הפעם הראשונה שעלמיק הסתפרה היתה ביום שחזרנו מהטיול להולנד. בגיל שלוש. דיברנו כמה פעמים על רעיון התספורת שיעזור לפתור את בעיית הקשרים בשיער. אני דיברתי בכלליות, בתור רעיון תיאורטי שכזה, שכדאי פעם לנסות. בבוקר שחזרנו מהולנד (חזרנו לפנות בוקר) היא הודיעה לי: "אני רוצה להסתפר. היום!" "אוקיי" אמרתי לה, "בואי נחשוב על זה קצת". "בסדר, נחשוב, ואז תספרי אותי. היום!".

לא נותרה לי ברירה. הרי זה רק שיער – אמרתי לעצמי. אני חייבת להראות לה שזה רק שיער, ושזה לא נורא, ושלא תתחיל לפחד משינויים (כמו אחת מאיתנו), ותתחיל להתלבט על כל שטות (כמו…) ולהתחרט (…). זה שיער, והוא גדל, והיא אמרה שהיא רוצה.  נו קדימה.

אני היחידה בנינו שהתלבטתי, והיססתי, וחששתי.

עלמיק התיישבה על הכיסא, מרוצה כולה, מחכה בסבלנות לא אופיינית.

זאת היתה הפעם הראשונה שסיפרתי תלתלים.

גזרתי מהר, שלא תתחרט באמצע – ואז יהיה לה חצי ראש מסופר וחצי לא.

רם אפילו לא היה נוכח במעמד ההיסטורי. הוא היה בעבודה, אמא שלי צילמה (וקצת התרגשה איתי).

עלמיק ישבה על הכיסא, סבלנית, מרוצה, התבוננה בעצמה במראה, דיברה עם עצמה ואיתי, ושמחה מאוד.

הפעם השניה שעלמיק הסתפרה היתה לפני שנה וקצת, בדצמבר 2014. שוב היא ביקשה "אני רוצה להסתפר". ושוב אני זו שהיססתי. אני יודעת, אני יודעת, זה רק שיער. אבל אני כבר התחלתי להרגיש את הפרידה המתקרבת מבקבוקי הזהב שלה. גם ככה השיער המלא והכבד מתח אותם, ובחורף השיער מתכהה ופחות זהוב. וכן, זה עוד סימן שהיא גדלה לי.

אז התיישבנו להסתפר (הפעם באמבטיה מפאת מזג האוויר), תמר עזרה, רם צילם.

שוב עלמיק היתה נחושה, ובטוחה שהגיע הזמן, ונהנתה מכל רגע.

גם מהתוצאה.

בשבוע שעבר עלמיק שוב ביקשה להסתפר. הפעם כבר הבנתי שאי אפשר לדחות את זה. היא רוצה להסתפר, ועכשיו.

"אני רוצה קצר". היא אמרה לי. "כמו שלך".

"אוקיי" אמרתי לה. "אבל את בטח רוצה שיהיה לך עדיין שיער ארוך כשהוא פזור, וקוקו, וצמה". "כן, אבל אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני". ציטוט. נשבעת.

גזרתי רק קצוות. וגם זה בלב כבד. נכון, זה רק שיער. אבל מבחינתי גם זו פרידה. (עכשיו כנראה יותר ברור למה קשה לי להפרד מבגדים אהובים שלהם, וצעצועים, ומשלי…)

"אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני"

והפעם בתום התספורת ראיתי כבר שהשיער כבר לא מסתלסל כל כך כמו פעם.

וקצת נצבט לי, צביטה קטנה בלב. תם עידן הבקבוקים.

ועלמיק היתה מרוצה, והסתרקה, ועשתה פוזות מול המראה.

ורק בבוקר היא קמה קצת מאוכזבת: "חשבתי שיהיה לי קוקו קצר כמו שלך. ושחור! אני אוהבת שיער שחור."

…………..

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר:

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר

כבר שבוע אני חושבת איזה פוסט לכתוב ליום המשפחה.

פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.

חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.

וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.

חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.

ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.

וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.

אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!

