יום שישי / נר 2 – / שתיים וחצי סופגניות מהסופר

מסיבת חנוכה של "גן הורדים" – הגן של תמר, ומיד אחריה מסיבת חנוכה של "גן נטע", הגן של עלמה.

מדד סופגניות: שתיים וחצי אכולות, וילדה אחת מחופשת לסופגניה (תמרול).

יום ראשון / נר ראשון / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות בבית שלנו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ארבע (שתיים עם ריבת תות, אחת שוקולד וקצפת, אחת שוקולד וסוכריות קופצות).

יום שני / נר שני / מליון סופגניות בסגנון ספינג'

קרן הגננת (הנהדרת!) של עלמיק יזמה הדלקות נרות קבוצתיות בגן. היא חילקה את כל הילדים לקבוצות של חמישה, וכל קבוצה התארחה בבית של אחד הילדים להדלקת נרות ופעילות חופשית בנושא חנוכה. אנחנו הזמנו את קבוצת הילדים אלינו, למשחק בסביבונים וטריוויה חנוכה. שונית, אמא של אוריאל, טרחה והכינה סופגניות במקום. הילדים הזריקו ריבה או שוקולד לסופגניות וכולנו זללנו.

מדד סופגניות: היו מיליון. אני אכלתי שתיים לפחות.

יום שלישי / נר שלישי / דוכן ממתקים

עלמה ותמר הדליקו נרות עם סבתא אסתר, רם עבד במרפאה ואני הדלקתי נרות בחתונתם של עדי וגלעד שצילמתי.

מדד סופגניות: לא נאכלו סופגניות. אני פיציתי בנשנושים מדוכן הקינוחים השווה שהזוג הקים.

יום רביעי / נר רביעי / עוגת יומולדת

עלמה הדליקה נרות אצל חברה, רם עבד במרפאה, ותמרולי היתה חולה אז לא הדלקנו נרות. מצד שני תמרולי כיבתה שלושה נרות יומולדת בבוקר.

מדד סופגניות: כולנו אכלנו עוגת יומולדת. מזל כי כבר צריך הפסקה מסופגניות.

יום חמישי / נר חמישי / לביבות

בצהריים צילום טקס חנוכה של הישיבה החילונית של אירגון "בינה"

אחר הצהריים הופעה של "מיומנה" עם עלמה וחברים. הדלקת נרות עם עלמה אצל טלי וגיא (תמרול חולה ורם עובד).

מדד סופגניות: לביבה ב"בינה", שתי לביבות אצל טלי וגיא.

יום שישי / נר שישי / סופגניות ולביבות

בבוקר צילום בר מצווה בסגנון "ליקוט עשבים", ובישול העשבים שהילדים ליקטו לארוחת הצהריים. לא הודלקו נרות אבל הובערה אש בטקס מיוחד באמצעות אבן צור.

בערב הדלקת נרות אצל הלוינסקים, עם הלביבות שאנחנו מחכים להן כל השנה: לביבות בטטה של אורנה ואלה, ולביבות תפוחי-אדמה קלאסיות של אמא שלי. אה, ויש גם סופגניות.

מדד סופגניות: המון לביבות תפוחי אדמה ובטטה (אני ורם), קצת לביבות ושתי סופגניות עם שוקולד (הבנות).

יום שבת / נר שביעי / לביבות סופגניות ותירס

אחר הצהריים המוקדמים הדלקת נרות מסורתית של "האחות של רועי" אצל הפרברים.

בערב הדלקת נרות עם חברים אצלינו.

מדד סופגניות: אצל הפרברים לביבות של אורי, וסופגניות של רולדין. אצלינו תירס וסלט ובטן מתהפכת.

יום ראשון / נר שמיני / ארבע סופגניות רולדין

זהו. הסוכר עלה סופית לראש.

זהו. הסוכר עלה סופית לראש.

זהו. הסוכר עלה סופית לראש.

הדלקת נרות אצלינו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ברגע האחרון החלטתי לקפוץ לרולדין לקנות סופגניות לכבוד הנר השמיני. (היה לי תלוש מהסופרפארם לשמונה סופגניות ריבה. לקחתי ארבע ונתתי לאישה שהיתה אחרי בתור ארבע נוספות. הספקנו להתיידד בזמן ההמתנה. אבל עלמה לא מוכנה לוותר על סופגניה עם שוקולד, אז נאצלתי לקנות עוד שתיים עם שוקולד. אפילו עם התלוש זה שחיטה במחיר!).

