סיפור על תמונה שאבדה

יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.

תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.

לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

שתי תמונות עתיקות
ותודה לנגה שצילמה עבורי (:

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…

התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.

אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.

100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.

מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.

והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.

שוין.

חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.

תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.

התמונה חזרה אל הקיר.

אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."

וכך

זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל

וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.

גרמניה. ישראל. קנדה.

ותם הסיפור.

עוד סיפורים על תמונות תוכלו לקרוא כאן: בקטגוריה סיפור תמונה.

סרט. כי אם אפשר ויש איך, לא צריך הרבה למה

לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

ברט אמאבא
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 2
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 3
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 4
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 8
צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

סרט אמאבא 7
צילום: מור ארקדיר

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

היומן הראשון שלי

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

יומן מצולם

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

מסע שורשים בברלין

בספטמבר נסענו לטיול שורשים בברלין. ההורים שלי יזמו, מימנו, תכננו והזמינו אותנו לטיול. הפורום: משפחת לוינסקי הגרעינית (כן כן, רק חמישתינו. ללא בני זוג וללא ילדים). חוץ מלהורים שלי  – לנו – "הילדים" היה זה ביקור ראשון בברלין. לא כל כך ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, גם מבחינת הציפיות של כולם מהטיול, גם מבחינת אופי הטיול (חמישה אנשים מבוגרים, כל אחד בעל תחומי עניין שונים), ואפילו מבחינת "איך נסתדר בנינו", אם תהיה "כימיה", אם זה "יזרום" (בפעם האחרונה שנסענו בפורום הזה בדיוק זה היה בשנת 1986 בטיול משפחתי להולנד. עברו כמה שנים מאז…)

אז אקדים את המאוחר ואומר שזה היה טיול מ-צ-ו-י-ן. עלה על כל הציפיות. נהננו מאוד גם זה מחברת זה, גם נהננו לגלות כמה משותף בנינו עדיין (אחרי שנים שחיים בנפרד, וחלקנו אפילו ביבשות שונות, כמעט תמיד הזמנו את אותה המנה במסעדה) ובעיקר נהננו מהחוויות של מציאת ה"שורשים": החיפושים, הסיפורים, והפנאי לשמוע אותם.

ברלין עיר מרתקת, יפה, מגוונת, בעלת רבדים שונים – סותרים ומשתלבים. ולמרות כל הנושאים המעניינים שיש בה (מזרח-מערב, ההיסטוריה הקדומה יותר, העיר העכשווית, אמנות, תרבות) אתמקד בנושא הטיול שלנו: ברלין ומשפחת לוינסקי. להמשיך לקרוא

פורים 5#: תחפושות מיתולוגיות

במיתולוגיה המשפחתית שלנו, אמא שלי תפרה לנו תחפושות לפורים עוד כשהמשפחה גרה שנתיים בארה"ב (לפני שנולדתי – יש כבר הסטוריה של רילוקיישנים במשפחה). בלי לזלזל בתחפושות, שהן בהחלט יפות ומושקעות ותפורות בכשרון רב, מדובר בשתי תחפושות עיקריות: ליצן, ומלכת אסתר, ובוריא
ציות עליהן.

תחפושות
אני, ליצן, בת שלוש וחצי

להמשיך לקרוא