השבוע "קפצה לי" תמונה ב-memories בפייסבוק של צילומים שעשיתי ל"מותק" – הדס הול, לפני שנתיים. 

נזכרתי בצילומי בגדי התינוקות שדיגמנו עלמה ושיילו המהממת ל"מותק".

הן נולדו בהפרש של חודש-חודשיים, ונפגשו (הופגשו) לראשונה בהיותן בנות חצי שנה פלוס-מינוס.

שתי תינוקות חייכניות, מצחיקות, צוחקות למצלמה, נהנות לשכב ולהתגלגל בשמש המלטפת של אמצע מרץ.

אמנם בגיל כזה צריך הרבה מזל בשביל להצליח לצלם, ועוד שתיים ביחד, אבל השתיים האלה היו כל כך מתוקות, מין שוקו-וניל עם פצפוצי-חיוכים, שבכמה דקות שהן שכבו (וזחלו – שיילו) הצלחתי לצלם את כל התמונות שרצינו.

הפגישה הבאה היתה בגיל שנה וחודשיים פלוס-מינוס, עלמיק היתה קצת חולה ושיילו היתה כבר "שודדת" גדולה: הולכת, בורחת, מתחבקת, מתפנקת.

קונספט אחר, של צילומי חורף של "מותק" – הדס הול, בסטודיו של הדס, כשסוקי הכלבה גונבת לעלמיק כל רגע איזה קרקר…

זה יותר קשה לצלם ילדים במקום סגור, ובטח כשיש רק "כיוון צילום" אחד (ברגע שיש רקע אחד, והתאורה מכוונת למיקום מסויים ה"דוגמנים" צריכים להיות פחות או יותר באותו מרחק מהתאורה כדי שהתמונות יצאו מוארות באופן אחיד. בקיצור עניינים טכניים שבעיקר מצמצמים את טווח התנועה של הצלמת).

המפגש השלישי היה זה שהפייסבוק הזכיר לי. לפני שנתיים וטיפה, עלמה ושיילו בנות שנתיים ושלושה חודשים (פלוס מינוס), כבר שתי ילדות, שובבות, מצחיקות, שרות, רוקדות, משחקות, משתוללות ביחד… כל מה שהיה צריך זה להפגיש בינהן, לתת להן כמה בובות של "מותק" להחזיק ביד והן כבר "עשו את כל העבודה". הן התחברו מיד, כאילו הכירו מגיל חצי שנה, ושיחקו, ונהנו ביחד. וכאן באמת התמונות כבר קרו מעצמן…

ומאז חלפו להן שנתיים.

אנחנו חייבים להפגש ולראות אם עדיין זו אותה האהבה…

כששואלים את עלמה היא אומרת שהיא "צלמת ורופאה", ומרגישה ממש מקצועית בשני התחומים.

כבר כתבתי על להיות בת של צלמת, אבל להיות בת של רופא…

בת של רופא יוצאת לאוויר העולם כשאבא בתורנות. (שתיים מתוך שתיים). זה בדוק! לפי זה ידעתי מתי סביר שאני אלד.

עלמה שניות אחרי שנולדה

תמר שניות אחרי שנולדה

בת של רופא נותנת לו לקווצץ' אותה, לרחוץ אותה, להחזיק אותה ולהאכיל אותה כשאמא שלה קצת מפחדת לגעת בה מרוב שהיא קטנה.

אמבטיה ראשונה בבית לעלמה

רם עשה לה את כל האמבטיות בחודשים הראשונים

עלמה בת כמה שעות

מתקפלת קטן קטן. עלמה כששקלה פחות משלושה קילו

שטיף תחת הברז (תרתי משמע)

בת של רופא אוהבת לבקר אותו בעבודה ולשחק בכל המכשירים.

ביקור בתורנות פגייה בבית חולים

ביקור במוקד מכבי בשבת

בת של רופא שואלת כל הזמן "מתי אבא חוזר מהעבודה?" ומבקשת שיספר לה על ילדים שבדק, ואיך הם הרגישו. לפעמים יש לה עצות שימושיות כמו "תגיד להם פשוט שיש לו ראש קטן בגלל שהוא עוד תינוק כמו תמר!" (על מקרה שרם ראה בעבודה וסיפר לה). יודעת שאם ראה היום "רק ילדים עם כאב ראש" זה אומר שהיא יכולה לחבק אותו מיד כשהוא נכנס הביתה ולא צריכה לחכות עד שיצא מהמקלחת…

בת של רופא קוראת ספרי רפואה בשעות הפנאי (קוראת? קורעת?!)