זהו. נגמר. האמת שיצא לנו להיות הרבה יחד שזה היה מאוד כיף. אבל כמות הסוכר והשמן שנאכלה פה… ועוד בערבים… הגיע הזמן שכולנו (וכל קיבותינו) ננוח קצת.

ימי ההולדת ב"גן הורדים" הם תופעה שאין שניה לה.

שבוע לפני המועד המתוכנן (שנקבע חודשים מראש, יש ארבעים וחמישה ילדים בגן והביקוש גדול) ההורים מקבלים דף הנחיות ובו מפורטים הדברים שצריך לדאוג להביא לגן בתאריך מסיבת יום ההולדת: בוחרים ארוחת בוקר מתפריט רעיונות קיים (יש חמש אופציות מקובלות: פיצה, בורקס, ממתקים, ג'חנון או קורנפלקס וחלב. אנחנו תמיד בוחרים בקורנפלקס מטעמי שאיפה לבריאות יחסית). צריך להביא שתיה ממותקת, כלים חד פעמיים, מתנה לגן (ספר אהוב עם הקדשה מבחינתינו) זר לראש, עוגת יום-הולדת, וארבעים וחמש הפתעות זהות לחלק לילדים. עד כאן – האחריות שלנו.

יום ההולדת מתחיל בשעה 9:00, בחדר הגדול. ההורים מתבקשים להגיע עם הילד והאורחים הנוספים (סבים וסבתות, דודים, אחים, מי שרוצים) בשעה היעודה ומכאן מתחיל הפלא: אני זוכרת את יום ההולדת הראשון של עלמה בגן, בגיל שנתיים. עד אז אין ממש הזדמנויות להורים להיות בתוך הגן בשעת פעילות, ואני זוכרת שהיינו מהופנטים. טקס יום-ההולדת, שארך כשעה, היה מאורגן ומסודר לפי סדר שנדמה שהכל ידעו. הילדים היו מרותקים (למרות שראו אותו כבר ארבעים וחמש פעם, או אולי בגלל זה), הצוות עבד בשיתוף פעולה. כל אחד ידע את מקומו.

עלמיק – ילדת יום ההולדת קיבלה בשמחה רבה את תשומת הלב וידעה בדיוק את התפקיד שלה. היא היתה גאה לשבת על כיסא המלכות שלה, עם שרביט, כתר וגלימה. היא החליפה תחפושות במרץ. היא הכירה את כל השירים והתפקידים השונים – להוביל את התהלוכה, להעיר את הילדים בשרביט, לסדר את הפרחים לצלילי שיר אחר. היה גם ריקוד עם אמא, ריקוד עם אבא, ריקוד עם סבא, ריקוד עם הסבתות. כל אורח קיבל ריקוד של כבוד.

את העוגה היא הובילה מול כל הילדים על שולחן, ובהינתן האות כיבתה את הנרות.

פחות אוהבת שמרימים אותה

בגיל שלוש, כבר הכרנו יותר את הגן, וגם את עלמיק. ידענו שהיא כל כך נהנית מתשומת הלב הזאת ושמחנו איתה. גם תמרול היתה אורחת במסיבה, קטנטונת בת שמונה חודשים בקושי, והיתה מרותקת כמו כולנו.

גם הפעם כל אחד מאיתנו קיבל הזדמנות לרקוד עם עלמיק, גם הפעם היא השתוללה ונהנתה מכל רגע. התרגשתי עד דמעות לראות את הילדה הזאת, בת שלוש בלבד, כמה היא יודעת להנות! זאת תכונה מאוד חיובית. לדעת להנות כשיש לך הזדמנות. לא להתאכזב, פשוט לשמוח!

בגיל ארבע עלמיק כבר היתה בין ה"בוגרים" של קבוצת הבוגרים. הם נשארו קבוצה של כ-8 ילדים שיכלו לעבור לגן טרום-טרום-חובה ונשארו לשנה נוספת בגן הפרטי. רצינו לתת לה את השנה הזאת, שבה תהיה גדולה ומובילה. כילידת אוגוסט היא חגגה יום הולדת בימים האחרונים של הקייטנה.

