מה לעשות, אני נשואה לאוהד. בילדותו הוא אהד את "הכוח/רמת גן" (כדורגל), ולאחר כמה שנים של יאוש מתמשך הוא העביר את תקוותיו ל"מכבי/תל אביב" (כדורסל).

יש לו מנוי למשחקי מכבי, ובכל פעם שיש משחק מעניין / גיא מבריז לו הוא מציע לי להצטרף. זה באמת נחמד, אני מודה, כל האדרנלין וזה, אבל בדרך כלל אין לי כוח (למה לא לשבת בבית על המחשב אם כבר יש לי ערב פנוי?!). בפעם האחרונה שהלכתי זה היה בדצמבר 2013. עשרה ימים לפני שילדתי את תמר. בקושי עליתי במדרגות על ליציע (של החוליגנים ו) שלנו. 
מאז רם לקח את עלמה פעמיים למשחק, ואני ותמרול עודדנו מהבית. והנה, אחרי כמה חודשים של קיטורים על העונה הגרועה של מכבי, ועל זה שהם לא קובעים שום משחק לשעה "נורמאלית" (19:30) ביום ראשון שעבר זה קרה: הלכנו למשחק ארבעתינו.  להמשיך לקרוא ←

מה חשוב בתחפושת?

תחפושת טובה על-פי עלמה: הרבה נצנצים, שרביט, כתר, חצאית או שמלה באורך הקרסול. כל השאר שולי.

תחפושת טובה על-פי תמר: "בגל גו" (=בגד גוף), "ניוני (=גרביונים), "זה שלי" (=גלימה), "צאי" (=חצאית), "הוקוס פוקוס" (=שרביט), "ברווזיים" (=כפפות), ובנוסף כל מה שעלמה לובשת (או עושה או אומרת, מה זה משנה)…

תחפושת טובה בעיני: תחפושת "מגניבה" =הצלחנו להתחפש עוד שנה ביחד, אני הייתי עסוקה בהכנות במקום לדאוג מונקובר, הבנות שמחו להתחפש ביחד איתי ולא התעקשו על אנה ואלזה. (למה לא אנה ואלזה? אני לא יודעת לתפור עד כדי כך טוב, וגם כי לי היה נשאר להיות אולוף).

להמשיך לקרוא ←

כבר שבוע אני חושבת איזה פוסט לכתוב ליום המשפחה.

פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.

חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.

וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.

חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.

ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.

וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.

אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!

היום לפני שנתיים הפכתי לאמא לשתיים.

ה-14/12/2013, היום שלפני הלידה, היה יום שבת משפחתי. רם היה תורן, אבל אני ועלמיק בילינו עם המשפחות: בראנץ' אצל המשאלים, ואחר כך צהריים ואחר-הצהריים אצל לוינסקי. זה היה בסופשבוע של הסערה הגדולה. בערב חזרנו הביתה ודיברתי עם שין שיחה ארוכה מאוד. זו היתה ממש כמו "שיחת סיכום", כי דיברתי בין היתר על כל הפחדים שלי מהלידה. עלמיק לא ישנה טוב, ואחרי שהלכתי לישון קמתי אליה עוד שלוש פעמים לנסות להרגיע אותה. בגלל זה הייתי עדיין (כמעט) ערה במיטה ב-00:45 כשהיה הציר הראשון. כמו בסרטים פקחתי עיניים בבת אחת וחשבתי: מה זה?!  – כאב ארוך בבטן התחתונה. בסופו התחילה הפרשה פתאומית. קמתי, צילצלתי לרם, ואמרתי לו שאני לא יודעת אם זה ירידת מים כי זה לא המון. הוא הציע לי (כמו שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה – כמובן שלא זכרתי, גם לא בהמשך) לשכב על מגבת ולהתיישב בעוד כמה דקות, ואם זה ממשיך ברגע ההתיישבות – סימן שזו ירידת מים. בנתיים החלטנו שאתקשר לקרוא לאמא שלי כי גם אם "זה לא זה" אז צריך ללכת להיבדק. שכבתי בוכה על מר גורלי, לא מאמינה שרם לא איתי פה להחליט, התקשרתי לאמא שלי, כתבתי בוואטסאפ לשין ולפייר.