כשהגעתי לבית משפחת משאל לראשונה (לפני תכף עשר שנים) הכרתי את התבשילים הנהדרים של דליה, אמא של רם – את הקובות, המרקים, הסלטים, האורז, התוספות, הבשרים ו… את הלחם של רוני. בזמנו רוני היה אופה לחם לפני כל ארוחת שבת. תמיד משנה, מנסה, לא מסתמך על אף מתכון קבוע. עם הזמן הוא התחיל לפתח ולשנות את הבצק, ולאפות ממנו דברים נוספים: כעכת (כעכים), מקלות מלוחים, פיתות קטנות, ואפילו בצק לפיצה. בקיצור: מחבוז (=מאפים בעירקית). רק את הסמבוסק הוא משאיר למאמא (אמא שלו).

והכי כיף שהנכדים מגיעים והוא מזמין אותם לעזור.

צריך גם להכין את הבצק –

וגם לתבל אותו בכל מני דברים, שסבא רוני מציע לילדים לטעום מהם אחד אחד (קצח, סומסום, מלח, חוואיג')

לא טעים!

וגם להפעיל את המיקסר!

אבל הכי הכי כיף, אם מגיעים בשישי או בשבת, אחרי שסבא כבר הכין את הבצק בעצמו. הבצק כבר תפח, ועכשיו באמת מתחיל הכיף הגדול:

כי צריך ללוש, ולרדד, ולחתוך, ולקרוץ, ולעשות נחשים וכעכים.

וצריך לרדד את הבצק למשטח דק-דק, ולסובב, ולפזר, ולהעביר למגש.

מתבלים את הבצק לפני הרידוד

פיתות

בצק דק דק

וצריך למשוח בביצה, ושוב לפזר, וליישר, ולסדר.

מושחים בביצה טרופה

מתבלים לפני האפייה

ולמרות שסבא רוני הוא עיראקי משני הצדדים –

הוא בעצם ייקה יותר מכולם –

וזה קצת קשה לו "לשחרר". אז הוא קצת מקטר (כי זה עקום) וממלמל (כי זה דק מדי) וקצת מזרז (כי כל התהליך קורה במקביל וחוץ ממנו אף אחד לא מספיק לעקוב: מה צריך להכין עכשיו? לרדד לפיתות? לגלגל לכעכים? לפזר סומסום?). אבל בגלל שהוא אוהב את הנכדים יותר מכל, באמת באמת באמת, אז הוא מצליח "לשחרר". ומרשה להם ללכלך, ולטעום, ולפזר, ולחתוך עקום (וקצת מיישר אחר כך כשהם לא רואים).

ותוך דקות כל המטבח מתמלא בריח של מאפים טריים, וכולם מתקבצים ובאים לראות אם "יש כבר משהו מוכן" ואם "אפשר רק לטעום"…

מגשים מגשים מהבילים וריחניים יוצאים בזה אחר זה מהתנור: פיתות קטנות, וכעכים פריכים, ומקלות מלוחים נפלאים (האהובים עלי ביותר).

מקלות מלוחים, לפני סיבוב אפייה נוסף

מקלות מלוחים

כעכת

כעכת ופיתות

כעכת

ואף אחד כבר לא יכול להתאפק, גם מי ששבע, גם מי שבדיאטה, גם מי שקטן ושלא מצליח להגיע לקופסא.

מחבוז / רוני משאל

1 ק"ג קמח חיטה לבן

3/4 1 כף שמרים יבשים

1 שקית אבקת אפייה

1 כף גדושה מלח

1/2 כפית סוכר

לערבב את כל החומרים היבשים, ולהוסיף:

3/4 כוס שמן

1/2 ליטר מים פושרים (או חמימים. ככל שחמים יותר זמן ההתפחה מתקצר).

1/4 כפית חוואייג'

מערבבים במיקסר עם וו לישה. מתחילים במהירות איטית ובהדרגה עולים עד למהירות המקסימלית. מערבבים כ-3-4 דקות.

מתפיחים בחוץ, מכוסה בניילון, כשעתיים. להתפחה מהירה יותר ניתן לשים במקום חמים (או תנור מחומם ל-30 מעלות), ואז זו התפחה אחת של כשעה.

ליצירת המקלות המלוחים:

לוקחים כדור בגודל אגרוף של הבצק לאחר ההתפחה. לכל כדור ניתן להוסיף כפית שטוחה של קצח / קימל / לרדד את הכדור בעזרת מערוך על משטח מקומח.

