פסים ונקודות

בחודשים האחרונים לפני המעבר לוונקובר לא יכולתי להתרכז כבר בהרבה דברים. מרוב התרגשות ולחץ, והזמן שטס ויש כל כך הרבה הכנות… אז המשכתי ללכת לסטודיו לקרמיקה, והמשכתי לעשות כלים, אבל רוב הזמן עשיתי נקודות.

כסוג של מדיטציה הייתי יושבת ומטפטפת נקודות נקודות על הכלים. בסטודיו של רועי היתה תמיד אווירה נעימה, מוזיקה, ושיחות קולחות. אבל אפשר גם לשבת בשקט ופשוט לטפטף נקודות. ככה יכולתי לנוח קצת מהמירוץ הזה לקראת הנסיעה, מכל הדאגות וההכנות והחששות. ולנקד – נקודות.

פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה

פסים ונקודות בקרמיקה
כלים שלא נשרפו לפני שנסעתי. עוד לא ראיתי אותם מוכנים…

זו עבודה לא יצירתית במיוחד, אבל התוצאה מהפנטת.

מדי פעם בפרץ של יצירתיות (יחסית) הייתי מציירת פסים.

פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה

לקחה לי כמעט חצי שנה למצוא פה בוונקובר סטודיו לקרמיקה – סטודיו שיש בו אובניים, שגם עובד בשעות נוחות לי, גם יש קורס למתקדמים, וגם יש מקום (!!) בשבילי. לאחר התנסות קצרה וטראומטית בסטודיו קטן של מורה יפני שדרש ממני לשכוח את כל מה שאני יודעת על אובניים בשביל להתחיל מחדש, ביצירה בחימר בצורות מסורתיות יותר (והרבה דמעות של תסכול עליו ועל הקרמיקה ועל כל הקושי שבמקום חדש) מצאתי את הסטודיו שעונה על כל הצרכים שלי, ועוד במרכז קהילתי קרוב לבית.

כשהבאתי את הכלים הראשונים הביתה רם והבננות התאספו סביבם והתפעלו ושמחו בשבילי. עלמיק אמרה "כמה מהר הכנת אותם אמא!" ותמרול: "אפשר לאכול מהם היום?" ורם חייך ואמר: "עכשיו אפשר להגיד שהתמקמנו."

כלים חדשים

כלים חדשים
סופסוף יש לי פה קעריות להגשה!

קיר תמונות

בבית שלנו ברחוב המעגל היה לנו במטבח קיר תמונות.

קיר תמונות

קיר תמונות

כן אני יודעת, זה טרנד שכבר יש (כמעט) בכל בית, בכל בלוג, בכל חנות, די כבר יצא מכל החורים שבקיר הטרנד הזה. (רונית כפיר כתבה עליו כאן כבר מזמן….).

אבל כשעברתי לגור בדירה הזאת, של סבתא שלי, בשנת 2004, היה לי בראש הרעיון הזה של "קיר תמונות" והוא בכלל לא היה מטרנד אלא מזיכרון נעורים. זכרתי שבבית הוריה של חברתי רביד (כן, את!) בשנות נעורינו היו תלויות במטבח מעל השולחן (או בפינת האוכל?!) תמונות משפחה ממוסגרות בפשטות, שמילאו קיר שלם. כל כך אהבתי את הקיר הזה. המיקום במטבח – לא בסלון לתצוגה אלא בחלל יומיומי, והתמונות עצמן – אני זוכרת כמה שהתרשמתי מזה שאלו לא היו תמונות משפחה קלאסיות של "חיבוקים למצלמה", אלא פשוט תמונות טובות שלהם, ממוסגרות במסגרת פשוטה ותלויות בחוסר סדר מאורגן.

כיוון שכבר היה לי את הרעיון הזה בראש במשך הרבה זמן, התחלתי בלאסוף מסגרות קטנות בכל מיני חנויות ואצל ממסגרים, ואחר כך התאמתי להן תמונות, וכך לי ולשותפתי לדירה אז – ליאת – היה קיר תמונות במטבח. הוא התחיל במספר קטן של מסגרות, ותמונות של חברים שלנו בהווה ובעבר, וקצת משפחה. עם השנים המטבח נשאר, הקיר "גדל", והתמונות השתנו: יותר תמונות משפחה, ויותר אחיינים ואחייניות שלי בארץ ובעולם. אחרי המעבר של רם לדירה נכנסו למסגרות גם תמונות שלו ושלנו ושל ילדי הבני-דודים שלו. ועם הפיכתנו למשפחה בעצמנו, לאט לאט, עלמיק ותמרול תפסו את רוב המסגרות. בחלוף השנים (ובעזרתה האדיבה של איקאה שנחתה בארץ) אוסף המסגרות שלי גדל, ואיתו גם קיר התמונות.

תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011
תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011

העברנו ימים ושבועות ושנים באכילה מול הקיר הזה. לפחות שתי ארוחות ביום. זו היתה דרכינו גם "לשמור על קשר" עם המשפחה שבחו"ל, כי למרות שהבננות שלי פגשו את בנות הדודה הקנדיות שלהן רק פעם בשנה, הן הכירו אותן טוב, לפחות בתמונות.

תמר מתבוננת בקיר תמונות

קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות

בשנים האחרונות החלטתי לא להוסיף עוד מסגרות, כיוון שהקיר הכיל את כמות המסגרות המקסימלית בעיני, אלא להחליף את התמונות הקיימות בתמונות מעודכנות יותר. היו כמה תמונות שהרגשתי שהן "על-זמניות" והן זכו להשאר, אבל פעם בכמה חודשים החלפתי את השאר. כשנתקלתי בצילום טוב, או אחרי אירוע רב משתתפים (ליל הסדר למשל) או טיול. עלמיק (כמו עלמיק) כבר ממש חיכתה שאחליף ואעדכן את התמונות. וכיוון שראינו אותו יום יום, אכלנו מולו, ישבנו לידו, וחלפנו על פניו עשרות פעמים ביום, בכל פעם שהחלפתי או הזזתי תמונה אחת, עלמיק מיד ראתה ושמחה מזה. מאוד קל לשמח את הילדונת הזאת.

תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקיר
תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקיר
תהליך החלפת התמונות
תהליך החלפת התמונות
קיר תמונות
כעבור שנתיים. הגיע הזמן לעדכן
קיר תמונות
כמה שהם גדלו! עלמיק ואסף, וגם נגה וסבא רוני
קיר תמונות
שתיים בובותיים

קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות

כשעזבנו את הדירה במעגל הסרנו את המסגרות מהקיר, החורים נסתמו, והקיר נצבע. אספתי לי כמה תמונות מודפסות ולקחתי איתי. היו אלה שאריות של תמונות שנתתי לחברים לפני המעבר, וכמה תמונות שהוצאו מהמסגרות, שהייתי "חייבת" לקחת לוונקובר. בבית בכחול והשכור שלנו בוונקובר, אחרי איסוף רעיונות יצירתיים לתליית תמונות בעזרת וואשי טייפ, תליתי את התמונות שהבאתי מהארץ בחדר עבודה/משחקים שלנו.

קיר של אהבה וגעגועים.

קיר תמונות בוונקובר

קיר תמונות

קיר תמונות
תמרול מתגעגעת באופן אקטיבי

אני לא יודעת אם בדירה הבאה שלנו יהיה שוב קיר תמונות. עכשיו אחרי שראיתי כזה בכל כך הרבה בתים – נראה לי שמיציתי. ואפשר גם לסכם את זה כך:

פעם, בעודי מפשפשת במחלקת המסגרות באיקאה שמעתי שיחה בין שתי נשים, זה הלך בערך ככה:

אישה 1: "אולי תעשי כזה, קיר עם תמונות, תקני כמה מסגרות פה ותשימי"

אישה 2: "נראה לך?! זה מזכיר לי קיר זיכרון. בחיים אני לא אעשה כזה דבר בבית שלי".

מ.ש.ל

אוהל

מתנת יומולדת לגיל שלוש קנינו לעלמה אוהל. אוהל קרקס של איקאה. כשהרכבנו אותו רם נבהל מכמה שהוא גדול. אני ידעתי שזה מצויין. אוהל אמיתי חייב להיות גדול.

אוהל

התלבטנו קצת לפני היומולדת אם לקנות בית בובות כמו שכמה חברים המליצו, (שזו מתנה מתאימה לגיל), אבל לאור זה שבחודשים שקדמו ליומולדת היינו מוצאים בכל יום את כל הצעצועים, כל החפצים, ובכלל את כל הבית מרוכזים במקום אחד שעלמה החליטה שהוא ה"בית שלה" לאותו יום, הוחלט ש"בית משלה" יהיה מתנה מושלמת.

לפני האוהל לפני האוהל

ואכן כך היה. מהרגע הראשון עלמיק אימצה את האוהל לבית. בהתחלה היא לא נתנה לתמרול להכנס אפילו.