כשהתיישבתי אחרי מספר דקות זה באמת התחיל לנזול בכמויות. הבנתי שזו באמת ירידת מים. התחלתי לארוז – את מה שנשאר לרגע האחרון, אמא של רם הגיעה לישון עם עלמיק, שטיפה קצרה באמבטיה, אמא שלי הגיעה, ויצאנו שתינו נרגשות. נסענו באוטו שלי – אמא שלי נהגה, מבולבלת לגמרי, מתרגשת, טועה בפניות, אני צועקת עליה, וכל הדרך צירים. מדברת עם שין בפייסטיים באוטו (בתכלס שין "קיבלה בדיוק את הלידה שרצתה" – בשיחה האחרונה בערב אמרה לי ש"אשתדל" ללדת בלילה כדי שהיא תוכל להיות מעודכנת). הגענו ל"אסף הרופא" בערך ב-02:15, צירים כל 3-5 דק'. רם בנתיים מצא מחליף וחיכה לנו בחוץ לעזור עם התיקים.

הגענו למיון יולדות, בבדיקה במיון פתיחה 1.5, צירים, מוניטור. בבדיקה האחות טוענת שיש לי "צוואר אחורי" ושאפשר להזיז אותו. אומרת שמחכה לציר ואז תזיז אותו. כאבי תופת! זה היה ממש כואב, ולא ידעתי שיש אופציה כזו בכלל. נותנים לנו חדר לידה. שם מתחילים להתארגן. בעיקרון מההתחלה אומרים לי שאפשר כבר לקבל אפידורל אבל אני מעדיפה לנסות לקדם את הלידה ולחכות עם זה. האחות המיילדת שלי – נזי – מאוד נחמדה וקשובה לי. אני הולכת להחליף לכותונת, לשירותים, להתקלח. כל הזמן צירים כואבים מאוד בעמידה. בשירותים ובמקלחת חוסר אונים – מאוד כואב ואני לא יודעת איך להעביר את הציר. כשיוצאת אני מתחילה להעביר את הצירים על הכדור וכשיש ציר רם עושה לי מסאז' בגב התחתון. בינתיים מדברים קצת עם שין בפייסטיים. כשיש ציר אמא מדברת איתה. רם מתרגש, לא ממש מאופס, לפעמים שוכח לעשות לי מסאז'. לא יודעת כמה זמן עובר.

בדיקה נוספת במיטה, מוניטור, הבדיקה נורא נורא כואבת, ובכלל הצירים בשכיבה נוראיים, מחפשת איך להניח את עצמי כדי שלא יכאב. לא יודעת איך אמא שלי עברה את זה בלי אפידורל ורק בשכיבה. בפתיחה 3 נזי אומרת שחבל לסבול ושאני אקח אפידורל כי הצירים מתקדמים יפה והיא לא חושבת שזה יעצור את הלידה. מחכים למרדים על הכדור. כל הזמן אני חושבת שאני צריכה לשירותים.

המרדים מגיע ומכין אותי – זה קטע מאוד קשה וכואב כי בזמן שאני שוכבת על הצד עם גב עגול ולא זזה היו לי שני צירים ואין מה לעשות כדי להקל על הכאב. אומרים לי שצריך להצמיד אלקטרודות לראש של התינוקת, אני ורם נלחצים, אבל אין ברירה בגלל שאני אחרי ניתוח קיסרי. בסוף האפידורל הוזרק ואני שוכבת מעכשיו. שוכבת על הצד רגל על רגל כמו שלימדו אותנו בקורס (את הדפים כמובן ששכחתי בבית ליד המיטה, מזל שרם זוכר חלק מהדברים), אני שואלת את נזי בצחוק מתי אפשר לישון. מתברר שאפשר! נזי מעמעמת את האורות ושלושתינו מנמנמים. אני לא מרגישה יותר צירים, רק בחזקים ממש יש לחץ באגן (רם ואמא שלי רואים במוניטור שמחובר לתינוקת כשזה ציר חזק). משתדלת באמת לנוח ולא לדבר ולהתרגש כדי שיתקדם. הם אומרים לי שיש כל הזמן צירים קבועים וחזקים. ככה אנחנו נחים משהו כמו שעה וחצי.

