ספר החופש הגדול

באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

יוצרות את "ספר החופש הגדול"

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

תמרולי ציירה את כל בני המשפחה על גשר קפילנו

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חובשת קסדה גם בציור

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

לשאלתכם מה האיש מצד ימין למטה עושה? הוא על המנגל

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

היום בבוקר. עלמה עולה לכיתה א, תמר לגן טרום-חובה
הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.

Tie Dye your summer

היום, לרגע, חזרתי לגיל 12, שלהי שנות ה-80, ועשיתי חולצות טאי-דאי לבננות.

זאת אומרת נטע האחיינית המתוקה שלי היא זאת שהזמינה את הצבעים, למדה, התאמנה, ועשתה חולצות עם הבננות. אני רק צילמתי והרגשתי את הדה-ז'ה-וו.

רק היה חסר את ה-Back Street Boys מתנגנים ברקע, בטייפ.

פורים 7#: נו שויין. גם אנחנו דיסני.

השנה לא התחפשנו בתחפושת משפחתית, אלא באופן חריג ומהפכני הבננות בחרו לעצמן תחפושת. אחרי כמה התלבטויות קצרות ("אני רוצה אלזה" – "גם אני רוצה אלזה", "את תהיי אנה!") הבננות בחרו:

טינקרבל ודמבי (שזו דמבו ממין נקבה, תמרול המציאה).

עלמיק – טינקרבל

עלמיק ואני ציירנו סקיצה, הסתכלנו ביו-טיוב יחד על כל מני הדרכות (איך להכין כנפיים, איך תופרים שמלה), עשינו תכניות והקדשנו "יום כיף" להכנות. עם קצת שינויים, וילדה אחת מאוד שמחה בחלקה – יצאה תחפושת טינקרבל נהדרת.

טינקרבל Tinkerbell DIY

הכי חשוב בתחפושת טינקרבל על פי עלמיק: שהשמלה הירוקה לא תהיה "נפוחה" אלא "נופלת". שיהיו כנפיים (התפשרנו על כנפיים מהדולר סטור ולא הנד-מייד). התסרוקת! היא מאוד רצתה שיער בלונדיני קצרצר, אבל הסכימה בקלות לתסרוקת דומה יחסית. אה, ופעמונים.

המצרכים לתחפושת הטינקרבל שלנו:

טינקרבל Tinkerbell DIY

תמרול – דמבי (דמבו הפיל המעופף בבת)

תמרול היתה נחושה להתחפש לדמבי, למרות שבבית היא מתעקשת כבר כמה שבועות שיפנו אליה רק בשם "אלזה" או "כלה". בסרט "דמבו הפיל המעופף" צפינו לפני מספר חודשים ביחד, ונראה שהוא מאוד נגע לליבה. כשביקרנו בחופשת החורף בדיסנילנד היא בחרה לעצמה בובת דמבו תינוק, ומאז הוא הבוב האהוב עליה.

שוב הסתכלנו ביחד בכל מני תחפושות דמבו DIY, והן נראו לי מסובכות נורא. החלטנו יחד ללכת על חצאית של עלמה, תמר תנעל את הנעליים הכסופות האהובות עליה, ושאני אדאג לחדק, אזניים וכל היתר.

הכי חשוב בתחפושת דמבי על פי תמרול: שהזנב יהיה ורוד. שהחדק יחזיק את בובת דמבו (חשבנו לעשות את זה עם חוט ברזל מבפנים אבל החלטנו שהוא יהיה מסורבל מדי והיא התפשרה על לחבק את הבובה בעצמה), לא רוצה כובע צהוב.

המצרכים לתחפושת דמבי שלנו:

תחפושת דמבו Dumbo DIY

הפעם הבננות היו שותפות פעילות בהכנה, כיוון שקצת הסתבכתי עם התפירה, והיו המון פרטים קטנים לחבר ולהוסיף ולפרום, הן מדדו כמה פעמים את התחפושות בשלבי הכנתן ודווקא נהנו והתרגשו מכך עוד יותר.

תחפושת דמבו Dumbo DIY

טינקרבל ודמבו

בעצת נעמה אורבך הצטלמנו יום לפני המסיבה (שהיתה כבר ביום ראשון ב-JCC) והבננות מאוד שמחו מהתחפושות שלהן. והו, כמה שזה מוריד מהלחץ בבוקר של החג…

ואני, שוב התחפשתי לגפילטע-פיש, מוכנה לצלם במסיבת פורים במרכז הקהילתי היהודי. (אבל
אף אחד לא הבין. מוזר!)

