1. שלכת.
   מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

   

   

   

   

   
2. הימים מתקצרים.
   כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

   

   

   

3. דלעות.
   השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
   גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
   בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

   

   

   בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי

   

   בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי

   

   

   דלעת לפני שנה

   

   שתי דלעות לפני שנה
   

   עלמיק היפה ברחוב מרוצף עלי שלכת

   

   עלמיק מחופשת לדלעת
   

   קטיף דלעות בגינה ציבורית

   

   קטיף דלעות בגינה ציבורית
4. תוכניות לחורף
   כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
   חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

   

   

5. מתקרר בחוץ.
   הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

   

6. יבש.
   יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
7. האלווין.
   ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
   ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

   

   

   רוח רפאים מאפרת פרפר

   

   השלט מוכן

   

8. אני לא מפסיקה לצלם.
   איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.
   
   

   

   תמרול מתפעלת מעלה

   

   

   
   

   בנות של צלמת

   

   בנות של צלמת

   

   וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

   

עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

אמנם תמונות מהטלפון…

אבל חובה לשים

אחרי שנת החורף הארוכה, בבת אחת, כאילו בפקודה משמיים (או אולי מהשורשים) כל הצמחיה בוונקובר התחילה להנץ, ואז לפרוח. נסענו לחופשת פסח בארץ, והשארנו מאחור ונקובר גשומה, אפורה, אך מלאה ניצנים. חזרנו אחרי שבועיים ביום שמשי במיוחד הישר לוונקובר פורחת באלף צבעים.

במיוחד בלטה פריחת הדובדבן. כל הרחובות נטועי עצים פה בוונקובר, בדרך כלל כל בלוק משני צדדיו נטועים אותו סוג של עצים. הבלוק שלנו ברובו עצי דובדבן, משני צידי הכביש. הדובדבן פרח במלוא תפארתו במשך כשבועיים-שלושה, (באיחור רב – כך הסביר לי נהג מונית מקומי, בגלל החורף הקר שהיה), לפני שעלי הכותרת החלו לנשור. כך היה עם כל סוגי העצים המקומיים, בכל בלוק ניתן היה לראות צבע שליט – ורוד או בורדו או לבן.

מתברר שגם העץ עליו תלויה הנדנדה שלנו – הוא עץ דובדבן. כך יכולנו לבחון מקרוב את הפלא. העץ שהיה עירום כל חודשי החורף בבת אחת החל להנץ ולפרוח כולו בוורוד. אחר כך מתחילים לצמוח העלים הירוקים, ואז מתייבשים ונושרים בבת אחת עלי הכותרת הורודים, והעץ נשאר ירוק. שיעור קצר בבוטניקה פה מול הבית. בוקר אחד קמנו לרחוב מכוסה עלי כותרת וורודים, ואחרי כמה ימים הם הרקיבו, וזהו. נגמרה פריחת הדובדבן.

תוך כמה ימים כל הרחוב היה מלא עלי כותרת

וכך זה עם כל פרחי הגינה שלנו. הצמחים שהתכופפו מעומס השלג בחורף האחרון, באורח פלא התאוששו, הזדקפו, והחלו לפרוח במגוון צבעים. ולמרות שהיו פה עדיין ימים קרים וגשומים, מתובלים בימי שמש עזה, הצמחים יודעים מה תפקידם בטבע. אותי זה הדהים, לא פחות. לתומי חשבתי שכל הצמחים מתו בחורף הקשה, אבל הטבע חזק בהרבה ממה שאני חושבת. בלי טיפול מיוחד, אפילו מבלי לפזר חומרי דישון, אחד אחד הצמחים התאוששו וחזרו לחיים.

כשהולכים פה ברחובות אפשר לראות שבכל כמה ימים מגיע תורו של צמח אחר לפרוח, כל צמח בזמן אחר מתחיל להנץ, וכמו נותן את כל כולו למופע חד-פעמי וקצר. כל צמח פורח בשיא תפארתו למשך כמה שבועות, וזהו, נושר ונשאר ירוק, עד המופע של השנה הבאה.

