צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

מסימני הסתיו

  1. שלכת.
    מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

    סתיו גלית לוינסקי
    רחוב, רגיל, לידינו
    סתיו גלית לוינסקי
    יש פה פשוט רחובות שנראים ככה

    סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקיסתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי

  2. הימים מתקצרים.
    כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

    סתיו גלית לוינסקי
    דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל

    סתיו גלית לוינסקי

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
  3. דלעות.
    השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
    גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
    בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין

  4. תוכניות לחורף
    כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
    חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    תמרול באור קסמים

    סתיו גלית לוינסקי
    היש דבר יפה מזה?!
  5. מתקרר בחוץ.
    הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

    טיפות טל על עלה – לחצו להגדלה
  6. יבש.
    יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
  7. האלווין.
    ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
    ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

    תכנית להאלווין עלמה משאל
    התכנית של עלמה לתחפושות

    תחפושת רוח רפאים גלית לוינסקי
    האלווין 2018!
  8. אני לא מפסיקה לצלם.
    איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    קצת כדורגל בשמש הסתווית

    סתיו גלית לוינסקי

    וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.

האסיסטנטיות הקטנות

הזמנתי רקע חדש מאמזון

יש לי פה כזה אור-חלון יפה, שחבל לא לנצל אותו. למרות שאני לא מצלמת בסטודיו כבר שנים… "הפעם זה אחרת" אמרתי לעצמי. "לא עוד פלאשים! תאורה טבעית בלבד!".

הרקע הגיע

עם ריח עז של פלסטיק מסין

ואחרי שהרכבתי וגיהצתי ותליתי

הייתי חייבת לבדוק על מישהו את האור

והכיוון

והשעה הנכונה לצילום

אז יומיים לפני שההריונית החמודה שלי הוזמנה לצילומים, בדקתי על שתי "הריוניות" חמודות לא פחות:

בדיקת תאורה. צילום גלית לוינסקי
סודות מאחורי הקלעים: הרקע לא מגוהץ מספיק!
בדיקת תאורה. צילום גלית לוינסקי
קשה לתמרול להיות בהריון
בדיקת תאורה. צילום גלית לוינסקי
הבטן הדמיונית יותר גדולה ממנה

 

עוד פוסטים על להיות בת של צלמת, ועל ילדה עם מצלמה, ועוד אחת בדרך, על לעזור לאמא בסטודיו בגיל שנתיים, על הריונית באור טבעי,  והנה על הריון בחוץ

ילדה מספר 2

"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.

אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:

ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.

ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת  – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.

ילדות צילום גלית לוינסקי
תמרול היתה מחכה לרגע שעלמה תחזור מהגן

ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.

ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).

ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.

ילדות צילום גלית לוינסקי
היום בו תמר למדה לרכוב על אופניים. בת ארבע וחודשיים

ילדות אופניים צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.

ילדות עוטפות מתנות צילום גלית לוינסקי

כותבת בעצמה צילום גלית לוינסקי
תמר רוצה ללמוד לכתוב. בת ארבע וחודשיים, והאותיות שכתבה
כותבת צילום גלית לוינסקי
תמר כותבת ברכת תודה למורה שלה לריקוד

ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.

לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.

נסיכות צילום גלית לוינסקי
שירה וריקוד: תמר ודניאל

ילדות צילום גלית לוינסקי פליימוביל צילום גלית לוינסקי

נסיכות צילום גלית לוינסקי
עוד תמר ודניאל, שוב נסיכות, הפעם הנסיכות על הנדנדה

ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.

הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.

בריכה צילום גלית לוינסקי
תמרול תעלול
פסים צילום גלית לוינסקי
ילדה את אושר בעצמך
ילדה ואבא צילום גלית לוינסקי
אבא ובת

ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.

ילדות אוכלות מצה צילום גלית לוינסקיילדות שותות צילום גלית לוינסקי ילדות בונות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות פיראט צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.

ילדות מצלמות צילום גלית לוינסקי
מצלמות
ילדות צילום גלית לוינסקי
שרות ורוקדות
ילדות צילום גלית לוינסקי
עלמה במבט של "מישהו משתלט לי על השולחן שלי"
ילדה על אופניים צילום גלית לוינסקי
גם לרכב על אופני הבלאנס היא לימדה את עצמה

מתקנים צילום גלית לוינסקי

תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.

מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!

ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדות צילום גלית לוינסקי
עם הסיכה של הופעת הריקוד "blackbird"
לקריאת עוד פוסטים על הילדונת הזו (חוץ מכל אלה שמודגשים לאורך הטקסט): הפוסט הראשון של הבלוג היה עם תמר, וגם הפוסט השני שהיה על הצילום החודשי שלה, כאן חגגנו לה יומולדת שנה, כשהפסקתי להניק אותה, וכאן כשהיא היתה בת שנתיים, על חיבתה לנעליים, פוסט אהוב במיוחד על האחיות עלמה ותמר, על היחסים של תמר עם הדג-דגיג, תמר מבלה בסטודיו לצילום, תמרול המתולתלת הרשמית של המשפחה, תמר ואיה, תמר כבר לא תינוקת, ומהזמן האחרון – כמובן על ההופעה הראשונה של תמר, ועל תמר מצלמת, על תמר בת ארבע ואבא.

מריחים אותו כבר, את החופש

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

חופש. צילום גלית לוינסקי
מתכוננים לחופש: צילומים מטיולים שלנו בחודש האחרון
חופש. צילום גלית לוינסקי
כשהשמש יוצאת חייבים לצאת החוצה
חופש. צילום גלית לוינסקי
יער כמו בניו זילנד. פה בבריטיש קולומביה
הרבה שירים עוד לפנינו, אמן!
חופש. צילום גלית לוינסקי
עלמיק מצלמת ציפור בין ציפורים
חופש. צילום גלית לוינסקי
אין כמו משחקים מומצאים
חופש. צילום גלית לוינסקי
נדנדה טובה באמצע הדרך
ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

BlackBird

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

היום הציפור שלי עלתה להופיע במופע סוף-השנה של חוגי אמנויות הבמה ב-JCC.

הציפור – תמרול, תכף בת 4.5, עם עוד שבע חברותיה לחוג הבלט, עלו לרקוד לצלילי BlackBird של הביטלס, על במה מול קהל של 300 איש.

כבר סיפרתי פה על המקום שנותנים לעמידה מול קהל בצפון אמריקה?

זה מאוד מקובל, שבסיום השנה בכל חוגי הריקוד, השירה והנגינה מסיימים בהופעה גדולה. ההורים רוכשים כרטיסים למופע, בנוסף לתשלום עבור תלבושות ייעודיות, ומגיעים לפרגן לצאצאים המופיעים.

גם בבית הספר עולים מופעים לחגים, מופע גדול באביב (Spring Musical), מופע של התזמורת, ומופעי סיום. אני יודעת שגם בארץ מופיעים על במות בבית-הספר, בחגים ובחוגים מסויימים. אבל כשעלמה סיימה חוג בלט ברמת-גן המופע היה באולם הספורט ומול ההורים בלבד.

אולי בגלל שתמר כל-כך התרגשה וספרה את הימים עד להופעה כבר שבוע,

אולי בגלל שהיא עשתה חזרות בבית, ולימדה את עלמה את התנועות,

אולי בגלל שהיא התאמצה לכתוב בעצמה את המילים של השיר ולתת במתנה למורה שלה לריקוד,

אולי בגלל שזה החוג הראשון שהיא השתתפה בו אי-פעם, ואפילו לא ידעתי אם היא תתמיד, בטח לא אם היא תסכים לעמוד על הבמה ולרקוד מול קהל,

אולי בגלל שהיא ציפור בת ארבע-כמעט-וחצי

אולי בגלל שהיא רקדה כל-כך יפה

אולי בגלל החיוך הנבוך-גאה שלה על הבמה

אולי בגלל כולם ביחד

לא הפסקתי לדמוע מרגע שהתחיל להתנגן הצליל הראשון, ועד מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי
אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה!

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

מפאת צנעת הפרט של שאר הילדות אני לא מוסיפה פה תמונות ווידיואים, אבל אני מצרפת את השיר. תעצמו עיניים ותדמיינו את הדבר הכי מתוק שראיתם, ככה זה בדיוק היה.

כל העולם במה

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
ברוקיז, באחד מחניוני הלילה

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
עלמה מול ילדי הגן שלה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
תמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
גם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזית
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקיד
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הופעה בחדר עוד בישראל
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)