היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

תובנות משיחות עם חברים, כמה ימים לפני נסיעה לחו"ל לשנתיים.

הדס: תהיי עצמך. תלכי עם האוברול, תלבשי מה שבא לך. לאף אחד לא אכפת שם. סוף סוף תהני מהחופש להיות את. רק כאן כולם ביקורתיים, כולם מסתכלים אחד על השני. אנחנו חיים פה בצפיפות ובלחץ. לא סתם לכולנו יש תסביכי משקל / תסביכי שיער / תסביכי בכלל. אתם לא תחזרו. להמשיך לקרוא ←