אוהל

היא העבירה אליו את מיטב הכריות והצעצועים, שמיכה, ולפעמים שוב את כל מה שמצאה בבית.

אוהל

פעם אחת כשאני ועלמיק רבנו, כעסתי עליה והיא ברחה אליו וסגרה את הדלת. אז הבנתי כמה האוהל הזה מקלט אמיתי בשבילה, אבל יותר מזה – שהגזמתי בכעס שלי (והלכתי מיד לפייס אותה ולהתנצל).אוהל

היא היתה מבלה בו שעות. סוגרת את הדלת ומשחקת לבד, או עם תמר. מזמינה חברים לביקור בפנים כשבאו אלינו הביתה. היא העבירה לשם את "זמן האייפד שלה" (אצלינו מותר לשחק בטאבלט בבוקר לפני הגן – אחרי שכבר מוכנים).

תסרוקת בתוך האוהל
תסרוקת בתוך האוהל

תמרול היתה משתלטת עליו בשמחה בכל הזדמנות שעלמיק לא היתה בנמצא.

אוהל

פעם אחת כשעלמיק לא הסכימה ללכת לנוח כמו שאר בני הבית ביום שישי בצהריים היא שיחקה לה באוהל לבד, ואז מצאנו אותה ישנה בו.

אוהל

לאט לאט האוהל הפך חלק מהבית. לפעמים שמים בו "את כל הבית" (הוא מכיל די הרבה. אפשר להכניס לשם כמה ילדים+כריות+עגלה. זה בדוק). לפעמים הוא שוב רק חלק מהתפאורה למשחק אחר.

כמו כל משחק, גם לאוהל היו תקופות טובות יותר ופחות. בחורף היה קר בחדר העבודה והבננות פחות השתמשו בו. לפעמים היינו קוראים בו סיפור. לפעמים עם פנס, לפני השינה.

אוהל

אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל

אוהל

ובתקופה האחרונה הוא הפך להיות יותר ויותר "של תמר". היא זו שאהבה לשחק בו, או לרוץ להתחבא בו (היא אוהבת להתחבא ומחכה ממש בשקט ובסבלנות. פעם אחת היא התחבאה לי בארון ולקח לי כמה דקות טובות למצוא אותה! היא פשוט לא מודיעה שהיא מתחבאת. רק היא יודעת. כשאני שמה לב שיש שקט חשוד ומתחילה לחפש היא מחכה ומחכה בלי להוציא הגה. באוהל, בתוך הארון כשהרגליים מציצות החוצה, בתוך המקלחת, בחדר חשוך. אין לה פחד).

אוהל

האוהל האהוב נשאר בישראל.

מתנת יומולדת לגיל שלוש בנינו לתמרול אוהל טיפי. תפרתי אותו לפי ההדרכה בבלוג הזה עם שינויים והתאמה לבית שלנו (החדש בוונקובר). הערנו עת עלמיק מוקדם בבוקר יום ההולדת של תמר, ושלושתינו (רם, עלמה ואני) הקמנו את האוהל, הכנסנו שטיח וכריות וקישטנו בציורים (שעלמה הכינה מבעוד מועד) ובשרשרת נורות.

זאת המתנה המושלמת לגיל שלוש. היא התאהבה בו ברגע.

היומן הראשון שלי

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

יומן מצולם

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

נדנדה – עשה זאת בעצמך

המצרכים:

1 ילדה שמאוד מאוד רוצה נדנדה

1 עץ בעל ענף עבה. או חזק. או רעוע אם זה מה שיש.

1 קרש עבה ורחב מספיק (למשל: רוחב 20 ס"מ עובי 5 ס"מ)

4 מטר חבל עבה (בקוטר לפחות 2 ס"מ)

מסור יד, מקדחה

איזולירבנד, מצית, סכין יפני, עיפרון, סרגל או מטר למדידה

קצת עזרה מיוטיוב (בעיקר בקשירת הקשרים)

אופן ההכנה:

מחפשים עץ ראוי בשכונה. עושים סיור מקדים בין שאר הנדנדות התלויות מחוץ לבתים בבלוק על מנת לקבל השראה ולבדוק על איזה עצים הן תלויות.

מנסרים את קרש העץ ברוחב הרצוי (ברוחב ישבן ממוצע + כ-10 ס"מ בשביל החבלים. אנחנו ניסרנו ברוחב 60 ס"מ). קודחים חורים רחבים בארבע פינות, במרחק של כ-3-5 ס"מ מהקצה. אם החורים לא מספיק רחבים יש להרחיב אותם בעזרת חורים צמודים נוספים או סיבוב המקדחה בתוך החור בעודה פועלת על מנת להרחיב אותו.