להעביר את הבצק המרודד לנייר אפייה. רידוד אחרון עד שנהיה בצק דק דק. ניתן לגוון ולפזר שומשום לפני הרידוד הסופי.

לחתוך את צורת המקלות בעזרת סכין מתגלגל (של פיצה). מקלות ברוחב 1-2  ס"מ ובאורך 12 ס"מלהבריש עם ביצה / שמן, לפזר מלח גס / שומשום / פרג.

לאפות בתנור מחומם לטמפרטורה של  200 מעלות למשך 5 דקות ואז להוריד את הטמפרטורה ל- 180 מעלות.

אם אופים כמה מגשים במקביל ניתן לתת "מכת חום" של 200 מעלות למשך 10 דקות, להוציא, ואז להכניס את כולם לתנור מחומם ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.

חשוב להיות במעקב, ולסובב התבנית במידת הצורך כדי שישחים באופן שווה.

באותו אופן ניתן לרדד כדורים לפיתות, או ליצור כעכים.

המאפים טעימים ביותר באותו היום. המקלות המלוחים נשארים טעימים במשך 3-4 ימים, מומלץ לשמור בקופסא סגורה (או שקית…)

בתאבון!

הקציצות של אמא שלי – כשהן טריות טריות מהמחבת – ממממ…. – אחד הדברים האהובים עלי. (שוב חברי הטבעונים מחסירים פעימה. בשר?! בקר?!)

עוד מילדות: חמות מהמחבת (מהנייר הסופג, בכל זאת משפחה של רופאים), או קרות מהמקרר עם מלפפון חמוץ וחרדל (אחרי בית-ספר עם פ.), בפיתה, בסנדוויץ, ארוחת לילה, נשנוש בעמידה, או במחנה 80 כשההורים באים לבקר (עם סלט תפוחי אדמה).

עלמה, 2013, בת שנתיים

תמר, 2015, בת קצת פחות משנתיים

אני, 1979, בת קצת פחות משנתיים. אותו מטבח, רק מהצד השני ולפני השיפוץ.

וכנראה מגיל שהבננות עומדות מספיק יציב הן רוצות לטפס על כיסא ולעזור.

לערבב ולערבב, להוסיף חומרים, ללבב את הקציצות בידיים רטובות, להניח בצד… ולחכות שהן מוכנות וריחניות אחרי שסבתא מטגנת. לא גדולות מדי ולא קטנות מדי. שאפשר לתפוס בשתי אצבעות ולטעום, רגע לפני הארוחה.

אני לא מתיימרת להיות בשלנית גדולה, או אובייקטיבית, אבל זה מתכון מנצח!

אגב בתמונות בספר מתכונים מימין זו לא עלמה. זאת נגה, אחיינית שלי, הנכדה הבכורה שגם היא בגיל קצת פחות משנתיים התנדבה לעזור… אי שם בשנת 1999 בערך.

כיוון שאני רוצחת צמחים מקצועית

שותלות בספטמבר 2012, עלמה בת שנה

אבל לא מוכנה לוותר על מרפסת פורחת וצבעונית

המרפסת בימים טובים יותר

כל חצי שנה בממוצע אנחנו קופצות למשתלה לקנות שתילים ומתכנסות במרפסת לפרוייקט שתילה

ספטמבר 12. עלמה בת שנתיים תמר בת מינוס 3 חודשים

כי אין כמו להתלכלך קצת בידיים, להרגיש את האדמה, להריח שתיל חדש, ולשתול בעצמך בשביל להיות אופטימיים ולקוות ש"הפעם הם יחזיקו מעמד! לפחות כמה שבועות!"

אוקטובר 15. עלמה בת 4 תמרול תכף 2

חידה: כמה בנות בפסים יש בתמונה?

בוקר טוב חורף.

התגעגענו.

יום שישי / נר 2 – / שתיים וחצי סופגניות מהסופר

מסיבת חנוכה של "גן הורדים" – הגן של תמר, ומיד אחריה מסיבת חנוכה של "גן נטע", הגן של עלמה.

מדד סופגניות: שתיים וחצי אכולות, וילדה אחת מחופשת לסופגניה (תמרול).

יום ראשון / נר ראשון / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות בבית שלנו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ארבע (שתיים עם ריבת תות, אחת שוקולד וקצפת, אחת שוקולד וסוכריות קופצות).

