למד נוסעת לאמריקה

למד (ליאורה בשבילכם), חברה שלי מכיתה ז'

חברות שהתחילה כמו שחברויות בגיל כזה מתחילות. או אולי כמו שרק החברות שלנו התחילה.

שתי ילדות כותבות מכתבים בכתב סתרים, מספרות זו לזו סיפורים על גארפילד וזיגי, משאירות פתקים ומעטפות בתיבת הדואר אחת של השניה.

שתי ילדות שמתבגרות, ועוברות את מיני הזוועות של התיכון ביחד, חולמות, ממציאו, מדברות את העולם שלהן.

אחר כך היו שנים של רוקסן, ולהמציא ריקודים על הטריבונות בבית ספר, ולצאת לרקוד בשישי בקולוסאום,  כי איתך לא התביישתי לרקוד

ולהדריך ביחד בצופים

ולראשג"ד יחד. רק איתך. צוות ז' בנות!

משרטטות דגמים של מתקנים למחנה הגדול באמצע הלילה על ה"בום".

וצבא. ועבודה. ואת בממר"ם ואני מתדלקת בתחנת דלק. וחברים. וצלילה. ואילת. ואת מתחתנת. ואני ורם מתחילים לצאת. ואז נולד נועם. ואז ואז ואז.

חברות על פני 30 שנה, לא פחות.

ואת כתבת את זה לפני שנסעתי, הרבה יותר טוב ממני, ובכל פעם שאני נתקלת בזה אני לא עוצרת את הדמעות:

טקסט גלית לוינסקי

טקסט גלית לוינסקי

ובשלוש שנים האחרונות על פני שתי יבשות. ואין מצב שאני בארץ ולא רואה אותך. אין מצב. כי תמיד השיחה ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה, ותמיד היא עמוקה תוך שתי דקות, ותמיד את רואה אותי כמו שאני, אפילו יותר ממה שאני מבינה.

חברות אמת. למד וגימל. זה ממך הרי.

ועכשיו את נוסעת לרילוקיישן. מצטרפת אלי ליבשת. אמריקה!

ודווקא היום, יותר מתמיד אני דואגת – מתי נתראה עכשיו? את הרי לא תחכי לי בבית בפסח עם צלחת של תמרים ופטפוטים עד אמצע הלילה כשהג'ט לג מכריע.

מרחק 5.5 שעות טיסה. זה הכל.

מתי את באה לבקר?


קבלי רצף תמונות אישיות מדי: (או שנאמר, מזל שאין לי פה אלבומי ילדות)

גלית לוינסקי חיבוק גלית לוינסקי גלית לוינסקי גלית לוינסקי

בדרך כלל אני לא מאלה שכותבת ברכות אישיות (מדי) בפייסבוק, אבל יאללה, זה הבלוג שלי, מותר.

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

סינית, יפנית, וישראלית נפגשו בשיעור אנגלית

אחלו לי מזל-טוב, היום, באיחור של שנתיים בקנדה, אחרי הפסקה של 23 שנים, חזרתי ללמוד אנגלית.

ישבנו בחדר אחד – יהודיה קנדית (המורה ובעלת בית-הספר), ישראלית (אני), יפנית וסינית, ופטפטנו.

"תתחילו בלשבור את הקרח", הנחתה המורה, "אבל תהיו קנדיות. אף קנדי לא שואל אחד את השני "מאיפה אתה?" או "כמה שנים אתה כאן?" תשאלו שאלה "קנדית".

היפנית, איימי, שהיא כבר תלמידה ותיקה בבית-הספר לתרגול אנגלית, פתחה בשאלה הכי קנדית: "What are your plans for the weekend?" ואנחנו ענינו לה.

ג'יין, המורה, הזכירה לנו כל הזמן לענות, להגיב. "Good for you!" "Yeah. nice!", כאלה. אף קנדי לא מקשיב לסיפור ומהנהן, היא אמרה לי. את צריכה להגיב. Make a comment! ג'יין חזרה על התשובה הקנדית המשומשת "I should check it out!" שזה ה"אולי ניפגש מתישהו" האולטמטיבי הקנדי, ומשמעותו – אני לא מתכוונת לעשות את זה לעולם אבל אני מביעה התעניינות מנומסת במה שהרגע אמרת.

המשכנו לפטפט, כשג'יין ניסתה לגרום לנו להגיב, לשאול, ולענות תשובות מפורטות. תוך כדי רשמתי לפני ביטויים חדשים שלא הכרתי, או שלא ידעתי בדיוק איך להשתמש בהם עד עכשיו.

מדהים לגלות, כשחיים במדינה דוברת אנגלית, כמה אני זוכרת מלימודי האנגלית שלי (מבית הספר היסודי אפילו) וכמה הם היו מותאמים לנו, הישראלים. למשל, אני זוכרת שעל בעלי-חיים צריך לדבר כעל It. היום למדתי שזה לא מנומס לשאול אדם על הכלבה שלו כ"זה", במיוחד אם הבת-אדם הרגע ציינה שזו She. זה מצחיק עוד יותר לאור העובדה שאני עדיין חושבת על חפצים בתור זכר או נקבה, כמו בעברית, וכבר יצא לי לשאול מוכרת בחנות בגדים "Where is that shirt? I thought she was there" ולהתפדח קשות ברגע שהמוכרת הולכת. כן גלית, החולצה זה She  אבל הכלבה לא.

על ההגייה של אותיות כמו שהן נקראות – כבר מזמן למדתי (מהבנות שלי בעיקר) כמה שאני הוגה לא נכון.  מה אני אעשה?! זה לא רק מבטא, ככה לימדו אותי! (טוב, בואו נאשים את פועה המורה שלי לאנגלית ביסודי, שמן הסתם למדה כמוני אנגלית בבית-הספר) למשל הצירוף OO שלימדו אותנו להגיד "אֻו", בכלל מבוטא כמין "אֶה" – בצֶירה. כששאלתי את תמר משהו על הוָו, ותירגמתי לה כדי שתבין – Hook היא לא הבינה על מה אני מדברת, עד הפעם השלישית בערך. אה! לא הֻוק, הֶק!" תיקנה אותי. אני לא ממש מסוגלת לבטא את התנועה הזו. אותו הדבר לגבי אות הניקוד I. לימדו אותנו שהיא נשמעת כמו התנועה אִי, כמו י' בעברית. וגם זה נשמע הרבה פעמים כמו צֶירה.

ובחזרה לשיעור. הרבה פעמים ג'יין המורה חזרה והסבירה איך כדאי לדבר, איך קנדים יגיבו. למשל לא להשתמש ב- "I want you to…" אלא ב- "I believe it's better to…" וכד'. זה לא רק להיות "פוליטיקלי קורקט", זה להיות קנדי. להשתמש בביטויים שמכבדים את האדם שעמו משוחחים, כמו: "Your point is well taken", "Thank you for bringing it to my attention", במקום ה"תודה, הבנתי", שהיתה התגובה שהפטרתי בתחילה.

בתחילת השיעור ישבתי, קצת צינית, קצת מסוייגת, "אני לא בנאדם דברן" אמרתי לג'יין כשלא מצאתי תגובה מתאימה למה שג'סיקה (הבחורה הסינית) אמרה. "בשביל זה הגעת לפה" ג'יין הזכירה לי. אחרי "שבירת הקרח"  שהיתה קצת חורקת, עברנו למשחק תפקידים של יחסי עבודה במשרד. ג'סיקה (התלמידיה מסין) ואני נקראנו לשיחה אצל המנהלת שלנו (התלמידה מיפן) כי אנחנו מפטפטות ומצחקקות יותר מדי בזמן העבודה. אם בהתחלה הגבתי ב"אוקי, את צודקת, ננסה לא לדבר יותר" רק כדי לסיים את הדיון, לאט לאט התרככתי, ונתתי לעצמי "להכנס לדמות". נכון, לא כל משפט שהתחלתי ידעתי מראש כיצד הוא יסתיים, אבל את רובם סיימתי, ואפילו הבנות האחרות הבינו וענו לי.

זה היה מתיש. שעתיים שלמות של להקשיב ולשוחח, ועוד באנגלית!

מחכה כבר למפגש בשבוע הבא!

reading a bed-time story photo by Galit Lewinski
עלמה מקריאה לתמר סיפור באנגלית לפני השינה
בית הספר שאני לומדת בו אנגלית: ETC English Training Centre
פוסטים נוספים על לימוד אנגלית: על אנגלית בשלושה חודשים, על תרגום מעברית לאנגלית: "הרגשות שלי כואבות", וספירת מלאי אחרי שנתיים. על רב-תרבותיות קנדית אופיינית: נלי ופרסיס ואני

מסימני הסתיו

  1. שלכת.
    מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

    סתיו גלית לוינסקי
    רחוב, רגיל, לידינו
    סתיו גלית לוינסקי
    יש פה פשוט רחובות שנראים ככה

    סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקיסתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי

  2. הימים מתקצרים.
    כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

    סתיו גלית לוינסקי
    דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל

    סתיו גלית לוינסקי

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
  3. דלעות.
    השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
    גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
    בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין

  4. תוכניות לחורף
    כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
    חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    תמרול באור קסמים

    סתיו גלית לוינסקי
    היש דבר יפה מזה?!
  5. מתקרר בחוץ.
    הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

    טיפות טל על עלה – לחצו להגדלה
  6. יבש.
    יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
  7. האלווין.
    ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
    ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

    תכנית להאלווין עלמה משאל
    התכנית של עלמה לתחפושות

    תחפושת רוח רפאים גלית לוינסקי
    האלווין 2018!
  8. אני לא מפסיקה לצלם.
    איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    קצת כדורגל בשמש הסתווית

    סתיו גלית לוינסקי

    וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.

הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)