קיבלנו את ההודעה הרשמית שרם התקבל לפלושיפ בונקובר לפני 15 חודשים. החוזה שלו הוא לשנתיים.

הכנות בארץ לקראת המעבר לשנתיים לונקובר: להמשיך לקרוא ←

נכנסתי לגור פה באוגוסט 2004. אני עוזבת בדיוק אחרי 12 שנה, ביולי 2016.

גרתי פה שנתיים וחצי עם ליאה, אחר כך עם רם, אחר כך עם רם ועלמה, ואז עם רם ועלמה ותמר.

עברתי לפה מירושלים, עם תום לימודי הצילום שלי ב"בצלאל", חיפשתי עבודה בצילום, עבדתי בצילום אירועים ובגלידרייה, ואחר כך בצילום אירועים ובעיצוב אלבומים, ואחר כך הפכתי שותפה של אלי מעייני בצילום אירועים. אחר כך עבדתי בצילום אנשים לבדי.

הדירה הזאת היתה של סבתא שלי. הרבה שנים היא הזכירה לי רק אותה.

להמשיך לקרוא ←

"הולכים היום אחר הצהריים לפארק. מי בא?"

זהו תוכן ההודעה שנרשמה אחה"צ בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הפארק: הפארק הלאומי ברמת גן. ההולכים: אנחנו (רם, הבנות ואני). שמחו להצטרף: שתי הסבתות (האמהות שלנו).

רם ואני גילינו מחדש את הפארק הלאומי ברמת גן אחרי הלידה של עלמה. פתאום, אחרי שהיא נולדה, חשנו צורך לצאת איתה לאיזה פארק, משהו ירוק, ללא לכלוך של עצי פיקוס ולשלשת יונים (שני דברים שהגינות באיזור שלנו מתאפיינות בהם). עלמיק גם היתה ממש פיצקית, ונבהלה מכל הרעש וההמולה של רחוב ביאליק ההומה.

להמשיך לקרוא ←

היום לפני עשר שנים יצאנו רם ואני לדייט ראשון.

להמשיך לקרוא ←

רם הגיע אלי עם תחביב של "לנוח בצהריים". כסטודנט צעיר שהיה, "צהריים" היה מונח זמן מאוד רחב. הוא יכול היה להרדם לשעה בין שבע לשמונה בערב, ואז להמשיך כרגיל. גם ההגדרה של "לישון" בצהריים היתה מן הגדרה פלואידית כזו. "ישבתי לקרוא קצת ופתאום נרדמתי…" – כאלה. אבל זה היה תחביב ממש מבוסס, שכשמתאפשר הוא היה משקיע בו זמן ("בזבוז זמן!" חשבתי בפולניות), וכסף (אחד השיקולים בבחירת הספה לסלון היה מידת הנוחות לישון עליה. בהמשך זה התברר כחכם כשזו המיטה הנוספת היחידה בבית). אני לעומת זאת, שנאתי לנוח בצהריים. בשביל מה להתעורר פעמיים ביום?! מספיק קשה לי לקום פעם אחת בבוקר.

מאז זרמו הרבה מים, רם עשה התמחות, עלמה נולדה, ואז גם תמר, שעות השינה בלילה התקצרו, ובכלל שעות הפנאי. נהיה קשה לרם להקדיש זמן לתחביב, אבל כיוון שהיכולת לישון בכל שעות היום אף התחזקה (חיי המתמחה רצופות תורניות ועייפות כרונית) מצאו להם זמן עלמה ואבא רם לישון ביחד.

להמשיך לקרוא ←

בין החופשה של הבננות – לאריזה לונקובר – לביקור של אחותי ומשפחתה בארץ ובילויים יומיומיים יחד –  להודעה לבננות שאנחנו עוברים – לארוחות חג, ועוד חג, ועוד ארוחה משפחתית, ועוד יומולדת, לסרט שצילמנו על ההורים שלי ועוד צריך לאסוף המון חומרים – למפגשים משפחתיים שנגמרים ב-"נו אז נראה אתכם שוב לפני הטיסה?!" – לחופשה של רם במלדיביים – לסדנת צילום שסגרתי בספונטניות לא אופיינית עם חברה טובה והנה עוד רגע זה קורה – לגמילה של תמר מחיתולים – לסיום פרוייקטים קודמים וצילום עבודות אחרונות פה בארץ כי תכף אין לי פינה לשבת לעבוד בה מרוב בלגאן – להמשיך לקרוא ←

יום אחד קיבלנו ערסל. ערסל ישיבה, שגיסתי וגיסי המהממים מעיין ויאיר הביאו איתם מחופשה בקוסטה-ריקה (או משהו כזה). הערסל נתלה על חגורת הבטון היחידה שיש במרפסת, בדיוק מול הדלת.

ערסל.

מה עושים בערסל?! (שאלתי בפולניות)

להמשיך לקרוא ←

מי מבלבל (שוטף במים) את המצה שלו?

בצד של רם נהוג לשטוף (!) את המצות (!) במים (!) לפני שאוכלים (או לפני שמורחים עליהן משהו)….

כל מי שסיפרתי לו על התופעה הזו בצד שלי (אשכנז) התחלחל מהרעיון (:

אז מה איתכם? מבלבלים או אוכלים יבש?

פסח שמח!

בעוד רם מבלה שבוע צלילות מטורפות על יאכטה במלדיבים, אני פה, לכתוב על צלילות באילת. כל אחד והכיף שלו (:

עשיתי קורס צלילה באילת בגיל 18, אחרי שבטיול השנתי של יב' לקחו אותנו לשנרקל בחוף אלמוג ויצאתי נפעמת ונסערת מהמים. את הקורס עשיתי עם אחותי שין, והוא היה מרגש ומאתגר, ונהדר. מאז צללתי פה ושם באילת, פעם אחת בים התיכון (ניסיון כושל), ושני ספארי צלילה בסיני. איכשהו לאורך השנים, התעייפתי מלסחוב ציוד, לחבר את המאזן והווסת, לפמפם באוזן שמאל הכואבת, לעשות שוב ושוב "צלילות ריענון" כי כל פעם עברה יותר משנה מאז הצלילה האחרונה, ובעיקר: התעייפתי מלפחד מתחת למים. נכון, לפני 20 שנה עשיתי קורס מגניב, וחשבתי שאני אתמיד, ארד לצלילות באילת, בסיני, ובחו"ל, התלהבתי וקניתי ציוד אישי, אבל זה לא קרה. היו לי כמה צלילות שהפחידו אותי מדי (אחת מהן היתה כמעט התקף חרדה שבעקבותיו נכנסתי ממש להיפר ונטילציה, נגמר לי האוויר במיכל הרבה לפני שנגמרה הצלילה לכל השאר) וכל העניין הפך מהנאה לכמעט סבל.

ובכל זאת, בנובמבר האחרון, רם הצליח לשכנע אותי לרדת לסופשבוע צלילות באילת.

להמשיך לקרוא ←