?למה תמיד הפרידות קשות

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
משפחת גרנות, רגע לפני שעוזבים את ונקובר
משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
זהו, גלי מיצתה

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

למד נוסעת לאמריקה

למד (ליאורה בשבילכם), חברה שלי מכיתה ז'

חברות שהתחילה כמו שחברויות בגיל כזה מתחילות. או אולי כמו שרק החברות שלנו התחילה.

שתי ילדות כותבות מכתבים בכתב סתרים, מספרות זו לזו סיפורים על גארפילד וזיגי, משאירות פתקים ומעטפות בתיבת הדואר אחת של השניה.

שתי ילדות שמתבגרות, ועוברות את מיני הזוועות של התיכון ביחד, חולמות, ממציאו, מדברות את העולם שלהן.

אחר כך היו שנים של רוקסן, ולהמציא ריקודים על הטריבונות בבית ספר, ולצאת לרקוד בשישי בקולוסאום,  כי איתך לא התביישתי לרקוד

ולהדריך ביחד בצופים

ולראשג"ד יחד. רק איתך. צוות ז' בנות!

משרטטות דגמים של מתקנים למחנה הגדול באמצע הלילה על ה"בום".

וצבא. ועבודה. ואת בממר"ם ואני מתדלקת בתחנת דלק. וחברים. וצלילה. ואילת. ואת מתחתנת. ואני ורם מתחילים לצאת. ואז נולד נועם. ואז ואז ואז.

חברות על פני 30 שנה, לא פחות.

ואת כתבת את זה לפני שנסעתי, הרבה יותר טוב ממני, ובכל פעם שאני נתקלת בזה אני לא עוצרת את הדמעות:

טקסט גלית לוינסקי

טקסט גלית לוינסקי

ובשלוש שנים האחרונות על פני שתי יבשות. ואין מצב שאני בארץ ולא רואה אותך. אין מצב. כי תמיד השיחה ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה, ותמיד היא עמוקה תוך שתי דקות, ותמיד את רואה אותי כמו שאני, אפילו יותר ממה שאני מבינה.

חברות אמת. למד וגימל. זה ממך הרי.

ועכשיו את נוסעת לרילוקיישן. מצטרפת אלי ליבשת. אמריקה!

ודווקא היום, יותר מתמיד אני דואגת – מתי נתראה עכשיו? את הרי לא תחכי לי בבית בפסח עם צלחת של תמרים ופטפוטים עד אמצע הלילה כשהג'ט לג מכריע.

מרחק 5.5 שעות טיסה. זה הכל.

מתי את באה לבקר?


קבלי רצף תמונות אישיות מדי: (או שנאמר, מזל שאין לי פה אלבומי ילדות)

גלית לוינסקי חיבוק גלית לוינסקי גלית לוינסקי גלית לוינסקי

בדרך כלל אני לא מאלה שכותבת ברכות אישיות (מדי) בפייסבוק, אבל יאללה, זה הבלוג שלי, מותר.

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

סינית, יפנית, וישראלית נפגשו בשיעור אנגלית

אחלו לי מזל-טוב, היום, באיחור של שנתיים בקנדה, אחרי הפסקה של 23 שנים, חזרתי ללמוד אנגלית.

ישבנו בחדר אחד – יהודיה קנדית (המורה ובעלת בית-הספר), ישראלית (אני), יפנית וסינית, ופטפטנו.

"תתחילו בלשבור את הקרח", הנחתה המורה, "אבל תהיו קנדיות. אף קנדי לא שואל אחד את השני "מאיפה אתה?" או "כמה שנים אתה כאן?" תשאלו שאלה "קנדית".

היפנית, איימי, שהיא כבר תלמידה ותיקה בבית-הספר לתרגול אנגלית, פתחה בשאלה הכי קנדית: "What are your plans for the weekend?" ואנחנו ענינו לה.

ג'יין, המורה, הזכירה לנו כל הזמן לענות, להגיב. "Good for you!" "Yeah. nice!", כאלה. אף קנדי לא מקשיב לסיפור ומהנהן, היא אמרה לי. את צריכה להגיב. Make a comment! ג'יין חזרה על התשובה הקנדית המשומשת "I should check it out!" שזה ה"אולי ניפגש מתישהו" האולטמטיבי הקנדי, ומשמעותו – אני לא מתכוונת לעשות את זה לעולם אבל אני מביעה התעניינות מנומסת במה שהרגע אמרת.