בבדיקה הבאה (שכבר לא כואבת בכלל) באורח פלא, רק מלנוח, הפתיחה מתקדמת מ-4 אצבעות ל-8! זה ממש מרגש. אבל המיילדת אומרת שזה יכול עוד לקחת הרבה זמן עד לפתיחה 10, ואחר כך עוד עד שלוש שעות "ללידה ממש, ואני מתחילה להרגיש שוב את הצירים מתגברים ומפחדת מהכאב. היא מייעצת לי לקחת עוד "פוש של אפידורל עכשיו כי אחר כך לא אוכל. אחרי ה"פוש" הנוסף של האפידורל (מרדים שני מתוך שלושה שהיו אצלי, כולם לא מוציאים מילה חוץ מאחד שמזהה את רם) נחה עוד שעה אולי. רק שהפעם מאוד קשה לי להרדם כי בחדר לידי מישהי צורחת ללא הפסקה בערבית, ואני בטוחה שזה מה שצפוי לי. לא מצליחה לנוח בגלל זה.

החלפת משמרות. דגנית היא המיילדת שלי עכשיו ואביבה ("מתלמדת" מסורוקה, עם ניסיון של 26 שנים במיילדות, וחודש וחצי באסף הרופא כי עברה דירה). כשדגנית מגיעה אני דבר ראשון שואלת אותה  – "תגידי לי שזה לא מה שמחכה לי" – על האישה שצורחת מעבר לקיר. אני כל הזמן מפחדת שככה זה צירי לחץ.  מפה לשם תוך שעה אני בפתיחה 10, אני פשוט לא מאמינה. אני עדיין דואגת כל הזמן שבסוף משהו יסתבך ואני אלך לקיסרי. אני בפתיחה מלאה וצוואר מחוק והכל בסדר, אבל הן אומרות שכדאי לחכות קצת כי זה כמו לידה ראשונה בשבילי אז לא נתחיל לנסות ללחוץ עד שממש יתקדם ל-2+ או משהו כזה.

בנתיים הן עושות ניסיון "להלחיץ" אותי = ללחוץ כשאומרים לי, ולמרות שאני דואגת כל ההיריון שלא אדע איך לוחצים בלידה היא אומרת שאני לוחצת טוב. אביבה ודגנית נכנסות לסירוגין  "להלחיץ" אותי כל כמה זמן, הצירים לא כואבים ולכן הן אומרות לי מתי ללחוץ. באיזשהו שלב אביבה מתחילה להתארגן ללידה עצמה, מסדרת הכל, מורידה את החלק התחתון של המיטה. רם מסדר את העמדה של התינוק.

10:00 ומשהו. זהו, מתחילים את הלידה. הן מעלות לי משענות לרגליים ומושכות לידיים. אביבה מסבירה לי מה לעשות. עוד קודם אמרתי לה שמה שהיא אומרת אני אעשה, אני סומכת עליה לגמרי. מכאן הכל עובר מהר, כשיש ציר שתיהן מתחילות להגיד לי ללחוץ, ובעיקר "עוד עוד עוד", "לא להפסיק", "ארוך" ומעודדות אותי. אביבה עושה לי מסאז' עם שמן, רם ואמא נותנים לי "קונטרה" לכפות הרגליים, וככה, כתרנגולת פרוסה אני לוחצת. כל הזמן אני בטוחה שאני לוחצת יותר מדי מהפנים אבל הן מעודדות אותי ואומרות שאני לוחצת מצויין. גם רם באוזן השמאלית לוחש לי מילות עידוד.

