סרט. כי אם אפשר ויש איך, לא צריך הרבה למה

לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

ברט אמאבא
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 2
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 3
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 4
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 8
צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

סרט אמאבא 7
צילום: מור ארקדיר

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

היומן הראשון שלי

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

יומן מצולם

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

מסע שורשים בברלין

בספטמבר נסענו לטיול שורשים בברלין. ההורים שלי יזמו, מימנו, תכננו והזמינו אותנו לטיול. הפורום: משפחת לוינסקי הגרעינית (כן כן, רק חמישתינו. ללא בני זוג וללא ילדים). חוץ מלהורים שלי  – לנו – "הילדים" היה זה ביקור ראשון בברלין. לא כל כך ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, גם מבחינת הציפיות של כולם מהטיול, גם מבחינת אופי הטיול (חמישה אנשים מבוגרים, כל אחד בעל תחומי עניין שונים), ואפילו מבחינת "איך נסתדר בנינו", אם תהיה "כימיה", אם זה "יזרום" (בפעם האחרונה שנסענו בפורום הזה בדיוק זה היה בשנת 1986 בטיול משפחתי להולנד. עברו כמה שנים מאז…)

אז אקדים את המאוחר ואומר שזה היה טיול מ-צ-ו-י-ן. עלה על כל הציפיות. נהננו מאוד גם זה מחברת זה, גם נהננו לגלות כמה משותף בנינו עדיין (אחרי שנים שחיים בנפרד, וחלקנו אפילו ביבשות שונות, כמעט תמיד הזמנו את אותה המנה במסעדה) ובעיקר נהננו מהחוויות של מציאת ה"שורשים": החיפושים, הסיפורים, והפנאי לשמוע אותם.

ברלין עיר מרתקת, יפה, מגוונת, בעלת רבדים שונים – סותרים ומשתלבים. ולמרות כל הנושאים המעניינים שיש בה (מזרח-מערב, ההיסטוריה הקדומה יותר, העיר העכשווית, אמנות, תרבות) אתמקד בנושא הטיול שלנו: ברלין ומשפחת לוינסקי. להמשיך לקרוא

פורים 5#: תחפושות מיתולוגיות

במיתולוגיה המשפחתית שלנו, אמא שלי תפרה לנו תחפושות לפורים עוד כשהמשפחה גרה שנתיים בארה"ב (לפני שנולדתי – יש כבר הסטוריה של רילוקיישנים במשפחה). בלי לזלזל בתחפושות, שהן בהחלט יפות ומושקעות ותפורות בכשרון רב, מדובר בשתי תחפושות עיקריות: ליצן, ומלכת אסתר, ובוריא
ציות עליהן.

תחפושות
אני, ליצן, בת שלוש וחצי

להמשיך לקרוא

אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי.

הפוסט השנה לכבוד יום האישה הבינלאומי (שמצויין בכל שנה יום אחרי היומולדת שלה) מוקדש לאשה המשמעותית ביותר בחיי – אמא שלי.

אמא
אמא שלי במדי אחות, מתוך תערוכת הגמר שלי בבצלאל, 2004

האשה שלימדה אותי את רוב מה שאני יודעת על החיים: (בעיקר תוך דוגמא אישית).

שאין כמו משפחה. שבשביל הילדים שלי אני אעשה הכל, ללא גבול או סוף. שלאהבה לילדים שלי אין התחלה או סוף, ושמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. אין גבול לעזרה שההורים שלי נותנים לי, גם בגילי המתקדם. גם כספית, אבל גם בזמן ובהרגשה שכל מה שאני רוצה/צריכה, הם האנשים הראשונים שאני פונה אליהם, והם תמיד יעזרו.

שחברות טובות צריך לשמר. צריך להשקיע, ולהבין את החשיבות של חברות טובות. חברה טובה יכולה להיות לכל החיים. אפילו יותר מבן זוג או אח.

שאפשר לאסוף בני משפחה וחברים בכל גיל. מי שראוי להכנס ללב שלה, נשאר שם כבר לתמיד.