המשכנו לפטפט, כשג'יין ניסתה לגרום לנו להגיב, לשאול, ולענות תשובות מפורטות. תוך כדי רשמתי לפני ביטויים חדשים שלא הכרתי, או שלא ידעתי בדיוק איך להשתמש בהם עד עכשיו.

מדהים לגלות, כשחיים במדינה דוברת אנגלית, כמה אני זוכרת מלימודי האנגלית שלי (מבית הספר היסודי אפילו) וכמה הם היו מותאמים לנו, הישראלים. למשל, אני זוכרת שעל בעלי-חיים צריך לדבר כעל It. היום למדתי שזה לא מנומס לשאול אדם על הכלבה שלו כ"זה", במיוחד אם הבת-אדם הרגע ציינה שזו She. זה מצחיק עוד יותר לאור העובדה שאני עדיין חושבת על חפצים בתור זכר או נקבה, כמו בעברית, וכבר יצא לי לשאול מוכרת בחנות בגדים "Where is that shirt? I thought she was there" ולהתפדח קשות ברגע שהמוכרת הולכת. כן גלית, החולצה זה She  אבל הכלבה לא.

על ההגייה של אותיות כמו שהן נקראות – כבר מזמן למדתי (מהבנות שלי בעיקר) כמה שאני הוגה לא נכון.  מה אני אעשה?! זה לא רק מבטא, ככה לימדו אותי! (טוב, בואו נאשים את פועה המורה שלי לאנגלית ביסודי, שמן הסתם למדה כמוני אנגלית בבית-הספר) למשל הצירוף OO שלימדו אותנו להגיד "אֻו", בכלל מבוטא כמין "אֶה" – בצֶירה. כששאלתי את תמר משהו על הוָו, ותירגמתי לה כדי שתבין – Hook היא לא הבינה על מה אני מדברת, עד הפעם השלישית בערך. אה! לא הֻוק, הֶק!" תיקנה אותי. אני לא ממש מסוגלת לבטא את התנועה הזו. אותו הדבר לגבי אות הניקוד I. לימדו אותנו שהיא נשמעת כמו התנועה אִי, כמו י' בעברית. וגם זה נשמע הרבה פעמים כמו צֶירה.

ובחזרה לשיעור. הרבה פעמים ג'יין המורה חזרה והסבירה איך כדאי לדבר, איך קנדים יגיבו. למשל לא להשתמש ב- "I want you to…" אלא ב- "I believe it's better to…" וכד'. זה לא רק להיות "פוליטיקלי קורקט", זה להיות קנדי. להשתמש בביטויים שמכבדים את האדם שעמו משוחחים, כמו: "Your point is well taken", "Thank you for bringing it to my attention", במקום ה"תודה, הבנתי", שהיתה התגובה שהפטרתי בתחילה.

בתחילת השיעור ישבתי, קצת צינית, קצת מסוייגת, "אני לא בנאדם דברן" אמרתי לג'יין כשלא מצאתי תגובה מתאימה למה שג'סיקה (הבחורה הסינית) אמרה. "בשביל זה הגעת לפה" ג'יין הזכירה לי. אחרי "שבירת הקרח"  שהיתה קצת חורקת, עברנו למשחק תפקידים של יחסי עבודה במשרד. ג'סיקה (התלמידיה מסין) ואני נקראנו לשיחה אצל המנהלת שלנו (התלמידה מיפן) כי אנחנו מפטפטות ומצחקקות יותר מדי בזמן העבודה. אם בהתחלה הגבתי ב"אוקי, את צודקת, ננסה לא לדבר יותר" רק כדי לסיים את הדיון, לאט לאט התרככתי, ונתתי לעצמי "להכנס לדמות". נכון, לא כל משפט שהתחלתי ידעתי מראש כיצד הוא יסתיים, אבל את רובם סיימתי, ואפילו הבנות האחרות הבינו וענו לי.

