הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

אני ורם נבוכים בהריון של עלמה

אני ורם עסוקים בעלמה בהריון של תמר

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)

היום לפני 20 שנה. (לא הבנתי למה ציינו את התאריך הזה לפני שבוע, הרי כולנו זוכרים את התאריך הלועזי).

לא יאמן. באמת.

כמו כולנו, גם אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי שרבין נורה. באותה תקופה גרתי בקיבוץ גברעם, הייתי בנח"ל ועשיתי של"ת מוקדם (שירות ללא תשלום, לפני הגיוס). באותו ערב לא הלכתי לעצרת בכיכר מלכי ישראל כי הייתי צריכה להגיע למשמרת לילה בעבודה (מפעל מעטפות גברעם) ולכן חזרתי לקיבוץ כבר במוצ"ש. כשהגעתי לקיבוץ, בדרך לחדר נכנסתי לטלפון בחדר האוכל, כמו בכל פעם כשחזרתי, לטלפן להורים להודיע שהגעתי בשלום. בשיחה הביתה, אמא שלי סיפרה לי שרבין נורה.

הצטופפנו כולנו, כל הגרעין, בחדר של ליאת ואיציק (רק להם היתה טלויזיה) וצפינו בשידור. יחד שמענו את ההודעה של איתן הבר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה -", יחד בכינו, יחד הלכנו לשבת בכיכר ולהדליק נרות, יחד הלכנו לעצרת שהתקיימה בכיכר בשבת הבאה.

בימים שלפני ציון יום הזיכרון השנה וביום הזיכרון עצמו צפיתי בתכניות (מסויימות) בטלויזיה, נזכרתי ברגעים האלה ובכיתי שוב. אני לא יכולה לראות את זה בלי לבכות מיד. הרבה מהמרואיינים אמרו שהחיים שלהם נחצו לשניים – לפני ואחרי הרצח. דיברו על חוסר התקווה מאז, על האלימות של החברה, על האגרסיביות של התקשורת. כל כך הרבה השתנה.

אני הייתי בת 18. החיים הבוגרים שלי התחילו בדיוק אז. הכרתי חברים, נפרדתי מחברים אחרים, התגייסתי לצבא, הכרתי את המדינה, ובעיקר התחלתי ללמוד מי אני.

אני גם חושבת שאצלי החיים התחלקו ללפני ואחרי. למרות שה"לפני" היה קצר: ההתרגשות מהבחירות ב-1992 (בליל הבחירות ב-1992 נשארנו מיכל ואני לישון אצל ליאורה, וכל הלילה התעוררנו לראות אם השתנו התוצאות. זה היה אחד הימים האופטימיים ביותר שאני זוכרת). הבחירות הפנימיות בתיכון "בליך"  ב-1993 (הייתי פעילה מטעם מר"צ, וגם הקמנו תנועה מחתרתית כמחאה על "מערכת הבחירות ה"מלוכלכת") בדיוק אז התחלתי לגבש דעה פוליטית והתנהגות פוליטית. "אחרי" עוד המשכתי להאמין במשך כמה שנים, להיות אופטימית, להצביע בכל בחירות, לנסות להשפיע. אפילו הייתי משקיפה בקלפי באחד ימי הבחירות אחרי שהשתחררתי (היו כל כך הרבה).

עם השנים לא רק שאני לא פעילה פוליטית, לאט לאט אני משתדלת אפילו לא להתעדכן. לדעת כמה שפחות. הרי גם אם אני לא רואה חדשות, או שומעת חדשות ברדיו או קוראת ynet הדברים החשובים לא חומקים ממני. לצערי. אני בעיקר מפחדת.  אמא שלי לא מצליחה להבין את זה. היא ממשיכה לקרוא, ולראות, ולשמוע כל יום ולהתעצבן. היא ממש מתאבלת כמה פעמים ביום על מה שקורה כאן, על המדינה שהיתה והמדינה שיש. על חוסר ההנהגה, על ההנהגה שקיימת. על האלימות, על חוסר היושר ואיבוד הדרך.