הפעם כולנו התרגשנו. גם בנות הצוות. נזכרנו בעלמיק הזאת, שהיתה בגן שנתיים וחצי, מילדונת שרק התחילה לצעוד, כמעט תינוקת בעלת קול צרוד, לילדה גדולה (אחת הגבוהות בגן), חכמה, מקשיבה, ושעדיין יודעת להנות.

הגננות החליטו לתת לעלמיק להוביל את המסיבה. הן לא הכתיבו את התוכנית, אלא בכל פעם שאלו אותה איזה שיר היא רוצה שישירו, איזה ריקוד שירקדו. היא בחרה לשיר עם החברים את "ילד של אבא" והם עמדו ושרו לנו בגרונות ניחרים.

היא ממש ניהלה את המסיבה, והשמחה לא שככה לרגע. בסוף שוב שרנו "איפה איפה איפה העוגה?" ושוב הרימו אותה על כיסא עם פעם אחת לשנה הבאה (את זה היא פחות אוהבת).

עדיין לא אוהבת שמרימים אותה

אחרי שנתיים וחצי ב"גן הורדים" עלמיק עברה לגן עירייה. גן מצויין בעיני, רק שאת ימי ההולדת חוגגים כמה ילדים ביחד. של עלמה יהיה בתחילת יוני. כך נקבע.

בת שנתיים

בת שלוש

בת ארבע

אתמול חגגנו לתמר יומולדת שנתיים ב"גן הורדים". היא התחילה את שנת הלימודים בחשש. בהתחלה שמחה "ללכת לגן של עלמה", הרגישה שהיא באיזו הרפתקה. אחרי שבוע התחילה לבכות ולא לרצות להפרד ממני. "נפל האסימון" כמו שורדה הגננת אומרת. לקח לה הרבה זמן להפתח, ולהתחיל לדבר. ידעתי שעד שהיא לא מדברת היא לא "מרגישה בבית". ככה היא – כשהיא חוששת היא שותקת. אפילו שעות. ביום שורדה הגננת סיפרה לי שהיא התחילה לשיר להם, הבנתי שזהו, היא מצאה את מקומה.

תמרול קמה על צד שמאל בבוקר, לא הרגישה טוב ואפילו הקיאה. החלטנו לדחות את המסיבה. אבל אחרי שהודענו לגן, לסבא ולסבתא, ולעלמיק (שהתחילה מיד לבכות שהיא לא רוצה לדחות) תמר ביקשה לאכול עוגה. ואז חזר לה המצברוח. החלטנו "ללכת על זה" ולקוות לטוב.  אז באנו שוב, מצויידים בכל טוב, בעוגה, חישוקים לפרס לילדים, קורנפלקס, וכלים. הפעם עלמיק באה על תקן האחות הגדולה שבאה לשמוח בשמחת אחותה.

תמרולי היא לא עלמה. "מים שקטים חודרים עמוק" אומרת תקווה המטפלת שלה. "בשקט בשקט, היא משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה" היא אומרת על תמרול. תמרול נכנסה לאט לחדר. איחרנו, בגלל כל הדרמה של הבוקר, וכל הילדים כבר ישבו מחכים. תמרול התיישבה על כיסא הכבוד, והתחילה להנות ביומולדת.

היא הבינה היטב שהכל סביבה, ושכל השמחה הזאת לכבודה. נהנתה לרכוב על סוס עם אבא ועלמה. לרקוד איתי ועם סבא וסבתא, כל אחד בתורו. אבל בעיקר בעיקר, הלכה לה כל רגע לחדר השני להחליף אביזרים. וכשהחליטה שהגיע הזמן, הלכה לחבוש את "הכובע של העוגה" ולדחוף את השולחן של העוגה. נכון שעוד לא הגיע הרגע הזה בתכנית, ונכון שהעוגה עוד לא היתה על השולחן. אחרי שחזרה על זה שוב, ורדה הבינה. טוב, תמר רוצה את העוגה, אז עכשיו נוציא את העוגה. היא עשתה את סיבוב ה"שוויץ", הראתה לכולם את העוגה, והתיישבה מוכנה לכבות את הנרות.

ילדה את אושר!