תחפושת גפילטע-פיש
גפילטע-פיש בפעולה. ממחזרת תחפושת שהמצאתי בגיל 20

מחר קרנבל פורים בבית ספר, והבננות מוכנות לחגיגה!

חג פורים שמח!

לצפיה בתחפושות משותפות ולא משותפות נוספות: רעיונות לתחפושות זוגיות ושלישיות, על ארגז התחפושות שלנו, על התחפושות המיתולוגיות שלנו, כשהתחפשנו לשמש ירח וכוכבים, כשהתחפשנו לשוקולד-מנטה-מסטיקפורים בברלין.

פסים ונקודות

בחודשים האחרונים לפני המעבר לוונקובר לא יכולתי להתרכז כבר בהרבה דברים. מרוב התרגשות ולחץ, והזמן שטס ויש כל כך הרבה הכנות… אז המשכתי ללכת לסטודיו לקרמיקה, והמשכתי לעשות כלים, אבל רוב הזמן עשיתי נקודות.

כסוג של מדיטציה הייתי יושבת ומטפטפת נקודות נקודות על הכלים. בסטודיו של רועי היתה תמיד אווירה נעימה, מוזיקה, ושיחות קולחות. אבל אפשר גם לשבת בשקט ופשוט לטפטף נקודות. ככה יכולתי לנוח קצת מהמירוץ הזה לקראת הנסיעה, מכל הדאגות וההכנות והחששות. ולנקד – נקודות.

פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה

פסים ונקודות בקרמיקה
כלים שלא נשרפו לפני שנסעתי. עוד לא ראיתי אותם מוכנים…

זו עבודה לא יצירתית במיוחד, אבל התוצאה מהפנטת.

מדי פעם בפרץ של יצירתיות (יחסית) הייתי מציירת פסים.

פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה

לקחה לי כמעט חצי שנה למצוא פה בוונקובר סטודיו לקרמיקה – סטודיו שיש בו אובניים, שגם עובד בשעות נוחות לי, גם יש קורס למתקדמים, וגם יש מקום (!!) בשבילי. לאחר התנסות קצרה וטראומטית בסטודיו קטן של מורה יפני שדרש ממני לשכוח את כל מה שאני יודעת על אובניים בשביל להתחיל מחדש, ביצירה בחימר בצורות מסורתיות יותר (והרבה דמעות של תסכול עליו ועל הקרמיקה ועל כל הקושי שבמקום חדש) מצאתי את הסטודיו שעונה על כל הצרכים שלי, ועוד במרכז קהילתי קרוב לבית.

כשהבאתי את הכלים הראשונים הביתה רם והבננות התאספו סביבם והתפעלו ושמחו בשבילי. עלמיק אמרה "כמה מהר הכנת אותם אמא!" ותמרול: "אפשר לאכול מהם היום?" ורם חייך ואמר: "עכשיו אפשר להגיד שהתמקמנו."

כלים חדשים

כלים חדשים
סופסוף יש לי פה קעריות להגשה!

קיר תמונות

בבית שלנו ברחוב המעגל היה לנו במטבח קיר תמונות.

קיר תמונות

קיר תמונות

כן אני יודעת, זה טרנד שכבר יש (כמעט) בכל בית, בכל בלוג, בכל חנות, די כבר יצא מכל החורים שבקיר הטרנד הזה. (רונית כפיר כתבה עליו כאן כבר מזמן….).

אבל כשעברתי לגור בדירה הזאת, של סבתא שלי, בשנת 2004, היה לי בראש הרעיון הזה של "קיר תמונות" והוא בכלל לא היה מטרנד אלא מזיכרון נעורים. זכרתי שבבית הוריה של חברתי רביד (כן, את!) בשנות נעורינו היו תלויות במטבח מעל השולחן (או בפינת האוכל?!) תמונות משפחה ממוסגרות בפשטות, שמילאו קיר שלם. כל כך אהבתי את הקיר הזה. המיקום במטבח – לא בסלון לתצוגה אלא בחלל יומיומי, והתמונות עצמן – אני זוכרת כמה שהתרשמתי מזה שאלו לא היו תמונות משפחה קלאסיות של "חיבוקים למצלמה", אלא פשוט תמונות טובות שלהם, ממוסגרות במסגרת פשוטה ותלויות בחוסר סדר מאורגן.