והנה הגיעה העונה שכל הוונקובראים מחכים לה: הקיץ. כל כך יפה פה בקיץ!

לתמונות של וונקובר בסתיו לחצו כאן, לוונוקבר בחורף לחצו כאן וכאן ניתן לראות את ארבע עונות השנה בגינה שלנו.

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
   

   

   

   

3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!

   

   

   

   

   

   נדנדה מקרית בדרך

   

   

   

4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.

   

   

   

5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם.

   

   

   

   את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

   

   

   

   נחל באמצע האתר

   

   מנסה לקחת סיבוב

   

   

6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
   

   ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה

   

   בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד

   

7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה. 
8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?

אמצע יולי 2016. אנחנו מגיעים לוונקובר. עלמה בת כמעט חמש, תמר בת שנתיים ושמונה חודשים.

חופשת קיץ ארוכה בוונקובר, הבנות לא יודעות אנגלית מלבד "ת'נק יו", "יו'ר וולקאם", "מיי ניים איז עלמה/תמר". עלמה השתתפה בחוג אנגלית בגן בישראל, זוכרת ממנו שיר אחד "הד שולדרס ניז אנד טוז" ושני שיעורים פרטיים שנגמרו בגלל חוסר רצון של התלמידה. אי אפשר להכריח ללמוד אנגלית בישראל חודשים לפני שזה רלוונטי לה בכלל.

היום הראשון לשנת הלימודים:

עלמה: "היה כיף. אבל אני לא אוהבת את הגן הזה. אני רוצה גן שמדברים בו עברית". סיכמנו שהיא תדבר עברית מתי שהיא רוצה, והסברתי לה שהגננות – גם אם לא מדברות עברית היטב – מבינות אותה, ושאת רוב הדברים בעולם מבינים ללא שפה בכלל. חברה אחת מהגן היא גם ישראלית שהגיעה בערך מתי שאנחנו (מיקה), ויש עוד ילדה אחת שמבינה עברית.

תמר: מתעלמת מהעובדה שמדברים אנגלית בגן. מתעניינת במשחקים ומדברת עם כולם בעברית. הגננות מבינות כולן עברית, שתיים ממש יודעות לדבר עברית. ילדה אחת בגן דוברת עברית ואנגלית מהבית.

השבוע הראשון ללימודים:

עלמה אחרי שיעור ספורט ראשון (השיעור היחידי שהמורה בו שחור, לא יהודי ולא מבין עברית בכלל): "היה היום שיעור ספורט. זה היה שיעור ממש טפשי! הכל היה באנגלית!" מה שלא הפריע לה לומר ש"היה כיף" ולשמוח שזה היה ב'אולם הגדול'. יושבת ליד מיקה, הילדה הישראלית היחידה הנוספת בגן.

תמר: מתחילה לשיר לעצמה בעברית לאורך כל היום כמו שעושה בבית ובגן בארץ. כשהגננת מבקשת ממנה להצטרף לשירה תמר עונה: "לא! אני לבד!"

שבועיים בדיוק לתחילת שנת הלימודים (כולל שבוע התאקלמות חלקי לתמר):

לשאלה "איך היה היום בגן?" שתיהן עונות: "כיף."

עלמה שואלת בכל יום על מילים חדשות ששומעת. "מה זה שולדרס?" "מה זה סי יו לייטר?" וחוזרת על מילים שכבר יודעת: "bus", "goodbye".

עלמה משחקת עם כמה ילדות, חלקן לא מדברות או מבינות עברית בכלל. "נאווה היא חברה שלי, אנחנו עושות פרצופים אחת לשניה".