תמרי אהובה. אני שמחה שהיה לך יומולדת שמח (לפחות בשעת המסיבה נהנית מאוד אחר כך חזרת להרגיש לא טוב. מזל שיש עוד חגיגה בבית בעוד חודש). שתמשיכי להיות בנאדם סקרן, דעתן, אוהב, אחות נהדרת, ילדה אהובה ומתוקה. וגם קצת מזל טוב, לא יכול להזיק. אוהבים אותך כל כך!

מי עשה לך שביל בצד אתמול? סבתא?! זו לא אני….

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

אני ורם נבוכים בהריון של עלמה

אני ורם עסוקים בעלמה בהריון של תמר

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)

בזאת אני מתחילה מסורת חדשה (ונסיונית) של המלצות על מקומות לבילוי סופי-שבוע.  והפעם: סופשבוע בקיבוץ "שניר" וסביבתו.

מועד ומזג אוויר: סתיו 2015. (נובמבר, בסופ"ש חם מהרגיל)

לינה: שני לילות באירוח בוטיק ב"שניר".

אטרקציות באיזור: שמורת דן, שמורת הבניאס, אגמון החולה, צוק מנרה, שמורת החרמון, הקיבוצים בסביבה, ועוד.

הקהל: משפחה מורחבת. גילאי שנה+7 ועד 65

פירוט וסיפורים מהחיים:

"אירוח בוטיק בשניר"

לאחרונה קצת התייאשתי מרמת האירוח בצימרים ובתי הארחה בארץ. מנסיונינו בחודשים האחרונים בדרך כלל הלינה יקרה מאוד, החדרים קטנים וברמה נמוכה, ולסיכום החוויה בעיקר – מאכזבת. לכן על אף שבאתי עם ציפיות נמוכות, בשניר באמת הופתעתי לטובה! המחיר אמנם לא זול, אבל יש תמורה: החדרים נקיים, נעימים ומושקעים. הקיבוץ יפה ונעים מאוד, כל איזור האירוח מאובזר בנדנדות ושולחנות פיקניק, יש מרפסת נעימה לכל בקתה, וההפתעה הגדולה: הארוחות. ארוחת הבוקר והערב היו נהדרות: עשירות, מגוונות, ומאוד מאוד טעימות.

קחו בחשבון שקרררררר בלילה

שימושים שונים לנדנדה

צוק מנרה.

הפעם האחרונה שהייתי בצוק מנרה היתה לפני משהו כמו 6-7 שנים. אז האטרקציות שהיו בצוק (למיטב זכרוני) היו הרכבל, וקארטינג – מכוניות זוגיות במסלול של רכבת הרים, בלבד. מאז הצוק עבר מיתוג של "פארק אקסטרים" ויש בו שלל אטרקציות ופעילויות: התווספו מסלולי אופני שטח, סנפלינג, קיר טיפוס, אומגה, טרמפולינה ענקית ועוד. הנוף מקסים, הרכבל ארוך מאוד והעלייה בו "שווה" את ההמתנה בתור. האטרקציה של המכוניות במסלול רכבת ההרים מ א ו ד מאוד כייפית! (יש הטוענים שמפחידה מאוד, אבל עלמיק ניסתה לשכנע זוג מבוגר שפחד לרדת לידה ש"עשיתי את זה כבר, זה לא מפחיד בכלל!", אז זה כנראה עניין של טעם.)

אל תשכחו לנסות להוציא קופוני הנחה (תעודת "בהצדעה", "חבר" 1+1 של לאומי קארד או מה שיש לכם, כי המחיר לא זול.

אגמון החולה

הגענו לאגמון החולה בעצלתיים, אחרי ארוחת הבוקר המאוחרת, ואחרי שעצרנו בקיבוץ דפנה לחפש נעליים… כיוון שהיה זה יום שבת יפה ושמשי השמורה היתה מלאה עד אפס מקום, ונאלצנו לחכות יותר משעה לקבלת האופניים המשפחתיים שרצינו לשכור. (יכול להיות שסיבה נוספת לעיכוב היתה השרפה שפרצה ימים ספורים קודם, ומיעוט כלי רכב שמישים).