בצירי לחץ אני לא מרגישה כאב אלא לחץ ורצון "להוציא" ואני מאוד משתדלת לעשות מה שאומרים לי, וכל פעם שהיא שואלת אם אני יכולה עוד לחיצה אני לוחצת שוב. בין הצירים מסאז' ומנוחה. מתישהו ד"ר בצר (הרופא שניתח אותי בקיסרי) נכנס ואומר לאביבה "מיד לחתוך!" ואני אומרת לו "בצר, כל פעם שאתה מגיע אתה צריך לחתוך משהו" ואני שומעת אותם קצת מתווכחים על זה. שוב אומרת – תעשו מה שצריך. הייתי בטוחה שחתכו (רק אחרי הכל רם סיפר לי שהן עמדו מולו והתעקשו – ולא חתכו בסוף). לחיצות לחיצות, בסוף זה ממש מרגיש "תקוע", רצון עז להוציא. פעמיים נתנו לי להרגיש את הראש שלה, בפעם הראשונה היא עדיין ממש בתוכי, עם האצבע, מרגישים רך כזה. בפעם השניה הראש כמעט מחוץ לגוף שלי, ויש הרבה ראש רך עם שערות. אחרי אחת הפעמים שואלת את רם: "זהו, אז אין קיסרי?". בשלב הזה אני כמעט מתפרקת ומתחילה לבכות (אבל לא). כל הזמן לא ברור לי איך זה"עובד" שהיא יוצאת ואז חוזרת קצת, ובכל זאת אומרים לי שזה מתקדם טוב. ככה זה ממשיך, זה מאוד מעייף. אני רק לוחצת ולוחצת ונחה בין לבין, לא פוקחת עיניים.

בסוף לחיצות בטירוף, ממש מתחיל לכאוב ולשרוף לי, עוד ועוד לחיצות, כולם צועקים ביחד, אני אומרת לאביבה – "תגידי לי את, אני אעשה מה שאת אומרת, לא כולם ביחד". הראש יוצא ("פק" אחד כזה), עוד לחיצות אחרונות, כתף, ובלופ – היא בחוץ! אני נושמת ואביבה מניחה אותה עלי וזה הדבר הכי מקסים בעולם! הגוף הרך שלה והלח עלי, ואני בוכה את כל תלאות הלידה וההקלה, בשאגות כמו חיה, ומלטפת אותה. היא סגולה ושעירה ומדהימה עלי. נראה לי שזה הרגע הכי מרגש בחיים שלי.

אחר כך מנקים אותה ומביאים לי, ואז רם עושה לה סקשן, הכל בטירוף מסביב, שין בפייסטיים עדה להכל, אני מדברת איתה ובוכה כל הזמן. אביבה מוציאה את השליה (חשבתי שזה יהיה כמו עוד לידה אבל זה רק לחיצה אחת ויוצא), כולי מדממת ומבולגנת אבל וואטאבר. אביבה מחבקת אותי ואומרת לי שהייתי מעולה. אני מניקה את הקטנטונת עלי שם איזה חצי שעה, תמריק כל הזמן הזה עם עיניים פקוחות, מסתכלת עלי ועל העולם. כל הדרך למחלקה אני לא מפסיקה לדבר על נפלאות האפידורל, "איזה המצאה גאונית!" ועל זה שמי שהמציא אותו היה צריך לקבל פרס נובל.

מתוך המכתב תודה שכתבתי למיילדות שלי:

"במהלך כל ההריון הנוכחי שלי פחדתי מאוד מרגע הלידה, פשוט הייתי בטוחה שאיכשהו אגיע שוב לניתוח קיסרי. רציתי להודות לכן, לכל אחת בנפרד ולשלושתכן, על זה שהענקתן לי "חוויה מתקנת" של לידה שהיתה ההפך המוחלט מהחששות שלי. הרגשתי לכל אורך הלידה שיש לי על מי לסמוך, שאתן משתפות אותי בכל החלטה ומייעצות לי את העצה הכי חכמה שיש לכן, מתוך ניסיון רב ומתוך רצון אמיתי לעזור לי ולהקל עלי. הרגשתי שאתן בטוחות שאני אצליח, ובזכות העזרה שלכן באמת הצלחתי. האמנתן בי גם היכן שאני לא האמנתי בכלל שאוכל לעמוד בזה. הלוואי ולכל אחת תהיו חוויה חיובית כזאת, ושאתן ושכמותכן תהיו המיילדות שלה. אתן באמת נפלאות."