אני שומעת מהצד שיחה בין עלמה לילדה גדולה יותר שפגשה בבית הספר. הילדה שואלת באנגלית, עלמה עונה באנגלית. ילדה: "איך קוראים לך?" עלמה: "עלמה". ילדה: את לומדת פה?" עלמה: "כן". ילדה: "באיזה כיתה את?" עלמה: "קוראים לי עלמה" ילדה: "את בגן?" עלמה: כן. ילדה: "באיזה גן?" עלמה: "K1".

מקבלת בכל יום מהגן ספר באנגלית שהם קראו, כדי לקרוא שוב בבית. ברוב הימים לא מתחשק לה לקרוא ("נמאס לי כבר שמקריאים ומתרגמים לי. אני רוצה ספר בעברית"). לפעמים מבקשת לקרוא את הספר באנגלית. כותבת את השם שלה באנגלית, לאו דווקא משמאל לימין.

תמר: מדברת בעברית עם הצוות, מצחיקה אותן מאוד (נו מה, זה רק עניין של זמן עד שיכירו את האישיות בת השנתיים ותשע שהיא תמר. קורעת מצחוק) מלמדת אותן מילים חדשות בעברית (מנהלת החטיבה הצעירה מספרת לי באנגלית: "היא כל כך מצחיקה. היא נכנסה אלי למשרד ושאלה איך המחשב שלי עובד, אם לא נגמרה ה- סלול? סוללת? לא הבנתי מה היא אומרת. מזל שאורה היתה שם ותרגמה לי שזו בטריה").

בבית מדברת משפטים ארוכים ומפורטים בג'יבריש, לטענתה באנגלית. סופרת באנגלית משובשת.

בתום חודש ראשון ללימודים:

עלמה: "אמא מה זה No man?" אני: "אף אדם". עלמה: "לא אמא, איש שלג." אני: "אה… Snow man". אומרת: Everybody together!" במבטא, "I like cake", "I love you", "How are you? – I'm fine", הרבה "very very very very much".

מילים חדשות מכירה ישר עם המבטא המתאים, ומתקנת אותנו. "לא אומרים "סורי" אומרים "sorry" (מילה חשובה מאוד בלקסיקון הקנדי).

משבר סביב החגים של "אני לא רוצה יותר אנגלית, אני רוצה לחזור לישראל".

עלמה, שכבר יודעת לכתוב בעברית מגן טרום-חובה בישראל מתחילה לכתוב את השם שלה בעברית משמאל לימין.

תמר: "יש לי בגן שתי אורות (הסבר: אורה וליאורה, גננת ומנהלת החטיבה הצעירה) אחת אני מבינה ואחת אני לא מבינה." (הסבר: אחת מדברת עברית אחת לא).

ובמקביל שתיהן שרות ביחד את השירים ה"יהודיים" וה"ברכות": עלמה יושבת בשרותים ושרה לעצמה את המנון קנדה ומיד ממשיכה (כמו בגן) ל"התקווה". בזמן שמשחקות אחת עם השניה שרות "תורה תורה תורה תורה, ציווה לנו משה", תמר שרה לעצמה באוטו: "שמע ישראל", ומברכות ברכת המזון ועל הנרות בערב שבת. נו טוף, רציתי שיזכרו עברית לא?!

אחרי חודשיים (כולל כל חגי תשרי, שני סופי שבוע ארוכים ושני Pro-D – יום השתלמות למורי הפרובינציה וחופש לילדים):

עלמה סופרת 51 מילים באנגלית שהיא מכירה (כולל כל משפטי המפתח How are you? I'm fine thank you, כמה צבעים, כמה איברי גוף וכד').

עלמה מתוסכלת מהגן. לא אוהבת את המפגש כי קוראים בו סיפור באנגלית, הגננת פונה אלי לשאול "אם קרה משהו, היא פחות שמחה". היא ומיקה החברה היחידה בגן מישראל נאחזות זו בזו כמו בגלגל הצלה, יושבות ביחד, משחקות ביחד, רבות. ומצד שני –

עלמה ותמר שרות את ה- A, B, C מההתחלה ועד הסוף. עלמה זוכרת את כל האותיות, תמר מתבלבלת בדרך ("מלו-מלו-פי!"). עלמה סופרת עד 100 באנגלית. תמר עד 12 באנגלית.