השמורה מדהימה ביופיה: האגמון מלא בציפורים נודדות, השבילים והמסלולים מסודרים, ויש כמה מרכזי מידע המסבירים על בעלי החיים בשמורה. על אף השמש הקופחת מזג האוויר היה נעים. המסלול עבור אופניים, אופנים משפחתיים ושאר כלי רכב הוא מסלול מעגלי, די ארוך. לוקח כשעתיים לדווש את כולו, וכלי הרכב כבדים בעצמם. יכול להיות שכדאי לקחת סיור באוטובוס או ב"עגלת גולף", כשמגיעים מאוחר כמו שאנחנו הגענו. אפשר לקחת אוכל ולעצור בדרך לפיקניק. בכל מקרה כדאי לקחת בחשבון שהדיווש לא קל, ולילדים קטנים עלול להיות משעמם.

חסרונות: בעיה משמעותית בחניה: בימים עמוסים אין חניה קרובה. מיעוט כלי רכב – חיכינו למעלה משעה לאופניים המשפחתיים. המסלול לכלי רכב ארוך. בקיצור ההמלצה שלי היא להגיע מוקדם! (ואז כל החסרונות האלה לא תקפים) כי הנוף יפהפה.

תמרול מסבירה על חיות הבר

תמרול מסבירה על חיות הבר

עמק החולה על כל תפארתו

החוויה הקיבוצית 

לנו ה"עירוניים" סתם שוטטות בקיבוץ, בענפי החקלאות או הגד"ש  – מהווה אטרקציה. בקיבוץ שניר מגדלים בקר, וטיול רגלי לשדה בו הפרות רעו היה בילוי לאחר-הצהריים.

סיכום ומסקנות:

היה נהדר. יכולנו לבלות באיזור עוד כמה ימים (ולאכול מהארוחות המשובחות שבמלון).

כששואלים את עלמה היא אומרת שהיא "צלמת ורופאה", ומרגישה ממש מקצועית בשני התחומים.

כבר כתבתי על להיות בת של צלמת, אבל להיות בת של רופא…

בת של רופא יוצאת לאוויר העולם כשאבא בתורנות. (שתיים מתוך שתיים). זה בדוק! לפי זה ידעתי מתי סביר שאני אלד.

עלמה שניות אחרי שנולדה

תמר שניות אחרי שנולדה

בת של רופא נותנת לו לקווצץ' אותה, לרחוץ אותה, להחזיק אותה ולהאכיל אותה כשאמא שלה קצת מפחדת לגעת בה מרוב שהיא קטנה.

אמבטיה ראשונה בבית לעלמה

רם עשה לה את כל האמבטיות בחודשים הראשונים

עלמה בת כמה שעות

מתקפלת קטן קטן. עלמה כששקלה פחות משלושה קילו

שטיף תחת הברז (תרתי משמע)

בת של רופא אוהבת לבקר אותו בעבודה ולשחק בכל המכשירים.

ביקור בתורנות פגייה בבית חולים

ביקור במוקד מכבי בשבת

בת של רופא שואלת כל הזמן "מתי אבא חוזר מהעבודה?" ומבקשת שיספר לה על ילדים שבדק, ואיך הם הרגישו. לפעמים יש לה עצות שימושיות כמו "תגיד להם פשוט שיש לו ראש קטן בגלל שהוא עוד תינוק כמו תמר!" (על מקרה שרם ראה בעבודה וסיפר לה). יודעת שאם ראה היום "רק ילדים עם כאב ראש" זה אומר שהיא יכולה לחבק אותו מיד כשהוא נכנס הביתה ולא צריכה לחכות עד שיצא מהמקלחת…

בת של רופא קוראת ספרי רפואה בשעות הפנאי (קוראת? קורעת?!)

לבת של רופא יש "ערכת רופא" משודרגת בכל מני מזרקים שקיבלה.

רופאה צלמת (מצלמה על החולצה)

בת של רופא לא סומכת על אף אחד ובודקת את הציוד בעצמה. על עצמה.

צלמת רופאה כבר אמרתי?

לבת של רופא יש גם חותמת.

בת של רופא היא בכלל רופאה בעצמה. אם אחותה חולה היא עוזרת לבדוק אותה. אם אחותה/אמא/חבר נפצע היא בודקת את הפצע ומנסה לטפל (מים תמיד עוזרים. גם פלסטר. ואם לא אז זה כנראה וירוס.)

מסכנה תמרול… באמת חולה

אני יודעת.

גם אני בת של רופא.

תחביב ידוע של ילדים קטנים הוא למדוד כל מני נעליים.

"ידוע"? לפחות אצלנו במשפחה זה הולך חזק.