זה היה מתיש. שעתיים שלמות של להקשיב ולשוחח, ועוד באנגלית!

מחכה כבר למפגש בשבוע הבא!

reading a bed-time story photo by Galit Lewinski
עלמה מקריאה לתמר סיפור באנגלית לפני השינה
בית הספר שאני לומדת בו אנגלית: ETC English Training Centre
פוסטים נוספים על לימוד אנגלית: על אנגלית בשלושה חודשים, על תרגום מעברית לאנגלית: "הרגשות שלי כואבות", וספירת מלאי אחרי שנתיים. על רב-תרבותיות קנדית אופיינית: נלי ופרסיס ואני

מסימני הסתיו

  1. שלכת.
    מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

    סתיו גלית לוינסקי
    רחוב, רגיל, לידינו
    סתיו גלית לוינסקי
    יש פה פשוט רחובות שנראים ככה

    סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקיסתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי

  2. הימים מתקצרים.
    כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

    סתיו גלית לוינסקי
    דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל

    סתיו גלית לוינסקי

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
  3. דלעות.
    השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
    גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
    בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין

  4. תוכניות לחורף
    כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
    חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    תמרול באור קסמים

    סתיו גלית לוינסקי
    היש דבר יפה מזה?!
  5. מתקרר בחוץ.
    הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

    טיפות טל על עלה – לחצו להגדלה
  6. יבש.
    יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
  7. האלווין.
    ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
    ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

    תכנית להאלווין עלמה משאל
    התכנית של עלמה לתחפושות

    תחפושת רוח רפאים גלית לוינסקי
    האלווין 2018!
  8. אני לא מפסיקה לצלם.
    איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    קצת כדורגל בשמש הסתווית

    סתיו גלית לוינסקי

    וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.

הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

איך יודעים שבא אביב?

אחרי שנת החורף הארוכה, בבת אחת, כאילו בפקודה משמיים (או אולי מהשורשים) כל הצמחיה בוונקובר התחילה להנץ, ואז לפרוח. נסענו לחופשת פסח בארץ, והשארנו מאחור ונקובר גשומה, אפורה, אך מלאה ניצנים. חזרנו אחרי שבועיים ביום שמשי במיוחד הישר לוונקובר פורחת באלף צבעים.

במיוחד בלטה פריחת הדובדבן. כל הרחובות נטועי עצים פה בוונקובר, בדרך כלל כל בלוק משני צדדיו נטועים אותו סוג של עצים. הבלוק שלנו ברובו עצי דובדבן, משני צידי הכביש. הדובדבן פרח במלוא תפארתו במשך כשבועיים-שלושה, (באיחור רב – כך הסביר לי נהג מונית מקומי, בגלל החורף הקר שהיה), לפני שעלי הכותרת החלו לנשור. כך היה עם כל סוגי העצים המקומיים, בכל בלוק ניתן היה לראות צבע שליט – ורוד או בורדו או לבן.

אביב בונקובר
הרחוב שלנו כפי שנגלה לנו כשחזרנו מהארץ
אביב בונקובר
הרחוב שלנו מהצד השני
אביב בונקובר
פריחת הדובדבן. קודם הפרחים, רק אחר כך העלים

אביב בונקובר

אביב בוונקובר
הכל מתחדש
אביב בונקובר
העיר פורחת באלף צבעים

אביב בונקובר אביב בונקובר אביב בונקובר אביב בונקובר אביב בונקובר

מתברר שגם העץ עליו תלויה הנדנדה שלנו – הוא עץ דובדבן. כך יכולנו לבחון מקרוב את הפלא. העץ שהיה עירום כל חודשי החורף בבת אחת החל להנץ ולפרוח כולו בוורוד. אחר כך מתחילים לצמוח העלים הירוקים, ואז מתייבשים ונושרים בבת אחת עלי הכותרת הורודים, והעץ נשאר ירוק. שיעור קצר בבוטניקה פה מול הבית. בוקר אחד קמנו לרחוב מכוסה עלי כותרת וורודים, ואחרי כמה ימים הם הרקיבו, וזהו. נגמרה פריחת הדובדבן.