נדנדה
אגב ככה נראית החצר האחורית שלנו

נדנדה נדנדה

נדנדה
אפשר לנצל את הזמן בכדי לשיר ולרקוד
נדנדה
בואו נבדוק איזה חור יותר רחב

נדנדה

מודדים את אורך החבלים הרצויים וחותכים אותם בהתאם. לא לשכוח לסמן באיזולירבנד את מקום החיתוך (על מנת שהחבל לא יפרם מיד בחיתוך, הוא מהודק באיזולירבנד שהדבקנו), שורפים את קצה החבל החתוך בעזרת מצית.

נדנדה

נדנדה

קושרים את החבל בקשרים מסובכים שמלווים בשיר הסבר ביוטיוב, זורקים את הקשר מעבר לענף. מעבירים את החבל בקשר ואז בחורים של צד אחד של הקרש. עושים את אותו הדבר עבור הצד השני של הקרש. קושרים את הנדנדה בגובה הרצוי.

נדנדה נדנדה

לא לשכוח להדק היטב את הקשרים, רצוי במתיחה חזקה.

הנדנדה שלכם מוכנה!

נדנדה

זה הזמן לקפוץ משמחה ולחבק את כל אלה שעזרו להגשים את החלום. עכשיו נותר רק להתיישב עליה ולהתנדנד. אפשר להשתמש בשארית החבל שנותרה על מנת למשוך את הנדנדה ולנדנד את האחות היושבת בה. הנדנוד יעיל יותר כאשר שרים שירים (נד-נד, או שירים מומצאים. אין הגבלה על סוג השיר).

נדנדהנדנדה נדנדה נדנדה

נדנדה

נדנדה

תהנו!

נדנדה
האושר ממשיך בכל דקה פנויה מאז. בדרך לגן למשל

אחת על אחת: קרמיקה

במסגרת ימי-הכיף שלי ושל עלמה, ובהמלצת רועי מעיין המורה האחד-והיחיד שלי לקרמיקה, לקחתי את עלמיק איתי לסדנת הקרמיקה שלי. השיעורים בסדנא של רועי מעיין הם שיעורים פתוחים, בהם כל אחד יוצר בחומר לפי רצונו, בקצב שלו, ובהדרכתו של רועי. אנשים עובדים במקביל בסוגי בנייה שונים: אבניים, פיסול, משטחים, כלים עשויים מחוליות וכו'. בעצם בכל שיעור כל אחד נמצא בשלב אחר של יצירה. התלמידים עובדים על כלים ופסלים לפני שריפה / אחרי שריפה ראשונה / לפני ואחרי צביעה וכו'. זה מאוד מפרה ומעניין לראות כל כך הרבה יצירה מסביבך.

לקחתי את עלמיק איתי לשני שיעורים.

בשיעור הראשון עלמיק נכנסה חצי-מבויישת, מכירה את סבתא אסתר, מזהה את רועי (הוא גם חבר וגם באה איתי פעם לצלם לו) מפחדת לגעת באבניים. לפני כמה חודשים היה לי איזה חתך ביד וכשהיא שאלה אותי "איפה קיבלתי את הפצע" סיפרתי שנדקרתי ממשהו בשיעור קרמיקה. זהו. מבחינתה הנושא היה סגור – היא לא רוצה לגעת באבניים. היא שמחה מאוד כשסיפרתי לה שנעשה יום כיף ביחד, היא מאוד אוהבת את הימים האלה. אבל אמרה שהיא "לא תעשה קרמיקה", אלא רק תסתכל ותהיה עם סבתא.

קרמיקה

להמשיך לקרוא

סדנת פיסול פורטרטים בנייר

לכבוד יום הולדתה של אמי הזמנו אותה -אחותי, גיסתי ואני לסדנת פיסול פורטרטים בנייר, של אפרת חסון דה בוטון (המהממת! אני מעריצה!). לשמחתי בתור הנציגה שבארץ+אוהבת יצירה נשלחתי לסדנה ביחד איתה (:

הסדנה התקיימה בביתה של אפרת, ביום שישי בבוקר. נכנסנו ואת פנינו קיבלו אפרת ועוד שש נשים נחמדות, וערמה של מספריים, ניירות צבעוניים, ואווירה נהדרת של יצירתיות וכיף. להמשיך לקרוא