עלמה מדברת במבטא קנדי, ומתקנת אותנו ללא הרף. את המילים שהיא כן יודעת היא מיד מבטאת במבטא הנכון. היא גם שרה את הברכות והשירים היהודיים במבטא קנדי, אבל יודעת לצחוק על המבטא של הילדים בגן כשהם שרים את "התקווה". היא ומיקה צוחקות על הגננות ש"העברית שלהן לא טוב".

לא נראה שתמר מדברת באנגלית בכלל בגן. היא כנראה מסתדרת ללא מילים, שלוש הגננות שלה מבינות עברית וזה מספיק לה. להפך, מתחילה להשתמש בשיבושים של העברית שלהן.

בתום שלושה חודשים (כולל חופשת חגים ארוכה באוקטובר, ושבועיים וחצי חופשת חורף בדצמבר):

עלמה: מתרגלת כל הזמן משפטים וביטויים באנגלית, לעצמה וגם מולנו, כאילו משננת לעצמה משפטים ששומעת בגן: "Good for you", "Are you OK Tamari?", "Upside down", "where are you going?", "I'm singing a song", "You're Tired", "Fabulous"

חוזרת ומתלוננת על קשיים חברתיים בעקבות השפה: "הילדים כל הזמן אומרים לי "לא עלמה" ואני לא יודעת מה הם רוצים".

בכל פעם שיוצא לי לראות את עלמה בסביבה דוברת אנגלית היא מסתדרת לבד לגמרי. בדיסנילנד שוחחה בחופשיות עם הנסיכות. בימי הולדת מסתדרת ונהנית למרות שכולם דוברי אנגלית, גם אם לא יודעת לענות על כל השאלות ששואלים אותה.

עלמה מזהה הרבה מהאותיות באנגלית, קוראת כמה מילים, כותבת חלק מהאותיות. בעברית מתבלבלת וכותבת משמאל לימין בכתב מראה.

תמר: חוזרים סופסוף לגן אחרי חופשת החורף. הגננת שהיתה מדברת איתה רק בעברית עזבה לישראל… תמר מתחילה גם להגיד שרוצה לבוא לגור בישראל (או שאולי חוזרת אחרי דברי אחותה?). טוענת שלא משחקת עם שאר הילדים. בשיחה שלי עם הגננת אנחנו מתלבטות אם זו האמת כפי שתמר רואה אותה (היא משחקת עם עוד ילדים אבל לא מדברת איתם. אולי היא מרגישה שהיא משחקת עם החברות הדמיוניות שלה או לבד?) או מניפולציה של הקטנה החכמה הזאת שמרגישה שאנחנו מודאגים.

תמר: מזהה את האות T של תמר בשלטים ברחוב, כותבת אותה. מזהה גם את A של עלמה (קוראת לה האות "אל").

מצד שני כשהן משחקות בינהן בבית הן מתבלות את העברית באנגלית, שתיהן.

באסיפות הורים לקראת סיום הסמסטר הראשון אצל שתיהן הרגיעו אותנו. אצל תמר סיפרו שהיא משחקת ואהובה על הילדים, מבינה הכל, לא כל כך מדברת. "אל תדאגו. עד פברואר היא מדברת אנגלית, הבטחה שלי." אצל עלמה: "עד סוף השנה היא קוראת וכותבת באנגלית, יותר טוב מכמה מהילדים שנולדו כאן. הבטחה שלי."

לסיכום: אז איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים?

אנחנו פה כמעט חצי שנה, אפשר להגיד שהבנות למדו בגנים שלושה חודשים נטו. עלמה בת כמעט חמש וחצי, תמר בת שלוש. הן מבינות הרבה, מדברות מעט. ההתמודדות עם האנגלית היא יומיומית. אנחנו גאים בהן מאוד על כל מילה שנוספת, על כל יום שלמרות הקושי הולכות לגן ומסתדרות שם, לבדן.