לנזי דגנית ואביבה. הפוסט הזה מוקדש לכן. נשיקות ממני ומתמרול (:

יום שישי / נר 2 – / שתיים וחצי סופגניות מהסופר

מסיבת חנוכה של "גן הורדים" – הגן של תמר, ומיד אחריה מסיבת חנוכה של "גן נטע", הגן של עלמה.

מדד סופגניות: שתיים וחצי אכולות, וילדה אחת מחופשת לסופגניה (תמרול).

יום ראשון / נר ראשון / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות בבית שלנו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ארבע (שתיים עם ריבת תות, אחת שוקולד וקצפת, אחת שוקולד וסוכריות קופצות).

יום שני / נר שני / מליון סופגניות בסגנון ספינג'

קרן הגננת (הנהדרת!) של עלמיק יזמה הדלקות נרות קבוצתיות בגן. היא חילקה את כל הילדים לקבוצות של חמישה, וכל קבוצה התארחה בבית של אחד הילדים להדלקת נרות ופעילות חופשית בנושא חנוכה. אנחנו הזמנו את קבוצת הילדים אלינו, למשחק בסביבונים וטריוויה חנוכה. שונית, אמא של אוריאל, טרחה והכינה סופגניות במקום. הילדים הזריקו ריבה או שוקולד לסופגניות וכולנו זללנו.

מדד סופגניות: היו מיליון. אני אכלתי שתיים לפחות.

יום שלישי / נר שלישי / דוכן ממתקים

עלמה ותמר הדליקו נרות עם סבתא אסתר, רם עבד במרפאה ואני הדלקתי נרות בחתונתם של עדי וגלעד שצילמתי.

מדד סופגניות: לא נאכלו סופגניות. אני פיציתי בנשנושים מדוכן הקינוחים השווה שהזוג הקים.

יום רביעי / נר רביעי / עוגת יומולדת

עלמה הדליקה נרות אצל חברה, רם עבד במרפאה, ותמרולי היתה חולה אז לא הדלקנו נרות. מצד שני תמרולי כיבתה שלושה נרות יומולדת בבוקר.

מדד סופגניות: כולנו אכלנו עוגת יומולדת. מזל כי כבר צריך הפסקה מסופגניות.

יום חמישי / נר חמישי / לביבות

בצהריים צילום טקס חנוכה של הישיבה החילונית של אירגון "בינה"

אחר הצהריים הופעה של "מיומנה" עם עלמה וחברים. הדלקת נרות עם עלמה אצל טלי וגיא (תמרול חולה ורם עובד).

מדד סופגניות: לביבה ב"בינה", שתי לביבות אצל טלי וגיא.

יום שישי / נר שישי / סופגניות ולביבות

בבוקר צילום בר מצווה בסגנון "ליקוט עשבים", ובישול העשבים שהילדים ליקטו לארוחת הצהריים. לא הודלקו נרות אבל הובערה אש בטקס מיוחד באמצעות אבן צור.

בערב הדלקת נרות אצל הלוינסקים, עם הלביבות שאנחנו מחכים להן כל השנה: לביבות בטטה של אורנה ואלה, ולביבות תפוחי-אדמה קלאסיות של אמא שלי. אה, ויש גם סופגניות.

מדד סופגניות: המון לביבות תפוחי אדמה ובטטה (אני ורם), קצת לביבות ושתי סופגניות עם שוקולד (הבנות).

יום שבת / נר שביעי / לביבות סופגניות ותירס

אחר הצהריים המוקדמים הדלקת נרות מסורתית של "האחות של רועי" אצל הפרברים.

בערב הדלקת נרות עם חברים אצלינו.

מדד סופגניות: אצל הפרברים לביבות של אורי, וסופגניות של רולדין. אצלינו תירס וסלט ובטן מתהפכת.

יום ראשון / נר שמיני / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות אצלינו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ברגע האחרון החלטתי לקפוץ לרולדין לקנות סופגניות לכבוד הנר השמיני. (היה לי תלוש מהסופרפארם לשמונה סופגניות ריבה. לקחתי ארבע ונתתי לאישה שהיתה אחרי בתור ארבע נוספות. הספקנו להתיידד בזמן ההמתנה. אבל עלמה לא מוכנה לוותר על סופגניה עם שוקולד, אז נאצלתי לקנות עוד שתיים עם שוקולד. אפילו עם התלוש זה שחיטה במחיר!).