אביב בוונקובר
תוך כמה ימים כל הרחוב היה מלא עלי כותרת

וכך זה עם כל פרחי הגינה שלנו. הצמחים שהתכופפו מעומס השלג בחורף האחרון, באורח פלא התאוששו, הזדקפו, והחלו לפרוח במגוון צבעים. ולמרות שהיו פה עדיין ימים קרים וגשומים, מתובלים בימי שמש עזה, הצמחים יודעים מה תפקידם בטבע. אותי זה הדהים, לא פחות. לתומי חשבתי שכל הצמחים מתו בחורף הקשה, אבל הטבע חזק בהרבה ממה שאני חושבת. בלי טיפול מיוחד, אפילו מבלי לפזר חומרי דישון, אחד אחד הצמחים התאוששו וחזרו לחיים.

כשהולכים פה ברחובות אפשר לראות שבכל כמה ימים מגיע תורו של צמח אחר לפרוח, כל צמח בזמן אחר מתחיל להנץ, וכמו נותן את כל כולו למופע חד-פעמי וקצר. כל צמח פורח בשיא תפארתו למשך כמה שבועות, וזהו, נושר ונשאר ירוק, עד המופע של השנה הבאה.

אביב בונקובר
הגינה שלנו פורחת

אביב בונקובר

אביב בונקובר
גם הגינה שלנו פורחת בכל מני צבעים
אביב בונקובר
בגינה של השכנים. פתאום כל העיר התמלאה בצבעונים לאיזה שבועיים

אביב בונקובראביב בונקובר אביב בונקובר

והנה הגיעה העונה שכל הוונקובראים מחכים לה: הקיץ. כל כך יפה פה בקיץ!

לתמונות של וונקובר בסתיו לחצו כאן, לוונוקבר בחורף לחצו כאן וכאן ניתן לראות את ארבע עונות השנה בגינה שלנו.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

  1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.שלג בונקובר שלג בונקובר שלג בונקובר שלג בונקובר שלג בונקובר
  2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.איש שלג איש שלג איש שלג
    איש שלג
    אשת שלג ענקית שאפשר לרכב לה על הכתפיים

    איש שלג

  3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!מחליקים על השלג בפארק מחליקים על השלג בפארק מחליקים על השלג בפארק מחליקים על השלג בדרך לפארק מחליקים על השלג בפארק מחליקים על השלג בפארק
    מחליקים על השלג בפארק
    עלמה מ-ת-ה על זה
    מחליקים על השלג בפארק
    ובריצה בחזרה למעלה

    מחליקים על השלג בפארקמחליקים על השלג בפארק

    מחליקים על השלג על הר סימור
    מחליקים במדרונות למזחלות בהר סימור
    מחליקים על השלג על הר סימור
    ובחזרה למעלה לעוד סיבוב

    מחליקים על השלג על הר סימור
    כמה גאווה!
  4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.
    מטיילים בחורף
    מבט מסטנלי פארק לכיוון North Vancouver
    מטיילים בחורף
    ברכת שחיה קפואה בסטנלי פארק

    מטיילים בחורףמטיילים בחורף מטיילים בחורף

  5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם. הר סימור הר סימור הר סימור הר סימור
    סקי על הר סימור
    קצת לפני תחילת שיעור הסקי עלמה מתחילה כבר להתאמן
    סקי על הר סימור
    ילדה גאה בעצמה
    סקי על הר סימור
    תמרול במבט מהורהר. היא לא חובבת קור

    את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

    סקי על הר סייפרס
    מתאמנת בסקי על הר סייפרס
    סקי על הר סייפרס
    אפשר גם לנצל את הזמן ולשיר
    סקי על הר סייפרס
    סקי בהר סייפרס. עלמה ורם ממש מתחת לסמל האולימפיאדה

    הר סייפרס
    מבט מהר סייפרס לכיוון ונקובר איילנד
  6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.

    החלקה על הקרח
    החלקה על הקרח. מעדיפות מהצד הזה
  7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעהאוכלת שלג אוכלת שלג אוכלת שלג
  8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.צופות בשלג
  9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. גן שעשועים בשלג גן שעשועים בשלג גן שעשועים בשלגאבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
  10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?