כיוון שכבר היה לי את הרעיון הזה בראש במשך הרבה זמן, התחלתי בלאסוף מסגרות קטנות בכל מיני חנויות ואצל ממסגרים, ואחר כך התאמתי להן תמונות, וכך לי ולשותפתי לדירה אז – ליאת – היה קיר תמונות במטבח. הוא התחיל במספר קטן של מסגרות, ותמונות של חברים שלנו בהווה ובעבר, וקצת משפחה. עם השנים המטבח נשאר, הקיר "גדל", והתמונות השתנו: יותר תמונות משפחה, ויותר אחיינים ואחייניות שלי בארץ ובעולם. אחרי המעבר של רם לדירה נכנסו למסגרות גם תמונות שלו ושלנו ושל ילדי הבני-דודים שלו. ועם הפיכתנו למשפחה בעצמנו, לאט לאט, עלמיק ותמרול תפסו את רוב המסגרות. בחלוף השנים (ובעזרתה האדיבה של איקאה שנחתה בארץ) אוסף המסגרות שלי גדל, ואיתו גם קיר התמונות.

תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011
תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011

העברנו ימים ושבועות ושנים באכילה מול הקיר הזה. לפחות שתי ארוחות ביום. זו היתה דרכינו גם "לשמור על קשר" עם המשפחה שבחו"ל, כי למרות שהבננות שלי פגשו את בנות הדודה הקנדיות שלהן רק פעם בשנה, הן הכירו אותן טוב, לפחות בתמונות.

תמר מתבוננת בקיר תמונות

קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות

בשנים האחרונות החלטתי לא להוסיף עוד מסגרות, כיוון שהקיר הכיל את כמות המסגרות המקסימלית בעיני, אלא להחליף את התמונות הקיימות בתמונות מעודכנות יותר. היו כמה תמונות שהרגשתי שהן "על-זמניות" והן זכו להשאר, אבל פעם בכמה חודשים החלפתי את השאר. כשנתקלתי בצילום טוב, או אחרי אירוע רב משתתפים (ליל הסדר למשל) או טיול. עלמיק (כמו עלמיק) כבר ממש חיכתה שאחליף ואעדכן את התמונות. וכיוון שראינו אותו יום יום, אכלנו מולו, ישבנו לידו, וחלפנו על פניו עשרות פעמים ביום, בכל פעם שהחלפתי או הזזתי תמונה אחת, עלמיק מיד ראתה ושמחה מזה. מאוד קל לשמח את הילדונת הזאת.

תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקיר
תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקיר
תהליך החלפת התמונות
תהליך החלפת התמונות
קיר תמונות
כעבור שנתיים. הגיע הזמן לעדכן
קיר תמונות
כמה שהם גדלו! עלמיק ואסף, וגם נגה וסבא רוני
קיר תמונות
שתיים בובותיים

קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות

כשעזבנו את הדירה במעגל הסרנו את המסגרות מהקיר, החורים נסתמו, והקיר נצבע. אספתי לי כמה תמונות מודפסות ולקחתי איתי. היו אלה שאריות של תמונות שנתתי לחברים לפני המעבר, וכמה תמונות שהוצאו מהמסגרות, שהייתי "חייבת" לקחת לוונקובר. בבית בכחול והשכור שלנו בוונקובר, אחרי איסוף רעיונות יצירתיים לתליית תמונות בעזרת וואשי טייפ, תליתי את התמונות שהבאתי מהארץ בחדר עבודה/משחקים שלנו.

קיר של אהבה וגעגועים.

קיר תמונות בוונקובר

קיר תמונות

קיר תמונות
תמרול מתגעגעת באופן אקטיבי

אני לא יודעת אם בדירה הבאה שלנו יהיה שוב קיר תמונות. עכשיו אחרי שראיתי כזה בכל כך הרבה בתים – נראה לי שמיציתי. ואפשר גם לסכם את זה כך:

פעם, בעודי מפשפשת במחלקת המסגרות באיקאה שמעתי שיחה בין שתי נשים, זה הלך בערך ככה:

אישה 1: "אולי תעשי כזה, קיר עם תמונות, תקני כמה מסגרות פה ותשימי"

אישה 2: "נראה לך?! זה מזכיר לי קיר זיכרון. בחיים אני לא אעשה כזה דבר בבית שלי".