כל כך הרבה שמעתי בארץ מבוגרי רילוקיישנים "אל תדאגי, תוך שלושה חודשים הן מפטפטות באנגלית", "בחנוכה קורה נס והן יפתחו את הפה אחרי שלושה חודשי שתיקה"… כשהגעתי לכאן זה כבר נשמע אחרת. הרבה הורים מספרים על קשיים, אומרים שזה לוקח חצי שנה, שנה. הילדים שנכנסים למסגרת דוברת אנגלית בלבד (פאבליק סקול) באמת לומדים מהר יותר, פשוט כי אין להם ברירה. אבל לכל הילדים קשה. זו התמודדות גדולה גם עם המעבר, גם עם השפה, גם סביבה חדשה, צורך להכיר חברים חדשים, מנטליות אחרת. כולנו מתמודדים.

אם פעם קיוויתי שהבנות יזכו ל"שפה שניה" לאט לאט השאיפות שלי הפכו ל"רק שיהיה להן טוב". שידעו אנגלית מספיק כדי שיוכלו להתבטא בגן, כדי שיהיו להן חברים, כדי שיבינו מה מדברים סביבם. כדי שיהנו מכל זה.

כולנו עדיין מתרגלים. וזה לא לוקח שלושה חודשים.

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

דברים שלמדתי על הסתיו:

הסתיו הוא עונה. הוא לא סוף הקיץ כשמפסיק להיות הביל ואפשר סופסוף לנשום. הוא גם לא כשחם כל היום וקריר בערב. הוא עונה בפני עצמה.

הסתיו מתחיל ב-21 בספטמבר ומסתיים ב-21 בדצמבר. כל חיי חשבתי שדצמבר הוא שיא החורף.

 בסתיו מתייבשים עלי העצים והצמחים, משנים צבעם ומתחילים לנשור.

כשהעלים משנים את צבעם על העץ ניתן לראות עצים שצבעם מתחיל להשתנות קודם בקצוות, ולאט לאט במרכז העלווה. לעיתים כל העץ משנה צבעו בבת אחת. לעיתים ניתן לראות את העץ משנה צבעו בחלקים / כתמים.

 צבע העלים הנושרים נע בכל הטווח בין ירוק – צהוב – כתום – ורוד – אדום – סגול – חום.

יש עצים שהעלים נושרים מהם לאורך תקופה. יש עצים שמשב רוח חזקה מפיל את כל עליהם בבת אחת והם נותרים ערומים.

את העלים הנושרים לא אוספים.

בישראל בסתיו יורד הגשם הראשון, הוא נקרא "היורה". בונקובר יורד גשם בכל השנה. עם בוא הסתיו השמיים כאילו קיבלו פקודה להתקדר, והם נשארים קודרים רוב הזמן, עד סוף החורף. הימים מתקצרים, הטמפרטורות יורדות, ובכלל, מתחילים להרגיש את הגעגועים לקיץ.

מסמלי הסתיו בישראל: חצב, נחליאלי, שבלולים, חגי תשרי. מסמלי הסתיו בקנדה: עלים צבעוניים, תפוחים, קישוטי האלווין (נחגג כאן בסוף אוקטובר).

עלי עץ המייפל אכן הופכים אדומים אדומים בסתיו, ממש בכמו בדגל קנדה.

עץ שנשר כולו ביום אחד

מעבר לרילוקיישן מזכיר (לי) בכל כך הרבה מובנים לידה.