יום שני / נר שני / מליון סופגניות בסגנון ספינג'

קרן הגננת (הנהדרת!) של עלמיק יזמה הדלקות נרות קבוצתיות בגן. היא חילקה את כל הילדים לקבוצות של חמישה, וכל קבוצה התארחה בבית של אחד הילדים להדלקת נרות ופעילות חופשית בנושא חנוכה. אנחנו הזמנו את קבוצת הילדים אלינו, למשחק בסביבונים וטריוויה חנוכה. שונית, אמא של אוריאל, טרחה והכינה סופגניות במקום. הילדים הזריקו ריבה או שוקולד לסופגניות וכולנו זללנו.

מדד סופגניות: היו מיליון. אני אכלתי שתיים לפחות.

יום שלישי / נר שלישי / דוכן ממתקים

עלמה ותמר הדליקו נרות עם סבתא אסתר, רם עבד במרפאה ואני הדלקתי נרות בחתונתם של עדי וגלעד שצילמתי.

מדד סופגניות: לא נאכלו סופגניות. אני פיציתי בנשנושים מדוכן הקינוחים השווה שהזוג הקים.

יום רביעי / נר רביעי / עוגת יומולדת

עלמה הדליקה נרות אצל חברה, רם עבד במרפאה, ותמרולי היתה חולה אז לא הדלקנו נרות. מצד שני תמרולי כיבתה שלושה נרות יומולדת בבוקר.

מדד סופגניות: כולנו אכלנו עוגת יומולדת. מזל כי כבר צריך הפסקה מסופגניות.

יום חמישי / נר חמישי / לביבות

בצהריים צילום טקס חנוכה של הישיבה החילונית של אירגון "בינה"

אחר הצהריים הופעה של "מיומנה" עם עלמה וחברים. הדלקת נרות עם עלמה אצל טלי וגיא (תמרול חולה ורם עובד).

מדד סופגניות: לביבה ב"בינה", שתי לביבות אצל טלי וגיא.

יום שישי / נר שישי / סופגניות ולביבות

בבוקר צילום בר מצווה בסגנון "ליקוט עשבים", ובישול העשבים שהילדים ליקטו לארוחת הצהריים. לא הודלקו נרות אבל הובערה אש בטקס מיוחד באמצעות אבן צור.

בערב הדלקת נרות אצל הלוינסקים, עם הלביבות שאנחנו מחכים להן כל השנה: לביבות בטטה של אורנה ואלה, ולביבות תפוחי-אדמה קלאסיות של אמא שלי. אה, ויש גם סופגניות.

מדד סופגניות: המון לביבות תפוחי אדמה ובטטה (אני ורם), קצת לביבות ושתי סופגניות עם שוקולד (הבנות).

יום שבת / נר שביעי / לביבות סופגניות ותירס

אחר הצהריים המוקדמים הדלקת נרות מסורתית של "האחות של רועי" אצל הפרברים.

בערב הדלקת נרות עם חברים אצלינו.

מדד סופגניות: אצל הפרברים לביבות של אורי, וסופגניות של רולדין. אצלינו תירס וסלט ובטן מתהפכת.

יום ראשון / נר שמיני / ארבע סופגניות רולדין

זהו. הסוכר עלה סופית לראש.

זהו. הסוכר עלה סופית לראש.

זהו. הסוכר עלה סופית לראש.

הדלקת נרות אצלינו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ברגע האחרון החלטתי לקפוץ לרולדין לקנות סופגניות לכבוד הנר השמיני. (היה לי תלוש מהסופרפארם לשמונה סופגניות ריבה. לקחתי ארבע ונתתי לאישה שהיתה אחרי בתור ארבע נוספות. הספקנו להתיידד בזמן ההמתנה. אבל עלמה לא מוכנה לוותר על סופגניה עם שוקולד, אז נאצלתי לקנות עוד שתיים עם שוקולד. אפילו עם התלוש זה שחיטה במחיר!).

זהו. נגמר. האמת שיצא לנו להיות הרבה יחד שזה היה מאוד כיף. אבל כמות הסוכר והשמן שנאכלה פה… ועוד בערבים… הגיע הזמן שכולנו (וכל קיבותינו) ננוח קצת.

ימי ההולדת ב"גן הורדים" הם תופעה שאין שניה לה.