זהו. נגמר. האמת שיצא לנו להיות הרבה יחד שזה היה מאוד כיף. אבל כמות הסוכר והשמן שנאכלה פה… ועוד בערבים… הגיע הזמן שכולנו (וכל קיבותינו) ננוח קצת.

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)

בינואר 2008 נסענו – רם ואני לטיול בניו-זילנד (שלושה ימים באוסטרליה, חודש בניו-זילנד, שבוע בתאילנד, ואז רם נשאר עוד איזה חודש וחצי בתאילנד, קמבודיה ושות' ואני חזרתי ללימודים ולמבטים מאוכזבים של כולם שרם לא הציע לי נישואים…. אבל סטיתי מהנושא)

כמו שציינתי בכדי להגיע לניו-זילנד עברנו דרך סידני/אוסטרליה. כל כך התכוננו לטיול הזה באי הדרומי בניו-זילנד, שאני חושבת שאפילו לא ידענו שאנחנו מגיעים לסידני בדיוק ב"יום אוסטרליה" (Australia Day). בדיעבד אלה היו שלושה ימים של חגיגות מקסימות, משט ומטס מסביב לבניין האופרה, מופע זיקוקים (שישנתי ברובו, היינו בג'ט-לג מטורף), תערוכת מכוניות פורד עתיקות, ועוד אינסוף אטרקציות, מופעים וחגיגות.

ביום השלישי נסענו לחוף מנלי (Manly) שהמליצו לנו עליו כחוף יפהפה וגם כייפי לרחצה. הגענו בעיצומן של תחרויות מים מכל הסוגים: כל סוגי ספורט המים הוצגו לפנינו, תחרויות גלישה שונות, כל סוגי תחרויות בסגנון "מירוץ שליחים" של סגנונות שחייה שונים, תחרויות של קבוצות ויחידים. זה היה יום ראשון והחוף היה מלא כולו במתחרים וצופים, במינון די דומה. היתה לי הרגשה שכל מי שרוצה מתחרה פה. המקצים לא היו מקצועיים בלבד, והאווירה היתה מלאת אנרגיה: כולם היו בחוף או במים, מעודדים ומתחרים לסרוגין. ככה זה הרגיש.

אני צילמתי במצלמת הניקון שלי, ובמצלמת ה"הולגה" שאז עוד הייתי סוחבת איתי לכל טיול (היא לא כבדה אבל בנוסף למצלמה+עדשה+פלאש של הניקון עוד מצלמה וסרטי 120). אבל בעיקר הייתי מהופנטת. זו היתה חוויה ממש מרגשת. "האוסטרלים האלה יודעים לחיות", חשבתי לי, מתפעלת. באמת כולם נראו שזופים ושמחים. הם יודעים איך לחגוג לפחות.

אחרי כמה חודשים בארץ (כן כן, אחרי שרם גם כבר הציע לי נישואים) תמונת ה"גולשות" ממנלי הודפסה, הודבקה לPVC מאחור ופרספקס מלפנים ונתלתה בסלון שלנו.

גם היא כמו תמונת הנמר בחדר השינה נראית מעובדת לאינסטגרם. היא צולמה ככה וסטיות הצבע הן בגלל חדירות האור למצלמת ה"הולגה" (שהיא מצלמת פלסטיק בעלת עדשת פלסטיק. זו בחירה אומנותית של מי שרוצה להיות קצת פחות "ייקה"…)

עד אז היתה תלויה על הקיר הזה בסלון אחת התמונות מפרוייקט הגמר שלי ב"בצלאל". זו דווקא היתה תמונה חדה (חדות כמו שאפשר רק ב"האסלבלד"), שאותה הדפסתי באופן ידני בעצמי לפני תערוכת הגמר. מבחינתי תמונת ה"צופים" היתה חמורת סבר, "כבדה". היא גם הזכירה לי את כל הלחץ, הציפיות והאכזבות סביב תערוכת הגמר.