אני פשוט הופכת לפסימית, ורוב הזמן מדחיקה. גם כשלרגע האופטימיות הרימה ראש לקראת הבחירות האחרונות (כי באופן תמים חשבתי שזה שרוב הפיד שלי בפייסבוק בעד שינוי זה מייצג משהו), היא קיבלה בעיטה חזקה והורידה אותו בחזרה. בתקופה שאחרי הבחירות הרי היה עוד יותר גרוע. עדיף לי פה בשקט, בבועה שלי, עם המשפחה שלי והחברים שלי. כי אצלי בלה-לה-לנד הכל יהיה בסדר.

במדינת ישראל אני לא יודעת.

הראשון בספטמבר.

היום הראשון לשנת הלימודים.

איזו התרגשות! שתי הבננות התחילו היום גנים חדשים: עלמיק עלתה לגן טרום-חובה (גן עירייה אחרי שנתיים וחצי בגן פרטי מקסים) ותמרול עברה ממשפחתון מקסים לגן פרטי מקסים (הגן שעלמיק סיימה).

אני זוכרת איך אני הייתי מחכה שיגמר החופש הגדול ואתחיל את השנה החדשה, בכיתה חדשה.

שתיהן עמדו נרגשות, מצפות ומחכות, מוכנות עם התיקים על הגב.

עלמיק מחכה כבר שבועות "לעלות לגן של גדולים". תמרול בדיוק התחילה להגיד את המילה "גן". אבל כבר מכירה ויודעת – כמיטב הבנתה – במה מדובר.

ואני, עם דמעות בעיניים, גאה בהן כל כך. איך הן גדלו ככה? מתי הן נהיו כאלה עצמאיות, דעתניות, מסתדרות בעולם?!

שתיהן צלחו את היום הראשון בהצלחה יתרה. עלמיק, הצעירה מכל ילדי הגן שלה, דיברה מול כולם והשתתפה בכל. תמרול – בלי להוציא מילה – הלכה ושיחקה ואכלה ובדקה מי ומה ואיפה הכי כדאי, משאירה אותי לצלם אותה מרחוק.

אני מתרגשת כל כך בשבילן, ודואגת, וחוששת, ולא ישנה טוב בלילות האחרונים. והן באומץ, ביטחון ועצמאות הולכות בגב זקוף לדרך החדשה. יש להן בחיוך אחד קטן יותר ביטחון עצמי משאני צברתי ב-38 שנותי. יש להן ביטחון, ותחושת ערך עצמי, וכישורים חברתיים נהדרים, יותר משלי אי פעם כבר יהיו. ובצדק!

הלוואי וכל החיים יהיו להן ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי כאלה. שלא יאבדו להן בסמטאות מערכת החינוך והאנשים שיפגשו בדרך. שימשיכו לסמוך על עצמן, ולדעת בביטחון שהן יכולות, ומבינות, וחכמות, ומיוחדות, וכל הדברים הטובים שהן.

ב-5/8/2011 ב-11:44 לפי שעון חדר הניתוח בבית חולים "אסף הרופא" הפכתי לאמא.

קמתי בבוקר לאחר אחרי ערב ולילה של לחץ בבטן ("חשתי בבטני", ולא ידעתי למה. אלה לא היו צירים)  ובאתי לסדנת הכנה ללידה. כמסוכם באתי מוקדם יותר כדי לעשות ביקורת (היה לי חשד למיעוט מי שפיר בימים הקודמים) ולקבוע תאריך לניתוח קיסרי (העוברית היתה במצג עכוז ועם מיעוט מי שפיר לא האמינו שתצליח כבר להתהפך עד הלידה). הייתי בשבוע 34+ משהו. רם היה אחרי תורנות (כמובן) והיה אמור לפגוש אותי בסדנת ההכנה ללידה. ד"ר בצר עשה לי אולטראסאונד (כדי לוודא שעניין מיעוט המים נפתר) והכריז: "אין בכלל מים". אחרי כמה דקות של התייעצות הוחלט שאני נכנסת עכשיו לניתוח. קיסרי. דחוף. "מה זה עכשיו?" שאלתי את אורה האחות המקסימה מחדר הניתוח. "עכשיו, עכשיו, תוך שעה". היא אמרה.