שבוע לפני המועד המתוכנן (שנקבע חודשים מראש, יש ארבעים וחמישה ילדים בגן והביקוש גדול) ההורים מקבלים דף הנחיות ובו מפורטים הדברים שצריך לדאוג להביא לגן בתאריך מסיבת יום ההולדת: בוחרים ארוחת בוקר מתפריט רעיונות קיים (יש חמש אופציות מקובלות: פיצה, בורקס, ממתקים, ג'חנון או קורנפלקס וחלב. אנחנו תמיד בוחרים בקורנפלקס מטעמי שאיפה לבריאות יחסית). צריך להביא שתיה ממותקת, כלים חד פעמיים, מתנה לגן (ספר אהוב עם הקדשה מבחינתינו) זר לראש, עוגת יום-הולדת, וארבעים וחמש הפתעות זהות לחלק לילדים. עד כאן – האחריות שלנו.

יום ההולדת מתחיל בשעה 9:00, בחדר הגדול. ההורים מתבקשים להגיע עם הילד והאורחים הנוספים (סבים וסבתות, דודים, אחים, מי שרוצים) בשעה היעודה ומכאן מתחיל הפלא: אני זוכרת את יום ההולדת הראשון של עלמה בגן, בגיל שנתיים. עד אז אין ממש הזדמנויות להורים להיות בתוך הגן בשעת פעילות, ואני זוכרת שהיינו מהופנטים. טקס יום-ההולדת, שארך כשעה, היה מאורגן ומסודר לפי סדר שנדמה שהכל ידעו. הילדים היו מרותקים (למרות שראו אותו כבר ארבעים וחמש פעם, או אולי בגלל זה), הצוות עבד בשיתוף פעולה. כל אחד ידע את מקומו.

עלמיק – ילדת יום ההולדת קיבלה בשמחה רבה את תשומת הלב וידעה בדיוק את התפקיד שלה. היא היתה גאה לשבת על כיסא המלכות שלה, עם שרביט, כתר וגלימה. היא החליפה תחפושות במרץ. היא הכירה את כל השירים והתפקידים השונים – להוביל את התהלוכה, להעיר את הילדים בשרביט, לסדר את הפרחים לצלילי שיר אחר. היה גם ריקוד עם אמא, ריקוד עם אבא, ריקוד עם סבא, ריקוד עם הסבתות. כל אורח קיבל ריקוד של כבוד.

את העוגה היא הובילה מול כל הילדים על שולחן, ובהינתן האות כיבתה את הנרות.

פחות אוהבת שמרימים אותה

בגיל שלוש, כבר הכרנו יותר את הגן, וגם את עלמיק. ידענו שהיא כל כך נהנית מתשומת הלב הזאת ושמחנו איתה. גם תמרול היתה אורחת במסיבה, קטנטונת בת שמונה חודשים בקושי, והיתה מרותקת כמו כולנו.

גם הפעם כל אחד מאיתנו קיבל הזדמנות לרקוד עם עלמיק, גם הפעם היא השתוללה ונהנתה מכל רגע. התרגשתי עד דמעות לראות את הילדה הזאת, בת שלוש בלבד, כמה היא יודעת להנות! זאת תכונה מאוד חיובית. לדעת להנות כשיש לך הזדמנות. לא להתאכזב, פשוט לשמוח!

בגיל ארבע עלמיק כבר היתה בין ה"בוגרים" של קבוצת הבוגרים. הם נשארו קבוצה של כ-8 ילדים שיכלו לעבור לגן טרום-טרום-חובה ונשארו לשנה נוספת בגן הפרטי. רצינו לתת לה את השנה הזאת, שבה תהיה גדולה ומובילה. כילידת אוגוסט היא חגגה יום הולדת בימים האחרונים של הקייטנה.

הפעם כולנו התרגשנו. גם בנות הצוות. נזכרנו בעלמיק הזאת, שהיתה בגן שנתיים וחצי, מילדונת שרק התחילה לצעוד, כמעט תינוקת בעלת קול צרוד, לילדה גדולה (אחת הגבוהות בגן), חכמה, מקשיבה, ושעדיין יודעת להנות.