לבת של רופא יש "ערכת רופא" משודרגת בכל מני מזרקים שקיבלה.

רופאה צלמת (מצלמה על החולצה)

בת של רופא לא סומכת על אף אחד ובודקת את הציוד בעצמה. על עצמה.

צלמת רופאה כבר אמרתי?

לבת של רופא יש גם חותמת.

בת של רופא היא בכלל רופאה בעצמה. אם אחותה חולה היא עוזרת לבדוק אותה. אם אחותה/אמא/חבר נפצע היא בודקת את הפצע ומנסה לטפל (מים תמיד עוזרים. גם פלסטר. ואם לא אז זה כנראה וירוס.)

מסכנה תמרול… באמת חולה

אני יודעת.

גם אני בת של רופא.

תחביב ידוע של ילדים קטנים הוא למדוד כל מני נעליים.

"ידוע"? לפחות אצלנו במשפחה זה הולך חזק.

שין בנעלי צבא של אבא

שין בנעלי עבודה של אמא

אני ושין והנעליים של מישהו

זה מתחיל בללקק סוליות נעליים כתינוקות בשלב הזחילה. שתי הבנות שלי עשו את זה. אי אפשר היה להשאיר כפכף תועה זרוק על הרצפה כי ברגע של שקט חשוד כבר הייתי מוצאת את הבננה טועמת סוליה להנאתה.

אחר כך פשוט נהנים למדוד כל מה שמוצאים.

גם אם צריך לבקש עזרה בשביל זה.

גם אם צריך להשתמש בעזרים טכניים.

כך כך התעצבנה שאי אפשר לסוע ככה שרם הדביק לה את הכפכף בסלוטיים

הבננות אוהבות לנסות כל נעל פנויה – גם אם היא גדולה ממש. (ביני לבין רם יש 10 מידות בדיוק)

וגם אם היא רק קצת גדולה… של אחות גדולה.

והכי הכי הכי, הן אוהבות את הנעליים שלהן, של עצמן.

יש מי שיאמר שזו אשמתי.

אני חושבת שזה פשוט גנטי.

ממש לפני שנה (מחר – לפני שנה בדיוק) נסענו לראות קצת כותנה.

לראות כותנה בשדה, וכותנה בחבילות ענק, לטפס על הקומביין ולהבהל שהוא ממש עובד אם מנסים להפעיל אותו, למשש כותנה, להריח, לזרוק כותנה, לאסוף כותנה ולקחת קצת לגן בשביל להדביק ב"יצירות הסתיו".

ולרוץ בין חבילות הכותנה…

בארץ שלנו בתקופה הזאת לא צריך להתאמץ לחפש, יש המון שדות כותנה, ובדיוק עכשיו קוטפים אותה (יש איזשהו קשר עם הגשם – ממהרים לקטוף לפני הגשם? ממהרים לאסוף את החבילות לפני הגשם? לא סגורה על זה). בכל מקרה ספציפית אנחנו נסענו לראות כותנה על כביש 44, בדרך לכרמי יוסף, ממש מול הכניסה לבית עוזיאל. אבל בשבוע שעבר נסעתי לצפון הקרוב וראיתי עוד שדות מחכים לקטיף…

בקיצור. אי אפשר לקרוא לזה טיול, אבל הצמח הלבן הזה שווה את הגיחה!

כשהיינו בפריז קנינו לבננות ציפור מעופפת כזו: מנגנון פשוט של קפיץ, ציפור פלסטיק, כנפי ניילון. רם התלהב נורא, אמר שהיתה לו כזו בילדות, שאבא שלו ישתגע כשהוא יראה את זה, שהבנות יתלהבו כל-כך, וכו' וכו'…. לי אין זיכרון כזה. בכל מקרה קנינו (בין שאר מתנות רגשות האשם – איך – נסענו – לחמישה – ימים – בלעדיכן – והשארנו – אתכן – לעשות – כיף – עם – סבא – וסבתא – רחמנות). גם את זה קנינו.

אז הלכנו אחר-הצהריים אחד בקיץ לנסות להעיף את הציפור בפארק.

אחרי שרם ניסה ללמד את עלמיק ועשה כמה הדגמות די כושלות, ואחרי "תן לי! "תן לי!""תן לי!" הולך ומתגבר (היה ברור שהוא קנה את זה לעצמו. אבל הבננות לא מוותרות!) עלמיק ניסתה ובאורח פלא העיפה אותה נפלא כמה פעמים ברצף!

