20 שנה לרצח רבין

היום לפני 20 שנה. (לא הבנתי למה ציינו את התאריך הזה לפני שבוע, הרי כולנו זוכרים את התאריך הלועזי).

לא יאמן. באמת.

כמו כולנו, גם אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי שרבין נורה. באותה תקופה גרתי בקיבוץ גברעם, הייתי בנח"ל ועשיתי של"ת מוקדם (שירות ללא תשלום, לפני הגיוס). באותו ערב לא הלכתי לעצרת בכיכר מלכי ישראל כי הייתי צריכה להגיע למשמרת לילה בעבודה (מפעל מעטפות גברעם) ולכן חזרתי לקיבוץ כבר במוצ"ש. כשהגעתי לקיבוץ, בדרך לחדר נכנסתי לטלפון בחדר האוכל, כמו בכל פעם כשחזרתי, לטלפן להורים להודיע שהגעתי בשלום. בשיחה הביתה, אמא שלי סיפרה לי שרבין נורה.

הצטופפנו כולנו, כל הגרעין, בחדר של ליאת ואיציק (רק להם היתה טלויזיה) וצפינו בשידור. יחד שמענו את ההודעה של איתן הבר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה -", יחד בכינו, יחד הלכנו לשבת בכיכר ולהדליק נרות, יחד הלכנו לעצרת שהתקיימה בכיכר בשבת הבאה.

בימים שלפני ציון יום הזיכרון השנה וביום הזיכרון עצמו צפיתי בתכניות (מסויימות) בטלויזיה, נזכרתי ברגעים האלה ובכיתי שוב. אני לא יכולה לראות את זה בלי לבכות מיד. הרבה מהמרואיינים אמרו שהחיים שלהם נחצו לשניים – לפני ואחרי הרצח. דיברו על חוסר התקווה מאז, על האלימות של החברה, על האגרסיביות של התקשורת. כל כך הרבה השתנה.

אני הייתי בת 18. החיים הבוגרים שלי התחילו בדיוק אז. הכרתי חברים, נפרדתי מחברים אחרים, התגייסתי לצבא, הכרתי את המדינה, ובעיקר התחלתי ללמוד מי אני.

אני גם חושבת שאצלי החיים התחלקו ללפני ואחרי. למרות שה"לפני" היה קצר: ההתרגשות מהבחירות ב-1992 (בליל הבחירות ב-1992 נשארנו מיכל ואני לישון אצל ליאורה, וכל הלילה התעוררנו לראות אם השתנו התוצאות. זה היה אחד הימים האופטימיים ביותר שאני זוכרת). הבחירות הפנימיות בתיכון "בליך"  ב-1993 (הייתי פעילה מטעם מר"צ, וגם הקמנו תנועה מחתרתית כמחאה על "מערכת הבחירות ה"מלוכלכת") בדיוק אז התחלתי לגבש דעה פוליטית והתנהגות פוליטית. "אחרי" עוד המשכתי להאמין במשך כמה שנים, להיות אופטימית, להצביע בכל בחירות, לנסות להשפיע. אפילו הייתי משקיפה בקלפי באחד ימי הבחירות אחרי שהשתחררתי (היו כל כך הרבה).

עם השנים לא רק שאני לא פעילה פוליטית, לאט לאט אני משתדלת אפילו לא להתעדכן. לדעת כמה שפחות. הרי גם אם אני לא רואה חדשות, או שומעת חדשות ברדיו או קוראת ynet הדברים החשובים לא חומקים ממני. לצערי. אני בעיקר מפחדת.  אמא שלי לא מצליחה להבין את זה. היא ממשיכה לקרוא, ולראות, ולשמוע כל יום ולהתעצבן. היא ממש מתאבלת כמה פעמים ביום על מה שקורה כאן, על המדינה שהיתה והמדינה שיש. על חוסר ההנהגה, על ההנהגה שקיימת. על האלימות, על חוסר היושר ואיבוד הדרך.

אני פשוט הופכת לפסימית, ורוב הזמן מדחיקה. גם כשלרגע האופטימיות הרימה ראש לקראת הבחירות האחרונות (כי באופן תמים חשבתי שזה שרוב הפיד שלי בפייסבוק בעד שינוי זה מייצג משהו), היא קיבלה בעיטה חזקה והורידה אותו בחזרה. בתקופה שאחרי הבחירות הרי היה עוד יותר גרוע. עדיף לי פה בשקט, בבועה שלי, עם המשפחה שלי והחברים שלי. כי אצלי בלה-לה-לנד הכל יהיה בסדר.

במדינת ישראל אני לא יודעת.

אני וליאת גרסת 95'
אני וליאת גרסת 95'
גרעין ברכה גרסת 95' עובדים במפעל
גרעין ברכה גרסת 95' עובדים במפעל

אף-אל-אף

כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.

פוסט פוסט שבועות

ביום חמישי היתה מסיבת שבועות בגן של עלמה. גלינה – אחת המטפלות המקסימות בגן שלחה לי תמונה של עלמה, מסתובבת בשמלת החג שלה.

עלמה מסתובבת

כעבור חצי דקה העלתי את התמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הרי גם אני חייבת להשוויץ בעלמיק החגיגית שלי.

אחותי, במרחק עשר שעות מאיתנו נזכרה מיד שגם לאמא שלי יש תמונה שלה מסתובבת בחג שבועות. (הפתיעה את כולנו עם הזיכרון המדוייק, מהאלבום של אמא שלי שהיא בטח לא ראתה כבר שנים).

חג שבועות כרכור 1951

אמא שלי היתה בכיתה ב', חג שבועות שנת 1951, כרכור.

64 שנים אחורה. גם אמא שלי מסתובבת בשמלת החג הלבנה שלה.