לא היתה לי גומיה לשיער. לא קניתי את "הקנייה הגדולה" לתינוקת. אני לא מוכנה. אין כלום בבית. באתי  בכלל לקורס הכנה ללידה.

תוך שעתיים כבר הייתי בחדר ניתוח. ראובן הסניטר (איש מדהים. לא פגשתי עד אז ומאז כזה) עוזר לי להתלבש. נעליים, כובע. את העגיל רם כבר הוציא לי קודם. מכניס אותי יד ביד לחדר הניתוח. "אל תזוזי שלא תחליקי". אני לא זזה. "באנטומיה של גריי זה לא נראה ככה" אני אומרת. הוא עוזר לי להתפשט, והכל בלי שיראו כלום. יש שם איזה 6-7 אנשים, מסתובבים, עושים דברים. ראובן מכסה אותי וכל הזמן מחזיק לי את היד. מסביר לי על הזריקה בגב ומה אני ארגיש, ו"תלחצי לי את היד" ו"אל תפחדי". מושיבים אותי על המיטה. ראובן מחזיק לי את היד מצד אחד ורם מצד שני. המרדים מחטא ומזריק לי את האפידורל. ברגע שנגמרת הזריקה זה עניין של שניות: מיד משכיבים אותי-מפשיטים-מכסים-אני בתנוחת צלוב – יד ימין עם מד לחץ דם, מקובעת. יד שמאל עם עירוי, מקובעת. מול הפנים מסך ירוק, מסכת חמצן על הפנים, רם יושב מימיני ומחזיק אותי.

אני חושבת שמרגע זה ועד הסוף בכיתי.

האחות מתחילה להכניס לי קטטר. זה מרגיש כמו טפיחות על הפיפי. היא מזיזה לי את הרגליים, ואני נלחצת כי אני עדיין מרגישה, ויותר גרוע: אני פתאום מבינה שאני ערומה לגמרי מהמסך ומטה. היא מנקה לי את הבטן ואז הם מתחילים. אני לא מרגישה כלום רק מתיחות ותזוזות של הגוף. אני מתעטשת (פעמיים) וד"ר בצר מפסיק ואומר לי: "נו – מה עכשיו?!". רם יושב מימיני ולא מפסיק לדבר איתי בלחישות ולהחזיק לי את היד, ואז – כנראה התינוקת בחוץ – מראים לי אותה משמאל וקוראים לו לחדר אחר (איפה שהתינוקת) ומיד ראובן מתיישב לידי איפה שרם ישב ומלטף לי את היד ומוחה לי את הדמעות בטישו. ואז רם שוב מתיישב לידי, באיזשהו שלב מביאים את התינוקת ושמים לי ליד הפנים (צמוד) ואומרים "תחייכי" ו"תנשקי אותה" ומצלמים, ואני עושה, אבל נבהלת ובוכה, והראש שלה נורא קטן, ורם קולט שאני בלחץ ואומר לאורה האחות "די, די, לא עכשיו".

ראיתי את עלמה בפעם הראשונה בתמונה (מזעזעת) בטלפון של רם: שוכבת באינקובטור ורודה ופסוקת רגליים בתנוחה מעוותת (אחרי חודשים רבים של מצג עכוז בתוך הבטן), מחוברת לצינורות ולשקית שתן. היא שכבה לה באינקובטור בשעות הראשונות של חייה. רם היה איתה קצת.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באותו הערב, אחרי שמונה שעות התאוששות, וקימה מלווה בצרחות כאב אל כיסא גלגלים. ברגע הראשון שראיתי אותה התחלתי לבכות.

לקח לי עוד כמה ימים טובים להבין שילדתי. אני זוכרת שעברה לי בראש בהיסח הדעת המחשבה "מעניין איך תהיה הלידה", כמו בכל החודשים האחרונים. ואז נזכרתי שבעצם כבר ילדתי.

