היום לפני 20 שנה. (לא הבנתי למה ציינו את התאריך הזה לפני שבוע, הרי כולנו זוכרים את התאריך הלועזי).

לא יאמן. באמת.

כמו כולנו, גם אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי שרבין נורה. באותה תקופה גרתי בקיבוץ גברעם, הייתי בנח"ל ועשיתי של"ת מוקדם (שירות ללא תשלום, לפני הגיוס). באותו ערב לא הלכתי לעצרת בכיכר מלכי ישראל כי הייתי צריכה להגיע למשמרת לילה בעבודה (מפעל מעטפות גברעם) ולכן חזרתי לקיבוץ כבר במוצ"ש. כשהגעתי לקיבוץ, בדרך לחדר נכנסתי לטלפון בחדר האוכל, כמו בכל פעם כשחזרתי, לטלפן להורים להודיע שהגעתי בשלום. בשיחה הביתה, אמא שלי סיפרה לי שרבין נורה.

הצטופפנו כולנו, כל הגרעין, בחדר של ליאת ואיציק (רק להם היתה טלויזיה) וצפינו בשידור. יחד שמענו את ההודעה של איתן הבר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה -", יחד בכינו, יחד הלכנו לשבת בכיכר ולהדליק נרות, יחד הלכנו לעצרת שהתקיימה בכיכר בשבת הבאה.

בימים שלפני ציון יום הזיכרון השנה וביום הזיכרון עצמו צפיתי בתכניות (מסויימות) בטלויזיה, נזכרתי ברגעים האלה ובכיתי שוב. אני לא יכולה לראות את זה בלי לבכות מיד. הרבה מהמרואיינים אמרו שהחיים שלהם נחצו לשניים – לפני ואחרי הרצח. דיברו על חוסר התקווה מאז, על האלימות של החברה, על האגרסיביות של התקשורת. כל כך הרבה השתנה.

אני הייתי בת 18. החיים הבוגרים שלי התחילו בדיוק אז. הכרתי חברים, נפרדתי מחברים אחרים, התגייסתי לצבא, הכרתי את המדינה, ובעיקר התחלתי ללמוד מי אני.

אני גם חושבת שאצלי החיים התחלקו ללפני ואחרי. למרות שה"לפני" היה קצר: ההתרגשות מהבחירות ב-1992 (בליל הבחירות ב-1992 נשארנו מיכל ואני לישון אצל ליאורה, וכל הלילה התעוררנו לראות אם השתנו התוצאות. זה היה אחד הימים האופטימיים ביותר שאני זוכרת). הבחירות הפנימיות בתיכון "בליך"  ב-1993 (הייתי פעילה מטעם מר"צ, וגם הקמנו תנועה מחתרתית כמחאה על "מערכת הבחירות ה"מלוכלכת") בדיוק אז התחלתי לגבש דעה פוליטית והתנהגות פוליטית. "אחרי" עוד המשכתי להאמין במשך כמה שנים, להיות אופטימית, להצביע בכל בחירות, לנסות להשפיע. אפילו הייתי משקיפה בקלפי באחד ימי הבחירות אחרי שהשתחררתי (היו כל כך הרבה).

עם השנים לא רק שאני לא פעילה פוליטית, לאט לאט אני משתדלת אפילו לא להתעדכן. לדעת כמה שפחות. הרי גם אם אני לא רואה חדשות, או שומעת חדשות ברדיו או קוראת ynet הדברים החשובים לא חומקים ממני. לצערי. אני בעיקר מפחדת.  אמא שלי לא מצליחה להבין את זה. היא ממשיכה לקרוא, ולראות, ולשמוע כל יום ולהתעצבן. היא ממש מתאבלת כמה פעמים ביום על מה שקורה כאן, על המדינה שהיתה והמדינה שיש. על חוסר ההנהגה, על ההנהגה שקיימת. על האלימות, על חוסר היושר ואיבוד הדרך.

אני פשוט הופכת לפסימית, ורוב הזמן מדחיקה. גם כשלרגע האופטימיות הרימה ראש לקראת הבחירות האחרונות (כי באופן תמים חשבתי שזה שרוב הפיד שלי בפייסבוק בעד שינוי זה מייצג משהו), היא קיבלה בעיטה חזקה והורידה אותו בחזרה. בתקופה שאחרי הבחירות הרי היה עוד יותר גרוע. עדיף לי פה בשקט, בבועה שלי, עם המשפחה שלי והחברים שלי. כי אצלי בלה-לה-לנד הכל יהיה בסדר.

במדינת ישראל אני לא יודעת.