זאת אומרת הציפור די מתעופפת לכל עבר (בגלל זה לא הספקתי לתפוס אותה בצילום) ובאופן די אקראי (למעלה ולמטה) ובסוף מתרסקת בפתאומיות, אבל היא הצליחה להחזיק כמה שניות טובות באוויר. וכולנו היינו מרוצים ושמחנו מאוד.

כצפוי אחרי כמה דקות היא התרסקה לתוך עץ סמוך…. יש לנו כבר ניסיון בחילוץ חפצים מעצים בפארק (למשל: רם מדגים לעלמיק בעיטות בכדור לשמיים – הכדור נתקע בעץ סמוך – רם מנסה להפיל אותו בעזרת זריקת הנעל שלו – הנעל והכדור תקועים על העץ – בלית ברירה הוא זורק גם את הנעל השניה, הרי גם ככה מה יש לעשות רק עם אחת – כעבור חצי שעה ובעזרת קצת מזל ונענועי ענפים הכל נופל חזרה). במקרה הזה העץ היה די נמוך אז רם טיפס עליו וניענע את הענפים, והבננות המודאגות צפו בחשש (חשש לציפור? לאבא?!)

לציפור שלום.

עייפים ומרוצים שבנו הביתה עמוסי חוויות.

השנה לא הייתי בארץ בשבוע שלפני חג סוכות (הייתי בברלין, עדיין מעכלת, פוסט בהמשך). הפסדתי את יום-כיפור (החג השנוא עלי), ונחתתי ממש בערב סוכות.

רם, מרוב שחשש איך יהיה לו "לבד" עם הבנות ששה ימים ולילות (הגרשיים הם בגלל המשפחה והחברים המקסימים שלנו שמיד שמחים לעזור) לא נח לרגע, וכל היום הבננות בילו*. בפרץ של אנרגיה, אמביציה ויצירתיות, בנה איתן (עם קצת עזרה של סבאסבתא וחברים, שעזרו בענייני אזיקונים וקישוטים) סוכה לתפארת! סוכה במרפסת של המטבח.

ממש התרגשתי כשראיתי אותה. סוכה צבעונית, מוארת, נעימה, עם סכך סימלי וקישוטים שעלמה הכינה.

רואים שנבנתה באהבה.

איכשהו אף שנה לא חשבנו על האופציה הזאת.

קישוטים א-לה-עלמה. מדליה מהגן, לימון על תקן אתרוג

ריטר ספורט מברלין

כל מי שרוצה לאכול איתנו ארוחת ערב בסוכת השלום הקטנה שלנו, מוזמן! ויש אחלה בריזה בערב.

*אגב רם עשה לבנות ממש "חופשה" בארץ בזמן שאני לא הייתי. לא היה יום ללא חברים/מסעדה/טיול/אטרקציה/משפחה. קצת קינאתי אפילו (:

לפני חודש וחצי עלמיק היתה בת ארבע.

חגגנו לפני חודש עם המשפחה, החברים וכל הילדודס במסיבת בריכה ועל-האש המסורתית, בחצר של המשאלים. היה חם ומגניב.

בריכה לילדים, בועות סבון ענקיות, חישוקים, צ'וריסוס, ועוגת יומולדת נמהלו בזיעת אוגוסט ושפריצים מהבריכה.

זו השנה הרביעית שאנחנו חוגגים לה ככה.

ותמיד משהו כמו חודש אחרי אני קוראת לה לעשות צילום-שנתי-במרפסת (פשוט כי התמונה הראשונה צולמה כשעלמיק היתה בת חודש ומשהו, אז אני ממשיכה עם ההפרש הזה… סתם עקשנות)

הפעם הראתי לה במחשב את התמונה של ההשוואות משנה שעברה וביקשתי שתלבש את השמלה הצהובה עם הפסים ותלך להצטלם עם אבא. היא לא כל כך רצתה. אז אמרתי לה: "שתי דקות, נו – מה אכפת לך?". היא הסכימה אבל רק אם תצטלם עם השמלה עם התפוחים. סיכמנו שקודם עם הצהובה כי היא יותר מתאימה, ואחר כך עם התפוחים.

היא באמת נתנה לי שתי דקות.

גיל ארבע. כל ההבדל הוא במודעות.