ולקחו לי עוד חודשים רבים להבין שאני אמא.

כבר סיפרתי כאן שהתחלתי לעבוד על פרוייקט חדש בלימודי הקרמיקה שלי, בהשראת המורה שלי – רועי מעיין. רועי עודד אותי לנסות להשתמש בצילומים שלי לעיטור הכלים שאני מייצרת. אבל באיזה צילומים להשתמש? חשבתי וחשבתי וחשבנו והחלטתי לנסות לחפש בארכיון שלי צילומי קוצים. רציתי כלים לבנים, להשתמש בקו צבע לבן בלבד על חומר לבן, ושמתוכו יצמחו קוצים שחורים.

התחלתי לחפש, לאסוף ולצלם צמחים שיתאימו.

אחר כך ישבתי להפוך את הצילומים לצללית שחורה בלבד, ולראות מה באמת מתאים.

מדובר בעצם בהדפסת הקובץ במדפסת בעלת דיו מיוחד לקרמיקה. אחרי שריפת הכלים בשריפה ראשונה ושניה כרגיל, ממקמים את הדימוי במקום הרצוי על הכלי. מפרידים את הדימוי מהנייר בעזרת השרייה במים (כמו קעקוע של ילדים). שורפים את הכלי שריפה שלישית ב-800°C מעלות. החלק הצהוב נשרף כליל בשריפה, ונותר רק הדימוי השחור. בעיקרון אפשר להשתמש בדימויים צבעוניים, ההתמקדות בשחור בלבד היא בחירה שלי.

מציאת המקום המתאים לכל דימוי

מציאת המקום המתאים לכל דימוי

הקובץ כמו שנשלח להדפסה

והנה התוצאות! (חלקן… חלק כבר התחלתי לחלק לחברים ומשפחה)

האמת שזה די מרגש לראות את הצילומים שלי על הכלים. אבל זהו. מיציתי. עכשיו עברתי לפרוייקט הבא – שילוב צילומי אנשים שקרובים לי בקרמיקה.

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

ואני לא צינית בכלל.

בת של צלמת מתחילה לחייך כשהיא רואה מצלמה, כבר מגיל מאוד צעיר.

בת של צלמת מכירה את הצלמת, ולא אכפת לה לעשות פוזות ולהרגיש דוגמנית במקומות שילדים אחרים חוששים.

בת של צלמת אוהבת לבוא לבקר את אמא בעבודה.

עלמה ורם מבקרים אותי בחתונה בגן האירועים Q

עלמה תמר ורם מבקרים אותי בצילומי קטלוג "מותק" 2014

בת של צלמת אוהבת מצלמות. יש לה אוסף שלם של מצלמות שהיא אוהבת לקחת איתה בבית ובחוץ.

בסיינה / איטליה

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

לצלם, לגרור, משהו

יום אחד מצאתי באוהל של הבננות אחת המצלמות העתיקות מהאוסף שלי! אז מה אם היא בת יותר ממאה שנה…

בת של צלמת רואה משהו מצחיק בבית וצועקת: "רגע, אל תזוזי, אני רצה להביא את המצלמה שלי!"

בת של צלמת רגילה כבר שכל הזמן מצלמים. גם היא כל הזמן מצלמת.

רגע אחרי שאני צילמתי

תמר ישנה. כן. חייבים לצלם.

בת של צלמת אוהבת להיות עוזרת צלמת. לא מעניין אותה יותר להצטלם. גם בגן כשאני באה לצלם את המסיבות (מסיבת פורים, חגיגת יום העצמאות) היא מביאה מצלמה, ועוזרת לי: "אני אעזור לך לספור שלא שכחת לצלם אף אחד!"

בגן הורדים. צילום: יעלי

צילום: ניר ארקין

בת של צלמת רוצה להיות צלמת (או רופאת ילדים. או רופאה צלמת. או "עובדת במכשיר"-?!) ואוהבת לשחק לי במצלמה. בדרך כלל יוצאות תוצאות מאוד מעניינות.