שין בנעלי צבא של אבא

שין בנעלי עבודה של אמא

אני ושין והנעליים של מישהו

זה מתחיל בללקק סוליות נעליים כתינוקות בשלב הזחילה. שתי הבנות שלי עשו את זה. אי אפשר היה להשאיר כפכף תועה זרוק על הרצפה כי ברגע של שקט חשוד כבר הייתי מוצאת את הבננה טועמת סוליה להנאתה.

אחר כך פשוט נהנים למדוד כל מה שמוצאים.

גם אם צריך לבקש עזרה בשביל זה.

גם אם צריך להשתמש בעזרים טכניים.

כך כך התעצבנה שאי אפשר לסוע ככה שרם הדביק לה את הכפכף בסלוטיים

הבננות אוהבות לנסות כל נעל פנויה – גם אם היא גדולה ממש. (ביני לבין רם יש 10 מידות בדיוק)

וגם אם היא רק קצת גדולה… של אחות גדולה.

והכי הכי הכי, הן אוהבות את הנעליים שלהן, של עצמן.

יש מי שיאמר שזו אשמתי.

אני חושבת שזה פשוט גנטי.

ממש לפני שנה (מחר – לפני שנה בדיוק) נסענו לראות קצת כותנה.

לראות כותנה בשדה, וכותנה בחבילות ענק, לטפס על הקומביין ולהבהל שהוא ממש עובד אם מנסים להפעיל אותו, למשש כותנה, להריח, לזרוק כותנה, לאסוף כותנה ולקחת קצת לגן בשביל להדביק ב"יצירות הסתיו".

ולרוץ בין חבילות הכותנה…

בארץ שלנו בתקופה הזאת לא צריך להתאמץ לחפש, יש המון שדות כותנה, ובדיוק עכשיו קוטפים אותה (יש איזשהו קשר עם הגשם – ממהרים לקטוף לפני הגשם? ממהרים לאסוף את החבילות לפני הגשם? לא סגורה על זה). בכל מקרה ספציפית אנחנו נסענו לראות כותנה על כביש 44, בדרך לכרמי יוסף, ממש מול הכניסה לבית עוזיאל. אבל בשבוע שעבר נסעתי לצפון הקרוב וראיתי עוד שדות מחכים לקטיף…

בקיצור. אי אפשר לקרוא לזה טיול, אבל הצמח הלבן הזה שווה את הגיחה!

כשהיינו בפריז קנינו לבננות ציפור מעופפת כזו: מנגנון פשוט של קפיץ, ציפור פלסטיק, כנפי ניילון. רם התלהב נורא, אמר שהיתה לו כזו בילדות, שאבא שלו ישתגע כשהוא יראה את זה, שהבנות יתלהבו כל-כך, וכו' וכו'…. לי אין זיכרון כזה. בכל מקרה קנינו (בין שאר מתנות רגשות האשם – איך – נסענו – לחמישה – ימים – בלעדיכן – והשארנו – אתכן – לעשות – כיף – עם – סבא – וסבתא – רחמנות). גם את זה קנינו.

אז הלכנו אחר-הצהריים אחד בקיץ לנסות להעיף את הציפור בפארק.

אחרי שרם ניסה ללמד את עלמיק ועשה כמה הדגמות די כושלות, ואחרי "תן לי! "תן לי!""תן לי!" הולך ומתגבר (היה ברור שהוא קנה את זה לעצמו. אבל הבננות לא מוותרות!) עלמיק ניסתה ובאורח פלא העיפה אותה נפלא כמה פעמים ברצף!

זאת אומרת הציפור די מתעופפת לכל עבר (בגלל זה לא הספקתי לתפוס אותה בצילום) ובאופן די אקראי (למעלה ולמטה) ובסוף מתרסקת בפתאומיות, אבל היא הצליחה להחזיק כמה שניות טובות באוויר. וכולנו היינו מרוצים ושמחנו מאוד.

כצפוי אחרי כמה דקות היא התרסקה לתוך עץ סמוך…. יש לנו כבר ניסיון בחילוץ חפצים מעצים בפארק (למשל: רם מדגים לעלמיק בעיטות בכדור לשמיים – הכדור נתקע בעץ סמוך – רם מנסה להפיל אותו בעזרת זריקת הנעל שלו – הנעל והכדור תקועים על העץ – בלית ברירה הוא זורק גם את הנעל השניה, הרי גם ככה מה יש לעשות רק עם אחת – כעבור חצי שעה ובעזרת קצת מזל ונענועי ענפים הכל נופל חזרה). במקרה הזה העץ היה די נמוך אז רם טיפס עליו וניענע את הענפים, והבננות המודאגות צפו בחשש (חשש לציפור? לאבא?!)