מ.ש.ל

אוהל

מתנת יומולדת לגיל שלוש קנינו לעלמה אוהל. אוהל קרקס של איקאה. כשהרכבנו אותו רם נבהל מכמה שהוא גדול. אני ידעתי שזה מצויין. אוהל אמיתי חייב להיות גדול.

אוהל

התלבטנו קצת לפני היומולדת אם לקנות בית בובות כמו שכמה חברים המליצו, (שזו מתנה מתאימה לגיל), אבל לאור זה שבחודשים שקדמו ליומולדת היינו מוצאים בכל יום את כל הצעצועים, כל החפצים, ובכלל את כל הבית מרוכזים במקום אחד שעלמה החליטה שהוא ה"בית שלה" לאותו יום, הוחלט ש"בית משלה" יהיה מתנה מושלמת.

לפני האוהל לפני האוהל

ואכן כך היה. מהרגע הראשון עלמיק אימצה את האוהל לבית. בהתחלה היא לא נתנה לתמרול להכנס אפילו.

אוהל

היא העבירה אליו את מיטב הכריות והצעצועים, שמיכה, ולפעמים שוב את כל מה שמצאה בבית.

אוהל

פעם אחת כשאני ועלמיק רבנו, כעסתי עליה והיא ברחה אליו וסגרה את הדלת. אז הבנתי כמה האוהל הזה מקלט אמיתי בשבילה, אבל יותר מזה – שהגזמתי בכעס שלי (והלכתי מיד לפייס אותה ולהתנצל).אוהל

היא היתה מבלה בו שעות. סוגרת את הדלת ומשחקת לבד, או עם תמר. מזמינה חברים לביקור בפנים כשבאו אלינו הביתה. היא העבירה לשם את "זמן האייפד שלה" (אצלינו מותר לשחק בטאבלט בבוקר לפני הגן – אחרי שכבר מוכנים).

תסרוקת בתוך האוהל
תסרוקת בתוך האוהל

תמרול היתה משתלטת עליו בשמחה בכל הזדמנות שעלמיק לא היתה בנמצא.

אוהל

פעם אחת כשעלמיק לא הסכימה ללכת לנוח כמו שאר בני הבית ביום שישי בצהריים היא שיחקה לה באוהל לבד, ואז מצאנו אותה ישנה בו.

אוהל

לאט לאט האוהל הפך חלק מהבית. לפעמים שמים בו "את כל הבית" (הוא מכיל די הרבה. אפשר להכניס לשם כמה ילדים+כריות+עגלה. זה בדוק). לפעמים הוא שוב רק חלק מהתפאורה למשחק אחר.

כמו כל משחק, גם לאוהל היו תקופות טובות יותר ופחות. בחורף היה קר בחדר העבודה והבננות פחות השתמשו בו. לפעמים היינו קוראים בו סיפור. לפעמים עם פנס, לפני השינה.

אוהל

אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל

אוהל

ובתקופה האחרונה הוא הפך להיות יותר ויותר "של תמר". היא זו שאהבה לשחק בו, או לרוץ להתחבא בו (היא אוהבת להתחבא ומחכה ממש בשקט ובסבלנות. פעם אחת היא התחבאה לי בארון ולקח לי כמה דקות טובות למצוא אותה! היא פשוט לא מודיעה שהיא מתחבאת. רק היא יודעת. כשאני שמה לב שיש שקט חשוד ומתחילה לחפש היא מחכה ומחכה בלי להוציא הגה. באוהל, בתוך הארון כשהרגליים מציצות החוצה, בתוך המקלחת, בחדר חשוך. אין לה פחד).

אוהל

האוהל האהוב נשאר בישראל.

מתנת יומולדת לגיל שלוש בנינו לתמרול אוהל טיפי. תפרתי אותו לפי ההדרכה בבלוג הזה עם שינויים והתאמה לבית שלנו (החדש בוונקובר). הערנו עת עלמיק מוקדם בבוקר יום ההולדת של תמר, ושלושתינו (רם, עלמה ואני) הקמנו את האוהל, הכנסנו שטיח וכריות וקישטנו בציורים (שעלמה הכינה מבעוד מועד) ובשרשרת נורות.

זאת המתנה המושלמת לגיל שלוש. היא התאהבה בו ברגע.

היומן הראשון שלי

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

יומן מצולם

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון