הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:

וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

סופרבול.

התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.

היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.

היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).

היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.

היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).

היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).

היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).

היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.

היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.

היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.

 

לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.

אין מה לעשות, למרות הכל, זה לא אמריקה פה.

נו, מזמן לא כתבתי על מזג האוויר בונקובר… נהייתי ממש קנדית, מזג האוויר הוא נושא השיחה החביב פה.

מישהו פה אמר לי לא מזמן, שבונקובר אפשר לראות באותו יום כמה עונות מתחלפות. הנה למשל לפני שבוע: בבוקר קר מאוד, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והייתי צריכה לגרד את הקרח משמשת המכונית בשביל לנסוע. בצהריים התחמם קצת, הטמפרטורה טיפסה אפילו עד 9 מעלות, השמש בצבצה והעננים שטו להם למקום אחר. אחר הצהריים נסעתי לקחת את הבננות מבית-הספר, שמש חזקה, שמיים כחולים, אפילו הרכבתי משקפי שמש. התעכבנו קצת בבית-הספר (הן רצו להשאר לשחק בחצר) ובעודינו בחוץ ראינו ערפל מתקרב. כשיצאנו כעבור ארבעים וחמש דקות כל הדרך כבר היתה מכוסה ערפל סמיך.

מאז שבנינו את הנדנדה מחוץ לבית, לא עובר יום שבו עלמה לא שואלת: "אפשר לצאת לנדנדה?". היא יודעת שהיא צריכה לשאול כי הנדנדה מחוץ לגדר של הבית וצריך לבקש רשות, וגם כי מתוך הבית לא מרגישים את מזג-האוויר שבחוץ. "קר היום נורא, תלבשי מעיל!" או "יורד גשם כבר שבוע, הנדנדה רטובה" – אלה מהתשובות הנפוצות, כי הבננות כאילו לא מאמינות בכל בוקר מחדש שבחוץ קר, למרות שכל-כך נעים בפנים.

לנדנדה הרטובה הן כבר מצאו פיתרון – אפשר לעמוד עליה ולהתנדנד. לבוץ שמתחת לה (בסתיו, חורף, אביב) / חול אבקתי יבש (בקיץ) רם כבר מצא פתרון – פיסת שטיח דשא מלאכותי. וכך, חוץ מימים ממש יוצאי דופן, אין יום מבלי איזה נדנוד, לפחות קצר, בנדנדה.

וככה זה נראה: עונות השנה על הנדנדה

(אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

וכמו שאומר יהונתן גפן: "אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו, ואת האביב ואת מה שעכשיו…" כי באופן רשמי החורף התחיל לפני פחות משבוע, אבל כישראלים אנחנו כבר מרגישים שזה הכי-חורף שיש.

כמה צפון-אמריקאי מצידינו.

"קפצנו" לארה"ב לכמה שעות.

קפצנו = נסענו לגבול בשביל לחדש את אישור המעבר היבשתי, כדי שבחופשת החורף הקרבה בצעדי-ענק לא נצטרך להתעכב בגבול אלא נוכל לעבור בזריזות, ולהמשיך בנסיעה למחוז חפצינו (אתר נופש חורפי בשם GreatWolf Lodge במרחק כ-ארבע שעות נסיעה מונקובר, מבלי עיכובים מיותרים בגבול). בכניסה הקודמת שלנו לארה"ב דרך היבשה (לפני שנה) שוטרי הגבול האמריקאים דיברו אלינו כל-כך לא יפה, בכזו התנשאות ותוקפנות שזה ממש השפיע לי על כל היום הראשון של הטיול. התבאסתי להיות "אצלהם" במדינה "שלהם", אפילו שזה היה ביקור בסיאטל שהיא חצי-בקנדה מבחינתם. המעבר היבשתי לבעלי דרכונים זרים, יכול להיות בלתי נסבל. כל מי שצריך לחדש את ה"אסטה" (לבעלי דרכון שלא זקוק לויזה לארה"ב, כמו דרכון גרמני – אני והבנות) או לחדש את טופס I-94 (גם לבעלי דרכונים שיש בהם ויזה, כמו דרכון ישראלי – רם) צריך לחכות בתוך בניין המעבר האמריקאי, בתור ארוך (לפני שנה זה לקח לנו יותר משעתיים), בבניין בו באופן כמעט מופגן יש תא שירותים אחד למאות האנשים הממתינים בתור. (אני והבנות עמדנו בתור של חצי שעה לתא השרותים הזה. אני, ושתי ילדות, אחת בת פחות משלוש). אז השנה ניסינו לחסוך את הבלגאן הזה ולהתכונן מראש. ביום ראשון גשום וחסר תוכניות מיוחדות, לא בתחילת סוף-שבוע ארוך, לא בחג, נסענו במיוחד בכדי לעבור את התור, לקבל את האישור ולחזור הביתה.

בעצת הגוגל-מאפס החלטנו לעבור במעבר-גבול קצת מזרחי יותר מהמעבר גבול העיקרי בדרך לסיאטל. זו התבררה כעצה נכונה מטעם גוגל, כי ההמתנה למעבר גבול אמנם היתה ארוכה אבל זהו מעבר גבול קטן יותר ולכן עוברים בו פחות אנשים, משמע תור יותר קצר בתוך הבניין. את פנינו בגבול קיבל שוטר אמריקאי חמור סבר וזועף, שנזף בנו קשות על כך שלא החזרנו את הטופס פג-התוקף הקודם, כי "מבחינת ארצות הברית אתה עדיין בתוכה, ועובר עברה פדרלית". רם התנצל ואמר שהוא לא ידע שצריך להחזיר את הטופס (מתי?! איך אתה אמור לדעת שזו הפעם האחרונה שאתה עובר את הגבול?!) אבל התשובה הזו לא הניחה את דעתו של השוטר: "אתה לא יכול לקרוא את ההוראות שמאחור?" הוא הרים את קולו, "ככה אתה מתייחס לויזה שלך? אתה רוצה שאני פשוט אבטל לך את הויזה גם?!" נבח עלינו השוטר. אני מקווה שהבנות שישבו בשקט מאחור לא הבינו. למרות שיותר סביר להניח שהן דווקא הבינו, לפחות את הנימה התוקפנית.

חפויי ראש נכנסנו שוב לבניין מעבר-הגבול, הפעם ערוכים, למודי נסיון מהשנה שעברה, מצויידים בכל הניירות והטפסים, במשחקים לבנות, ובעיקר באורך-רוח ובידיעה שזה יקח זמן, ויהיה כרוך בנזיפות נוספות. לשמחתינו גילינו שזה "סניף" יותר קטן, ויש בו פחות תנועה ולכן פחות תור. ולהפתעתינו הרבה, אחרי כ-20 דקות המתנה בלבד, השוטר שחידש לנו את טפסי המעבר הדרושים היה כמעט חביב. רם אפילו הרשה לעצמו לבקש הסבר, מתי אמורים להחזיר את הטופס הארור, זה שבגללו ננזפנו בכניסה מהשוטר השני, והשוטר (החדש, הכמעט-חביב) ענה, מחביא חיוך מזלזל ש"חלק מהשוטרים לוקחים את זה יותר קשה". "אתה לא באמת יכול לדעת שזה יהיה המעבר האחרון שלך כשאתה גר קרוב לגבול. בקרוב לא תהיה יותר כל הניירת הזו. מבטיחים לנו את זה כבר ארבע שנים".

שמחים וטובי-לב נסענו לכמה שעות לאחת העיירות הקרובות – בלנהיים, להרגיש אמריקאים ליום אחד. עשינו קניות מופרזות ולא נחוצות בטארגט, אכלנו אוכל מופרז בפוד-קוורט, הסתובבנו קצת בקניון הגדול-יותר-מדי בבלנהיים, מילאנו דלק בזול וחזרנו לגבול "שלנו", בחזרה לקנדה.

"אצלינו" בקנדה השוטרים במעבר-הגבול נחמדים. הם שואלים את השאלות הנחוצות בנעימות וביעילות, ובעיקר לא "מחפשים אותך". "למה נכנסתם לארה"ב?" שואל השוטר הקנדי. "בשביל לחדש את הטופס I-94." עונה רם. "אה – כדי להתכונן מראש, בוודאי. כמה כסף הוצאתם היום?" 100" דולר." זהו? בסדר. כדאי שתסגור את החלון מאחור שהילדה לא תתקרר."

וזהו. שיחה של שתי דקות, והנה אנחנו שוב בקנדה. פה הדלק יותר יקר, הדולר יותר חלש, כשאתה ממתין ברכב יש מכל עבר שלטים של "אנא כבה את המנוע בזמן ההמתנה, בואו נשמור על הסביבה שלנו", אין אף Rest Area מלא ממסעדות פאסט-פוד כל הדרך עד ונקובר, לא רואים אף שלט Gun-Show" לחובבי הז'אנר, ובצד הזה, ברגע שאנחנו עוברים את הגבול אנחנו מרגישים בבית.

כן, מרגישים כבר קצת קנדים (במיוחד בהתנשאות על האמריקאים חובבי הנשק, התוקפנים, האגרסיביים, הקפיטליסטים).

וגם – מה לעשות, אולי הכל פשוט יחסי.

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

 

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

עגבניות משלנו!

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)