יש פה בנאדם קטן וחכם, עם רצונות, ודעה (לפעמים מוצקה מדי) על כל נושא, ומודעות. היא כבר לא סתם נהנית מהדיגדוגים במרפסת, היא מציצה אלי בחצי עין, ואני מזהה את המבט של "נו אמא, מתי כבר תסיימי לצלם, אני רוצה לעשות עוד דברים".

ואחרי שתי דקות מחליפה לה שמלה ונעמדת: "עכשיו תצלמי אותי ככה". "וככה!". "ועכשיו אני אעשה הופעה".

בשנה הבאה נצטרך למצוא לוקיישן מספיק דומה למרפסת בשביל הצילום השנתי, אם היא בכלל תסכים להמשיך…

אגב: כל השמלות בצילום השנתי במרפסת (כולל התפוחים) הן של מותק/הדס הול. בגלל זה הן כל כך מתאימות אחת לשניה!

שנה חדשה בפתח, ואין זמן טוב יותר לצילומי משפחה.

כבר כתבתי כאן על הניסיונות שלי לעשות צילומי משפחה מסורתיים לעצמינו – פעמיים בשנה לפני "החגים הגדולים". סיפרתי גם שבמרץ האחרון רם והבנות הקצו לי 10 דקות לצילומים. אז הפעם, ביום האחרון של אוגוסט, הם העלו את הרף. להצליח לצלם ב-10 דקות, בלי לצלם בעצמי (על חצובה, צילומים אוטומטיים). כי אין מה לומר, קשה להיות בת של צלמת…. כל הזמן האמא הזאת רוצה לצלם! למי יש סבלנות?! אז אין ברירה, צריך ללמוד לחייך למצלמה גם אם אין אמא שעושה פרצופים מאחוריה (:

מכאן לקחתי את רם ואותי

מכאםן הפנים של תמר

שתהיה שנה מצויינת!

יש לנו דג.

עלמה קיבלה אותו מתנה מאיתנו ליומולדת שנתיים.

קוראים לו דג-דגיג כי הבנות מעולם לא טרחו להעניק לו שם, וככה אני קוראת לו. באופן כללי הוא לא ממש מעניין את עלמיק, היא כמעט לא מסתכלת עליו. האחריות להאכיל אותו היא עלינו (כי היא בקושי יודעת איזה יום היום, נראה לנו מוגזם כרגע ללמד אותה לזכור מה זה ימים אי-זוגיים, וגם כמה זה קורט, וגם ככה היא לא ממש מתעניינת בו כאמור).

האמת שהדג-דגיג המקורי היה דג קרב שבאמת קנינו לכבוד יומולדת שנתיים של עלמיק, ונפטר בשיבה טובה כעבור שנה וחצי כמעט. על אף שהיא לא ממש מתעניינת בו, (כפי שחזרתי ואמרתי – יחסים של שלום-שלום) החלטנו לדחות את השיחה על 'מהו מוות' שלא לצורך ולהחליף את הדג עוד באותו יום, לפני שהיא תשים לב (או כמו שהמוכר בחנות אמר לרם בטלפון: "כן, יש דג קרב כחול להיום בארבע, אני מבין שמת הדג ואתם צריכים להחליף לפני שהילדים חוזרים הביתה". כנראה שאנחנו לא הראשונים).

מפה לשם בזמן האחרון הדג-דגיג כבש את ליבה של תמרול! היא דווקא כן נהנית להסתכל עליו, מנסה להאכיל אותו (מזל שהיא עדיין לא יודעת לפתוח את המיכל של האוכל אחרת היה מת מזמן מהאכלת יתר), קוראת לו  בשמו ("דל!"), מטפסת על הכיסא כדי לראות אותו ולגעת באקווריום, מאחלת לו לילה טוב לפני השינה ("ליי-טו דל!).

עכשיו אנחנו ממש צריכים להשקיע באיכות החיים שלו. מה יקרה אם חלילה דג-דגיג II יחזיר את נשמתו אל הים?!

אגב דג הזהב – הדג השני שבתמונות הוא דג שעלמיק קיבלה מהגן לכבוד היציאה לחופש הגדול. דג זהב – גם כן דג. היה ברור שהוא לא ישרוד יותר מחודש. מסכן, כל הזמן הדג -דגיג (שהוא דג קרב) עשה לו פרצופים מפחידים דרך השמשה.

לקח כמעט שבוע עד שעלמיק שאלה לאן הוא נעלם ונאלצתי להסביר שהוא מת.