בעצם אי אפשר בכלל לזהות פה את אמא שלי. אסתר לוינסקי (מלחי עדיין) נמצאת איפשהו משמאל. "כל כך בולט שהצילומים אז היו קולקטיביים ולא של יחידים" הוסיפה אמא שלי כששלחה אותה לקבוצת הוואטסאפ.

"כנראה שדיקלמתי דיקלום או שרתי" – הסבירה אסתר את הצילום שלה עומדת על הכיסא. טוב למי היתה מצלמה אז בכלל? הצלם של המושבה הגיע לצלם את החגיגות בוודאי.

ובכל זאת, יש משהו כל כך יפה, ולבן, וחגיגי, וראשוני בחג הזה. הביכורים, הריקודים, הפרחים.

(אם שמים בצד את הציניות של שיווק החג כחלק ממסע שיווק מניפולטיבי של מועצת החלב – ואני דווקא מאוד אוהבת גבינות).

הזיכרון שלי מהחג הזה הוא שאבא שלי מעמיד אותי לצילום רגע לפני שאני יוצאת לגן / לבית ספר, עם הבגדים הלבנים והטנא על הכתף. מתחת לבניין, על רקע הצמחייה של הגינה המשותפת (וה"בום").

שבועות גלית לוינסקי
שבועות 1981. קריית קרניצי. אני כמעט בת 4

אז עושה את אותה מסורת לעלמיק.

שלוש עלמות בשבועות

תמרול בנתיים לא התבקשה להגיע בלבן לגן…

שבועות גלית לוינסקי

שבועות גלית לוינסקי ובאותה הזדמנות אנחנו מגדלות עוד דור של חובבות נוסטלגיה…

שלוש נשים קרירות

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

שלוש נשים

ואני לא צינית בכלל.

שלוש נשים

שלוש נשים

המלצה על תערוכה: "רואים שקוף" / מוזיאון הארץ

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934
פוזיטיב/נגטיב ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935
פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

משמאל
משמאל" פרט מתוך התמונה בתערוכה. מימין גן אירועים "האחוזה" בבית חנן

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון

ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

בית ספר לרפואה

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

מנתחת גלית לוינסקי

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.

פורים 1#: פורים בברלין

סבתא אילזה נולדה וגדלה בברלין.

מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.

מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914
מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914

 מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).

הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).

לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.

(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)

עץ משפחה

לפני מליון שנה (בסביבות ה-50 ) אבא שלי קיבל מקרוב משפחה מחקר בנושא עץ המשפחה שלנו. צד אחד – הצד של אמא של אבא שלי (סבתא אילזה) נחקר והגיע עד המאה ה-17. אבא שלי המשיך במשך תקופה לחקור ולהרחיב את עץ השורשים הזה.

על בריסטול מגולגל, כתוב בכתב ידו של אבי (באותיות לטיניות ברובו), וחלקו בדפים המודפסים במכונת כתיבה, נח לו עץ השורשים של משפחת לוינסקי בתוך ארון במשך שנים.

לכבוד יום ההולדת ה-75 של אבא שלי החלטנו להוציאו אל האור – לעצב, להדפיס ולמסגר אותו ולתת לו במתנה. גם אם לרגע קט חשבתי שאוכל לעשות זאת בעצמי, לשמחתי החלטנו לפנות לרוית כהן – ארכיטקטית, מעצבת פנים, מעצבת גרפית, ומעצבת אלבומים, שאני מכירה כבר המון שנים. רוית הפכה את עץ השורשים למיצג מרגש של משפחתיות, וכמו שהיא תמיד עושה: באיפוק ובטעם משובח.

לצורך החלק ה"עיצובי" עברתי בסתר על מאות מכתבים, איגרות, מסמכים, ותעודות שונות ששמורות בבית הורי (מסמכים היסטוריים בני מאות שנים, שמחזיקים מעמד יותר טוב מכל תעודה שקיבלתי בחיי. הגרמנים יודעים לייצר ניירות שמחזיקים יותר מאנשים. זה ידוע). סרקנו ומיינו מסמכים ותמונות עתיקות, ורוית ביד אמן עיצבה לנו עץ משפחה מרהיב שיזכר לדורות (תרתי משמע).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לא יודעת אם רואים בתמונה, אבל בנוסף ל-16 דורות מתועדים, מצורפות תמונות של בני המשפחה שלנו, סבא וסבתא שלי, הורי סבתי, סבא של אמי, וגם סבא וסבתא של סבתא אילזה שלי מהמאה ה-19 (התמונה השמאלית ביותר משמאל, צולמה ב-1860)

דורות על דורות של רופאים.

שורשים עמוקים ועלווה רחבה.

עץ השורשים תלוי אחר כבוד על הקיר המרכזי בפינת האוכל בבית הורי.

עיצוב גרפי: רוית כהן-שי 0544918332

עברה את גיל ההתבגרות

כל פעם שאמא שלי מדברת על הגיל שלה היא צוחקת ואומרת "אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות" ומוסיפה "בשנה-שנתיים". (כל מי שמכיר את אסתר עכשיו בטוח מחייך לעצמו. )

אז בסוף שנות החמישים אמא שלי באמת היתה בגיל ההתבגרות.

אני לא יודעת מי צילם את התמונה הזאת, אבל היא תמונה יפהפיה בעיני. כל כך לא אופיינית לצילום במצלמה ביתית בתקופה הזאת (או בכל תקופה): תוך כדי תנועה, מתוך המים. ולמרות הקומפוזיציה המושלמת – נראית לא מבויימת בכלל. כמעט כאילו לא היתה שם מצלמה או צלם.

רגע אחד.

ועבר.