קודם כל הלא-נודע. גדול, שחור, מחכה לו שם מעבר לתאריך הנקוב. לפני הלידה של עלמה לא יכולתי לדמיין מעבר ללידה. חששתי מהלידה, חשבתי על הלידה, לא יכולתי לחשוב דקה אחריה. לא יכולתי לדמיין שיגור עוד ייצור זעיר בבית שלנו. לא יכולתי לחשוב על עצמי כאמא, בטח לא לתכנן איזו אג'נדה, לחשוב על חינוך או העדפות שלי לגבי הגידול שלה. מטפלת? גן? לא העלתי בדעתי את השאלות האלה. כך גם במובן מסויים הרילוקיישן. למרות שבאתי לבקר בונקובר מספר פעמים לפניכן, ואפילו כמה חודשים לפני המעבר, וניסיתי לדמיין את עצמי ברחובות, את עלמה ותמר בבית הספר, למקם את עצמי בנוף הזה – פשוט לא הצלחתי. הכל התנקז לתאריך הטיסה. כל החששות, ההתארגנות, הדאגות, העצב. הצלחתי לתכנן את הטיסה, לדמיין את העליה למטוס. זהו. מרוב שלא יכולתי לדמיין והייתי כל כך מופתעת שעלמה נולדה – לקחו לי כמה חודשים להפנים שאני אמא. ברילוקיישן המעבר היה יותר הדרגתי, בכל זאת זה אינו שינוי גדול כמו הבאת ילד לעולם, אבל גם, לקח לי שבועות רבים להבין – זהו, הגענו.

דבר שני תחושת ה"תכף הכל נגמר" שליוותה את השבועות האחרונים לפני הטיסה לונקובר, הזכירה לי כבר בארץ את התחושה של חודש תשיעי להריון. להספיק להספיק להספיק. להיפרד מחיים שלי כמו שהם. לפני לידה – לצאת, לבלות, כי "בטח לא נצא בשנתיים הקרובות", כי אי אפשר לדעת איך זה יהיה עם הגור הקטן הזה שייכנס לחיינו. כי קנדה היא לא ישראל ואין שם שוקולית ואיך אני אמצא תחליף הולם, ואין את המסעדה הזאת, ואין את הים. בשבועות שלפני הרילוקיישן הסתובבתי בתל אביב, ויצאתי בערב ופגשתי חברים כמו שלא עשיתי מעולם. להספיק להספיק להספיק. לסגור פינות, לסיים עבודות, להספיק להנות, להספיק לראות ולהגיד שלום. גם לאנשים, גם למקומות, (ואפילו לאוכל).

בימים האחרונים לפני הרילוקיישן הייתי בטלטלה רגשית כזו, ממש כמו בימים ההורמונאליים שאחרי הלידה. בכיתי בכל יום. בכל יום נפרדתי מחבר או בן משפחה, הייתי כמעט באבל. כל כך הרבה רגשות מעורבים – ציפייה מהולה בפחד, עצב על הפרידה מלווה בהתרגשות מהדבר הגדול הזה שצפוי לנו. מחשבות על כל מה שהבנות יפסידו בארץ – החברים, והקרבה למשפחה, והקיץ הישראלי, והחום האנושי, לעומת המתנה שיקבלו: פתח לעולם אחר, חברים חדשים, שפה, הבנה שהעולם גדול ומגוון. בשבוע האחרון רק רציתי שיגיע כבר תאריך הטיסה ונגמור עם זה. לא יכולתי יותר.

ואז – הגענו.

ושקט.

הכל על מי מנוחות. אנחנו ביחד. אנחנו לא מוקפים בהרבה אנשים, מבלים הרבה עם עצמינו. שגרה איטית יותר, רגועה. אווירה קנדית. שלום-שלום לשכן. שיחת חולין עם השכנה. נפגשים עם אחותי ומשפחתה, שגם הם רגועים ו"קנדיים". והסערה שככה, נשארה מאחור בנתב"ג. אני אפילו לא יכולה לדמיין את החום המהביל והרגשות הסוערים שם במדינה שחייתי בה כל חיי. פה, במרחק של אלפי קילומטרים, "אפילו הדאגות הכי גדולות נראות כמו נקודות קטנות*".

* מתוך השיר: לג'ירף יש צוואר ארוך / יונתן גפן