יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

קיץ 2016

חורף 2018

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

הבוקר הבאנו את הבנות ליום הראשון ללימודים, וברקע יוני רכטר שר את "כל עוד".

"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים"

שוב שנת לימודים חדשה מתחילה.

שוב הבנות מתרגשות – באיזה כיתה אהיה? מי המורות החדשות? האם המורות נחמדות? איזה ילדים יהיו איתי בכיתה?

"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים*" שר יוני רכטר באוטו, תמר לא הפסיקה לפטפט ברקע, והמבטים שלי ושל רם נפגשו. "איך עוד שנה פה נפתחת כמו כל שנה בסתיו, איך בן הולך לו לבד ואב בעקבותיו" מחיתי דמעה של התרגשות.

עוד שנה.

* "כל עוד" / מילים: עלי מוהר. לחן: יוני רכטר

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: ספירת המלאי בשנה שעברה 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

שיאללה, כמה כסף!

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

קנדה דיי יולי 2019, בוונקובר

קנדה דיי, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים

פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).