נהייתה לה פה חבורה

מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.

הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).

ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).

וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).

גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.

וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.

חבורה
אחות קטנה אחות גדולה

חבורה חבורה חבורה חבורה

חבורה

מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.חבורה

חבורה
מתקשטות במדבקות לקראת היציאה מהבית
חבורה
תעלול המנוחה על הרצפה ולא במיטות
חבורה
עלמה חותכת לתמר פנקייקים
חבורה
תחביב ידוע לאסוף מקלות

חבורה

חבורה
חולה רקדנית ורופאה רקדנית
חבורה
מכינות ברכת יומולדת לאבא

ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.

חבורה

כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.

*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".
מודעות פרסומת

16 מחשבות על “נהייתה לה פה חבורה

  1. אהבתי מאד לקרוא ולראות איך הן יחד. ומפתחות הוואי פרטי משלהם

    נשלח ממכשיר הסמסונג שלי

    אהבתי

    1. ללא ספק יש להן "עניינים משלהן". היום בנינו "מחנה" בבית והן הלכו לנוח בו בצהריים. שמעתי אותן מתלחשות ומתלחשות…

      אהבתי

  2. פשוט נהדר. הזכיר לי מאוד אותי ואת אחותי. היו לנו שפות ובדיחות סודיות מפני ההורים והחברות. סיסטרהוד איז דה בסט.

    אהבתי

  3. גליתוש את מרגשת אותי בכל פעם מחדש, אני שולחת לכל צוות משאל חיבוק ענק וים של אהבה. ממשיכה לעקוב באדיקות מרחוק..

    אהבתי

  4. זה נהדר, ומעבר לתקופה שביליתן יחד בארץ לפני הנסיעה, זה קשור בעיני לגיל של תמר. אצלנו הפער בינהם קטן יותר, אבל החברות החלה להיווצר כששחר היה בן 6 ועינב בת 4, כי בשנים האלו הפער קטן יותר מאשר בין פעוט בן שלוש לתינוקת בת שנה..
    כשהן גדלות הדמיון בינהן גדל, התקשורת משתפרת, והחברות מתחזקת.
    אמנם עם גיל ההתבגרות אנחנו חווים קצת התרופפות כאן (כי שוב, הפער גדל כשאחד כבר רשמית "מתבגר" והשניה עדיין קצת ילדה) אבל אין לי ספק שהקשר המעולה שצמח בינהם כל השנים ימשיך גם לבגרות.
    אצלך נראה שגם יש להן דוגמא מעולה מול עיניהן – את ואחותך קרובות עכשיו יותר. 🙂

    אהבתי

  5. פוסט מקסים והתמונות נפלאות! איזה כיף להן שיש להן האחת את השנייה ואיזה יופי שאת מצליחה לזהות וגם לכתוב את כל הדברים הנפלאים שהן עושות ביחד. מזכרת נפלאה כשתהינה גדולות!
    מחכה לשמוע על הגנים החדשים 🙂

    אהבתי

    1. אוףףףף… עלמה מתרגשת מאוד מהגן, תמר "לא רוצה" ואני בעיקר חוששת. אני תמיד חוששת (: משתדלת לא להעביר להן את הדאגה.

      אהבתי

  6. משגע גליתוש, מזדהה מאד אומנם לא עברנו מחוץ למדינה אבל מאחר ולא מכירים פה נפש חיה היינו המון ביחד. כמה יפה זה לגלות מחדש האחד את השניה. התמונות יפיפיות!
    בהצלחה שתהיה התאקלמות קלה ומלאה בחוויות טובות. רק טוב שיבוא על כולנו.

    אהבתי

  7. מקסים. אצלי יש בן 7 וחצי ובת 5. לא יכולים אחד בלי השני, לא יכולים אחד עם השני. נהנים להשתולל ביחד כמו שני גורים ומדי פעם נשמעות צעקות "די" מצידו או מצידה. כשלא מתראים במשך היום, תמיד שואלים איפה השני ואז שניה אחרי שמתראים מתחילים לריב על משהו. הוא לא מוותר בקלות והיא מחקה אותו בכל מה שעושה ובאיך שמדבר. בסה"כ שמייח, וטוב שכך. נשמע שטוב בונקובר :).

    אהבתי

יש לכם משהו להוסיף? לספר? אשמח אם תשאירו תגובות!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s