תמרול בודקת אפשרויות

צילום של עלמיק מסיינה/איטליה

מקווה שלא ימאס לכן, בננות.

ואין ספק שהמתנה ליומולדת הבא חייבת להיות מצלמה. אמיתית!

שבת אחת אצל ההורים מצאתי פתאום את קופסת הברביות שלי.

סגורה, מאובקת, מכילה זכרונות טובים מגולמים בשמלות, נעליים, אביזרים וכמה ברביות כרותות איברים.

 לא היו לי מיליון ברביות. רוב הברביות היו ירושה מאחותי שירשה אותן גם. את רוב הבגדים סבתא שלי היתה קונה לי בחופשה השנתית שלה בשוויץ.

הרבה לפני שכל מושג ה"ברבי" הוקצה מחמת מיאוס פמיניסטי, היינו נפגשות אני וחברתי פ. ומשחקות בברבי רופאה, ברבי עורכת דין וברבי עיתונאית (לפ. היו כמה סטים של ברביות מגניבות שעובדות במקצועות שונים שקיבלה מחו"ל למיטב זכרוני).

קן היה ירושה מברביות הסבנטיז שאחותי הביאה כשהמשפחה שלי חזרה מרילוקיישן לארצות הברית. היה לו בגד-ים וגלשן. (אבל לאן נעלם הראש שלו?!)

הייתי מהילדות ששיחקו בברביות עד גיל ממש מאוחר.  בניתי בית ברביות בתוך מדפי המתכת שהיו לי בחדר. אספתי אביזרים קטנים בשבילן ותפרתי להן בגדים מגרביים ישנים שלי. את הברביות הממש ישנות ונכות העזתי אפילו לספר.

אז בשבת, כשמצאתי את קופסת הברביות עלמיק מיד התלהבה מכל עניין ה-להלביש/להפשיט/לסרק ואני נזכרתי כמה שזה כיף. לא יודעת מה אני חושבת על זה מבחינה תרבותית-חינוכית.

לי זה זיכרון ילדות מתוק. וגם מזכרת אופנתית לבגדי שנות ה-70 (של אחותי שין) וה-80(שלי).

בחמש-שש שנים האחרונות אני ואמא שלי הולכות לקורס קדרות-אבניים.

כשאמא שלי יצאה לפנסיה החלטנו שזו הזדמנות טובה ללכת יחד לחוג/קורס כלשהו. התחלנו בהרצאות בנושא ספרות עברית שהתקיימו בכל יום רביעי אחרי הצהריים. אחרי שלושה עשר מפגשים ברצף שבהם נמנמתי בהרצאות (ואני דווקא מאוד אוהבת ספרות עברית, זה לא אני, זאת השעה) הבנו שאנחנו צריכות משהו יותר אקטיבי. "לעשות משהו עם הידיים".

במקביל במסגרת הסבת אקדמאים להוראת אומנות – תואר שעשיתי ב"מדרשה", נדרשתי להשלמת נקודות בסדנאות אמנות. וככה הגעתי לאבניים. (וגם להדפס אבל על זה בפוסט אחר).

במשך חמש שנים (או יותר, כבר קשה לספור) למדנו אצל שולה מילר בסדנאות של מוזיאון תל-אביב (מרכז מאירהוף שלאחרונה הודיעו שעומד להסגר ולשנות ייעוד לגני ילדים)

אבל השנה החלטנו לעשות מעשה ולהחליף אווירה ומורה וככה התגלגלנו לסטודיו של רועי מעיין.

איזה כיף! התחלה חדשה, אווירה נהדרת, מורה חדש: מפרגן, מחמיא, מאתגר.

לראשונה זה (כמה אמרנו? חמש? שש?) שנים אני עובדת על פרוייקט חדש ומאתגר. סדרה של כלים מעוטרים בהדפסים מצילומים שלי. לא יכולה כבר לחכות שיצאו מהתנור! (קצת כמו לחכות לפיתוח של נגטיב, אבל בדרך הישנה. לחכות ולחכות. לערבב. לחכות. עוד מעט ולחומר המקבע….)