהארץ) ולישון במיטות שלנו. מצד אחד הכל חדש ומסעיר ומבלבל וגדול ומרשים ויפה וירוק ופורח וזורם, מצד שני זה בית, עם ארוחות לבשל וכביסה לכבס וסידורים של בית כמו למיין את המיחזור ולעשות קניות בסופר.
מרגיש קצת כמו Airbnb, רק בבית ממש ממש שווה וחמוד. ושכל הדברים שלנו בו פחות או יותר. ושאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהכיר את הסופר והאוטו והדרך לעשות פה דברים. ושהולכים אחה"צ לגינה. ושרם עובד בכל יום. ושלא צריך למהר ולסמן וי על האתרים כי אנחנו פה גם מחר, וגם בקיץ הבא, וגם בשנתיים הקרובות.
מוזר.
מצד אחד כשרואים את הגלידה האהובה עלינו מניו-יורק עוצרים את האוטו בחריקת בלמים כי "חייבים לאכול Cold stone" (כמו בכל טיול שלנו שהופך להיות "טיול קולינארי", שמחשבים את המסלול שלנו לפי הארוחות שצריך להספיק).
מצד שני מבשלים ואוכלים בבית. צריך לשמור על שגרה כלשהי, לדאוג לאכול בריא, לא לאכול בחוץ יותר מדי, לא לדלג על ארוחות. רם הגשים חלום ו"קיבל מאיתנו ליומולדת" מכשיר ברביקיו הממוקם מחוץ לדלת של המטבח. כיוון שרם הוא היחידי שעובד (או נמצא במסגרת) כרגע, הוא מיד השתלב בסדר היום המקומי בו אוכלים ארוחה קלה בצהריים, ומרגיש צורך לארוחה חמה יותר בערב. אנחנו נעות בין ארוחת ערב ישראלית לארוחה חמה איתו בערב.
מצד שני יש לנו "קשרים עם המקומיים" (אחותי ומשפחתה גרים פה כבר שמונה שנים) ואנחנו מכירים דרכם את המקומות ה"שווים" באמת. את חוף הים של ה-Spanish Banks, חוף הים של העיירה White Rock, טיול ב-Lynn Canyon ,את הבריכה הציבורית היפה שנפתחת רק בקיץ, את המקום עם המזרקות לילדים הכי קרוב לבית…
אגב בריכת השחיה – אני לא מצליחה להפנים עדיין את המחיר המגוחך (2.5 דולר קנדי למבוגר, 1.5 לילד בן 3-8) של הבריכה הנהדרת והנקייה הזו. וככה זה בכל הבריכות הציבוריות הפזורות בעיר. איך זה שאנחנו בישראל משלמים 65 ש"ח למבוגר בכניסה בשבת לבריכה שיש בה בקושי חצי מטר של דשא לאדם ?!
שפל מופלא בג'ריקו ביץ'
הבריכה העירונית המדוברת
Cleveland-dam
מצד אחד אנחנו המון בחוץ, נהנים מהשמש הקיצית ומזג האוויר הנעים, מבלים Out-doors כמו כולם פה.
מצד שני יש לנו בית לחזור אליו. חדר עם המון המון צעצועים שהבאנו מהארץ ושהבנות של אחותי העבירו אלינו באהבה. יש לנו "זמן בית" בבוקר, בערב, ובדרך כלל גם בצהריים, לנוח ולשחק.
מצד אחד אנחנו בחופשה. לפחות אנחנו – הבנות, קמות מאוחר, נהנות ללכת ברחובות הסמוכים, לעשות כל יום אטרקציה אחרת, להעביר זמן איכות עם הבנות של אחותי.
חנות הפליימוביל ממש בפינת הרחוב שלנו. הגשמת חלום
ומצד שני אנחנו נשארים. צריך להוציא מספר ביטוח לאומי, ללמוד להכיר את המפה של העיר, להוציא רישיון נהיגה (לא מאמינה שאני צריכה לעבור שוב טסט אחרי שיש לי רשיון כבר 22 שנה. ועוד באנגלית), לקנות רהיטים וחפצים לבית, לרשום לחוגים לשנה הבאה, לקנות תלבושת אחידה לגן.
מצד אחד אנחנו המון ביחד. ארבעתנו. כמו בחופשה משפחתית ארוכה וטובה.
מצד שני צריך להתרגל לדבר בטלפון/סקייפ/מסנג'ר/פייסטיים/וואטסאפ עם המשפחה והחברים האהובים שהשארנו בארץ. אנחנו עוד לא ממש מתגעגעים (מרגישים בחופשה – כבר אמרתי) אבל צריך לסגל הרגלי שיחה, ולמצוא זמן לדבר. כי מלבד הפרשי השעות הגדולים (עשר שעות הפרש) והעיסוקים הרבים של כולם, הזמן טס, וזה לא שניפגש בעוד שבוע לארוחת שבת עם סבא וסבתא או נקפוץ ביחד לגינה עם החברים. צריך ללמוד לדבר (ללמד את הבנות לדבר, להבין שעכשיו הן צריכות לפנות חמש דקות מעיסוקיהן ולהתרכז בשיחה, זה לא מובן מאליו) ואנחנו צריכים להיות מודעים ולפנות זמן לזה.
מצד אחד שנתיים זה המון זמן לא להיות בארץ. המון זמן לא לפגוש משפחה וחברים. להתגעגע. להרגיש לבד. להנות מהביחד שלנו. לחיות בשגרה אחרת, להתרגל לחשיבה אחרת. מצד שני מה זה שנתיים בחיים?
MyTrueColors גלית לוינסקי 