חריצות ועבודה קשה. כל אדם צריך לעבוד, אם לא בשביל הגשמה עצמית אז בשביל פרנסה בלבד. עבודה היא עבודה. לא חייבים להנות ממנה, אבל צריך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר שאפשר. (אני לא חושבת שאמא שלי אהבה יותר מדי את המקצוע שלה. אבל היא בחרה בו בלית ברירה, ולא התלוננה על כך מעולם).

להעריך את הזמן הפנוי, ולהקדיש זמן לפנאי. אמא שלי הקפידה תמיד להקדיש זמן לספורט, טיולים בארץ, טיולים בחו"ל, חוגי העשרה, הרצאות, תיאטרון, אמנות, קולנוע, ומפגשים עם חברים. גם כשהיא היתה לוקחת אותי לקנות בגד בתור ילדה, הייתה זוכרת לעצור לאכול גלידה בכיכר "אורדע", או לשבת ב"אורנה ואלה" כשהייתי גדולה יותר. אפשר להנות מהזמן בצוותא גם אם הוא "סידור". אני שמחה כל כך שעכשיו בשנות הפנסיה שלה היא יודעת לנצל היטב את הזמן, ועסוקה כל כך. יש לה חוגים, ומפגשים, וסדנאות, והמון מפגשים עם חברות בין לבין. (ועדיין היא מוצאת זמן להיות עם הנכדים, אם צריך בהתראה של רגע).

שבזוגיות יש שוויון. כששני בני הזוג סומכים אחד על השני, כל אחד תורם כפי יכולתו ולוקח לפי ראות עיניו. אמא שלי מאז ומעולם הרוויחה פחות מאבי, אבל מעולם לא "ביקשה" ממנו כסף. כל החשבונות שלהם משותפים וגלויים. ההחלטות הכספיות הגדולות הן משותפות. ולגבי ההחלטות השוטפות – היא מנהלת את משק הבית וההוצאות באופן עצמאי. זה חלק מה"תפקיד" שלה ביניהם. ואבי מצידו לא יזלזל מעולם בהחלטה שלה לקנות דבר יקר, גם אם הוא מותרות. הם סומכים זה על שיקול הדעת של זה.

 להעריך אדם באשר הוא ולא לפי מינו. אמא שלי תמיד התעצבנה על אנשים שלא העריכו אותה מספיק בגלל היותה אישה. בעיקר נשים. (היה מקרה שהמורה בבית הספר היסודי הזמינה את אבא, ולא "הסתפקה" באמא. זה מדהים, גם תחושת הערך הנמוכה שיש למורה עצמה כך מסתבר, וגם חוסר החינוכיות שבזה).

לחשוב מה את רוצה, להשקיע מאמץ ולהשיג את זה. אם בלימודים, בעבודה, ואפילו בן זוג (אני שונאת את המילה בעל). כן. אמא שלי, הפולניה, שהקפידה לא ללחוץ עלי "למצוא חבר", אמרה לי יום אחד: "אם את רוצה חבר, תתאמצי לחפש אותו. תצאי, תתענייני, אל תחכי שהוא ייפול מהשמיים". ובכלל, ההורים שלי חינכו אותי שדברים טובים משיגים במאמץ. תשקיע=תתוגמל.

לא לישון בלילה מרוב התרגשות. בין הדברים שירשתי ישירות ממנה, זה את היכולת להתרגש באמת, להרגיש רגשות חזקים, ולדאוג, כל הזמן. אני לא גאה בזה, אבל לטוב ולרע זה חלק ממני. גם אני דואגת כל הזמן. הצד החיובי הוא שאני לא אדישה, אני דואגת מאוד, ואוהבת מאוד, וחוששת מאוד, ומפחדת, וכועסת, ושמחה.

מזל טוב אמא. לימדת אותי המון, ועדיין. אוהבת אותך אסתר לוינסקי, שתהיה לך שנה שמחה, מספקת, מלאת אמנות, טיולים, חברים, ושלא תתגעגעי יותר מדי אלינו. פשוט תבואי!