לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:

אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,

הבננות ואני הכנו לו ברכה

מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד

גם לא אותי

אז קבלו אותנו!

זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".

עד כדי כך היינו רציניות.

קרדיט לעריכה הנהדרת מחומר גלם קורע מצחוק אך רחוק ממושלם: נטע גולדמן המלכה!

והנה עוד קצת למי שלא הספיק לו:

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:

חמציצים ראשונים לעונה

מתגלצ'ים עם חברים

פפפוווו

כדורגל

תמר השופטת!

וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).

עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).

קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:

לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?"  שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".

מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה להמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.

וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.

הפעם היא הסכימה

תמרול מנופפת בכבשה

עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.

עלמיק מתרגשת!

זהו!

עדיין מרוצה

עדיין מרוצה!

לפני ואחרי

ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…

שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015

מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.

הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).

ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).

וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).

גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.

וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.

מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.

מורחות קרם. גם פה יש שמש

מורחות קרם. גם פה יש שמש

את חייבת לטעום

עלמה עושה לתמר תסרוקת

נשבעת שלא התערבתי. זה קרה לבד

ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.

כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.

*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".

הקציצות של אמא שלי – כשהן טריות טריות מהמחבת – ממממ…. – אחד הדברים האהובים עלי. (שוב חברי הטבעונים מחסירים פעימה. בשר?! בקר?!)

עוד מילדות: חמות מהמחבת (מהנייר הסופג, בכל זאת משפחה של רופאים), או קרות מהמקרר עם מלפפון חמוץ וחרדל (אחרי בית-ספר עם פ.), בפיתה, בסנדוויץ, ארוחת לילה, נשנוש בעמידה, או במחנה 80 כשההורים באים לבקר (עם סלט תפוחי אדמה).

עלמה, 2013, בת שנתיים

תמר, 2015, בת קצת פחות משנתיים

אני, 1979, בת קצת פחות משנתיים. אותו מטבח, רק מהצד השני ולפני השיפוץ.

וכנראה מגיל שהבננות עומדות מספיק יציב הן רוצות לטפס על כיסא ולעזור.

לערבב ולערבב, להוסיף חומרים, ללבב את הקציצות בידיים רטובות, להניח בצד… ולחכות שהן מוכנות וריחניות אחרי שסבתא מטגנת. לא גדולות מדי ולא קטנות מדי. שאפשר לתפוס בשתי אצבעות ולטעום, רגע לפני הארוחה.

אני לא מתיימרת להיות בשלנית גדולה, או אובייקטיבית, אבל זה מתכון מנצח!

אגב בתמונות בספר מתכונים מימין זו לא עלמה. זאת נגה, אחיינית שלי, הנכדה הבכורה שגם היא בגיל קצת פחות משנתיים התנדבה לעזור… אי שם בשנת 1999 בערך.

בוקר טוב חורף.

התגעגענו.

תחביב ידוע של ילדים קטנים הוא למדוד כל מני נעליים.

"ידוע"? לפחות אצלנו במשפחה זה הולך חזק.

שין בנעלי צבא של אבא

שין בנעלי עבודה של אמא

אני ושין והנעליים של מישהו

זה מתחיל בללקק סוליות נעליים כתינוקות בשלב הזחילה. שתי הבנות שלי עשו את זה. אי אפשר היה להשאיר כפכף תועה זרוק על הרצפה כי ברגע של שקט חשוד כבר הייתי מוצאת את הבננה טועמת סוליה להנאתה.

אחר כך פשוט נהנים למדוד כל מה שמוצאים.

גם אם צריך לבקש עזרה בשביל זה.

גם אם צריך להשתמש בעזרים טכניים.

כך כך התעצבנה שאי אפשר לסוע ככה שרם הדביק לה את הכפכף בסלוטיים

הבננות אוהבות לנסות כל נעל פנויה – גם אם היא גדולה ממש. (ביני לבין רם יש 10 מידות בדיוק)

וגם אם היא רק קצת גדולה… של אחות גדולה.

והכי הכי הכי, הן אוהבות את הנעליים שלהן, של עצמן.

יש מי שיאמר שזו אשמתי.

אני חושבת שזה פשוט גנטי.