לציפור שלום.

עייפים ומרוצים שבנו הביתה עמוסי חוויות.

אני ואחותי שין גרות כבר 15 (?!) שנה במדינות אחרות. לא סתם מדינות אחרות, יבשות אחרות ומרוחקות מאוד. ישראל וקנדה: ירושלים-טורונטו, אחר כך רמת גן-טורונטו ובשנים האחרונות רמת גן-ונקובר. התחתנו, ילדנו בנות, למדנו, בנינו והפסקנו קריירות, אהבנו, החלטנו החלטות… בכל זאת, 15 שנה. ולמרות המרחק – אנחנו עדיין החברות הכי-הכי טובות.

אנחנו נפגשות לפחות פעם בשנה, בדרך כלל יותר. ובשאר הזמן: בהתחלה בעיקר מיילים, טלפונים וסקייפ. לאט לאט יותר וואטסאפ ופייסטיים (FaceTime). אז מבחינתי תודה לאלוהי הפייסטיים (בלי לערב את סטיב ג'ובס בבקשה). כי אנחנו מילא, אבל הבנות שלנו – שנולדו למציאות הזו, וחשוב לנו מאוד מאוד שיכירו אחת את השניה, ויאהבו, ויהיו בנות דודות קרובות (כמה שניתן בהתחשב במרחק) – מתקשרות ככה כבר שנים.

עלמיק בת חצי שנה

עלמיק בת כמעט חודשיים

עלמיק בת שנה וחצי מדברת מונקובר עם סבתא שבארץ

כי למרות שנפגשים פעם בחצי שנה-שנה, ורואים תמונות, חייבים גם להתראות לפעמים…ולשיר שירים…

בבוקר יום-ההולדת

בבוקר יום-ההולדת

ברי ברה פוטה ברה

עכשיו כשסבאסבתא בביקור בונקובר אפשר לדבר גם איתם

עכשיו כשסבאסבתא בביקור בונקובר אפשר לדבר גם איתם

בגלל הפרשי השעות תמיד איכשהו זה בזמן האוכל

ברי ברה פוטה ברה

והאמת – בזכות השטות הזאת, כשילדתי את תמר אחותי שין היתה איתי!

היא ליוותה אותי לאורך כל הלילה הזה (כל היום הזה מבחינתה) וראתה את תמר ממש שניות אחרי שהיא נולדה.

שין היתה איתי מתחילת הצירים, לאורך השעות, און אנד אוף

ככה זה נראה מהצד של שין

ולא- אין לי שום מניות באפל (לצערי).

זיכרון:

אני ילדה. שוויץ. בתי קפה על שפת אגם או נהר. יום קיץ. שעת אחר הצהריים. שמשיות. אני וההורים שלי באים לפגוש את סבתא שלי אילזה, אחרי שבילתה עם אחי ואחותי באחד מבתי הקפה. היא קנתה להם גלידה ענקית בגביע זכוכית ל"ארוחת ארבע". אני בוחרת גלידת אוכמניות ומקבלת גלידה ענקית סגולה-כחולה, מקושטת בשמשיה צבעונית מנייר, עם כפית ארוכה שהיא גם קש.

מאז בכל פעם שאני באירופה מתחשק לי לשבת אחר הצהריים בבית קפה ולהזמין גלידה ענקית בגביע זכוכית. לא חושבת שאף פעם זה קרה מאז שאני "גדולה". תמיד לא נוח או לא יוצא או שאין חשק או אין גלידה.

עד יולי האחרון בריבה-דל-גארדה באיטליה. היה זמן והיה חשק והיתה גלידה. ועלמה בחרה לה מהתפריט של הגלידות איזו גלידה בדיוק היא רוצה ואנחנו לקחנו גלידה ענקית בגביע זכוכית בכמה טעמים עם תותים, ויותר מהגשמת החלום-זיכרון שלי, הרגע הזה הפך מעכשיו לזיכרון-חלום לבננות….

אושר.

בכזאת קלות.