הגננות החליטו לתת לעלמיק להוביל את המסיבה. הן לא הכתיבו את התוכנית, אלא בכל פעם שאלו אותה איזה שיר היא רוצה שישירו, איזה ריקוד שירקדו. היא בחרה לשיר עם החברים את "ילד של אבא" והם עמדו ושרו לנו בגרונות ניחרים.

היא ממש ניהלה את המסיבה, והשמחה לא שככה לרגע. בסוף שוב שרנו "איפה איפה איפה העוגה?" ושוב הרימו אותה על כיסא עם פעם אחת לשנה הבאה (את זה היא פחות אוהבת).

עדיין לא אוהבת שמרימים אותה

אחרי שנתיים וחצי ב"גן הורדים" עלמיק עברה לגן עירייה. גן מצויין בעיני, רק שאת ימי ההולדת חוגגים כמה ילדים ביחד. של עלמה יהיה בתחילת יוני. כך נקבע.

בת שנתיים

בת שלוש

בת ארבע

אתמול חגגנו לתמר יומולדת שנתיים ב"גן הורדים". היא התחילה את שנת הלימודים בחשש. בהתחלה שמחה "ללכת לגן של עלמה", הרגישה שהיא באיזו הרפתקה. אחרי שבוע התחילה לבכות ולא לרצות להפרד ממני. "נפל האסימון" כמו שורדה הגננת אומרת. לקח לה הרבה זמן להפתח, ולהתחיל לדבר. ידעתי שעד שהיא לא מדברת היא לא "מרגישה בבית". ככה היא – כשהיא חוששת היא שותקת. אפילו שעות. ביום שורדה הגננת סיפרה לי שהיא התחילה לשיר להם, הבנתי שזהו, היא מצאה את מקומה.

תמרול קמה על צד שמאל בבוקר, לא הרגישה טוב ואפילו הקיאה. החלטנו לדחות את המסיבה. אבל אחרי שהודענו לגן, לסבא ולסבתא, ולעלמיק (שהתחילה מיד לבכות שהיא לא רוצה לדחות) תמר ביקשה לאכול עוגה. ואז חזר לה המצברוח. החלטנו "ללכת על זה" ולקוות לטוב.  אז באנו שוב, מצויידים בכל טוב, בעוגה, חישוקים לפרס לילדים, קורנפלקס, וכלים. הפעם עלמיק באה על תקן האחות הגדולה שבאה לשמוח בשמחת אחותה.

תמרולי היא לא עלמה. "מים שקטים חודרים עמוק" אומרת תקווה המטפלת שלה. "בשקט בשקט, היא משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה" היא אומרת על תמרול. תמרול נכנסה לאט לחדר. איחרנו, בגלל כל הדרמה של הבוקר, וכל הילדים כבר ישבו מחכים. תמרול התיישבה על כיסא הכבוד, והתחילה להנות ביומולדת.

היא הבינה היטב שהכל סביבה, ושכל השמחה הזאת לכבודה. נהנתה לרכוב על סוס עם אבא ועלמה. לרקוד איתי ועם סבא וסבתא, כל אחד בתורו. אבל בעיקר בעיקר, הלכה לה כל רגע לחדר השני להחליף אביזרים. וכשהחליטה שהגיע הזמן, הלכה לחבוש את "הכובע של העוגה" ולדחוף את השולחן של העוגה. נכון שעוד לא הגיע הרגע הזה בתכנית, ונכון שהעוגה עוד לא היתה על השולחן. אחרי שחזרה על זה שוב, ורדה הבינה. טוב, תמר רוצה את העוגה, אז עכשיו נוציא את העוגה. היא עשתה את סיבוב ה"שוויץ", הראתה לכולם את העוגה, והתיישבה מוכנה לכבות את הנרות.

ילדה את אושר!

תמרי אהובה. אני שמחה שהיה לך יומולדת שמח (לפחות בשעת המסיבה נהנית מאוד אחר כך חזרת להרגיש לא טוב. מזל שיש עוד חגיגה בבית בעוד חודש). שתמשיכי להיות בנאדם סקרן, דעתן, אוהב, אחות נהדרת, ילדה אהובה ומתוקה. וגם קצת מזל טוב, לא יכול להזיק. אוהבים אותך כל כך!

מי עשה לך שביל בצד אתמול? סבתא?! זו לא אני….

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

אני ורם נבוכים בהריון של עלמה

אני ורם עסוקים בעלמה בהריון של תמר

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)