למחרת היום ב"מנלי" התחלנו את הטיול שלנו בניו-זילנד, שהיה אחד הטיולים היפים, המעניינים, המרגשים והחוויתיים ביותר שהיו לי. שגם סימל עוד עליית מדרגה בקרבה ביחסים ביני לבין רם.

עידן חדש. תמונה של מרחבים אחרים, רחוקים. תמונה אופטימית. הגולשות, רגע לפני ההזנקה. דרוכות ומצפות. עוד רגע נכנסות למים הקרירים, ביום שמשי אחד בחגיגת העצמאות של עם אחר, באוסטרליה.

רק ברגע זה, כשאני כותבת, אני רואה ששתי התמונות מצולמות מהגב.

כששואלים את עלמה היא אומרת שהיא "צלמת ורופאה", ומרגישה ממש מקצועית בשני התחומים.

כבר כתבתי על להיות בת של צלמת, אבל להיות בת של רופא…

בת של רופא יוצאת לאוויר העולם כשאבא בתורנות. (שתיים מתוך שתיים). זה בדוק! לפי זה ידעתי מתי סביר שאני אלד.

בת של רופא נותנת לו לקווצץ' אותה, לרחוץ אותה, להחזיק אותה ולהאכיל אותה כשאמא שלה קצת מפחדת לגעת בה מרוב שהיא קטנה.

בת של רופא אוהבת לבקר אותו בעבודה ולשחק בכל המכשירים.

בת של רופא שואלת כל הזמן "מתי אבא חוזר מהעבודה?" ומבקשת שיספר לה על ילדים שבדק, ואיך הם הרגישו. לפעמים יש לה עצות שימושיות כמו "תגיד להם פשוט שיש לו ראש קטן בגלל שהוא עוד תינוק כמו תמר!" (על מקרה שרם ראה בעבודה וסיפר לה). יודעת שאם ראה היום "רק ילדים עם כאב ראש" זה אומר שהיא יכולה לחבק אותו מיד כשהוא נכנס הביתה ולא צריכה לחכות עד שיצא מהמקלחת…

בת של רופא קוראת ספרי רפואה בשעות הפנאי (קוראת? קורעת?!)

לבת של רופא יש "ערכת רופא" משודרגת בכל מני מזרקים שקיבלה.

בת של רופא לא סומכת על אף אחד ובודקת את הציוד בעצמה. על עצמה.

לבת של רופא יש גם חותמת.

בת של רופא היא בכלל רופאה בעצמה. אם אחותה חולה היא עוזרת לבדוק אותה. אם אחותה/אמא/חבר נפצע היא בודקת את הפצע ומנסה לטפל (מים תמיד עוזרים. גם פלסטר. ואם לא אז זה כנראה וירוס.)

אני יודעת.

גם אני בת של רופא.

כשהיינו בפריז קנינו לבננות ציפור מעופפת כזו: מנגנון פשוט של קפיץ, ציפור פלסטיק, כנפי ניילון. רם התלהב נורא, אמר שהיתה לו כזו בילדות, שאבא שלו ישתגע כשהוא יראה את זה, שהבנות יתלהבו כל-כך, וכו' וכו'…. לי אין זיכרון כזה. בכל מקרה קנינו (בין שאר מתנות רגשות האשם – איך – נסענו – לחמישה – ימים – בלעדיכן – והשארנו – אתכן – לעשות – כיף – עם – סבא – וסבתא – רחמנות). גם את זה קנינו.

אז הלכנו אחר-הצהריים אחד בקיץ לנסות להעיף את הציפור בפארק.

אחרי שרם ניסה ללמד את עלמיק ועשה כמה הדגמות די כושלות, ואחרי "תן לי! "תן לי!""תן לי!" הולך ומתגבר (היה ברור שהוא קנה את זה לעצמו. אבל הבננות לא מוותרות!) עלמיק ניסתה ובאורח פלא העיפה אותה נפלא כמה פעמים ברצף!

זאת אומרת הציפור די מתעופפת לכל עבר (בגלל זה לא הספקתי לתפוס אותה בצילום) ובאופן די אקראי (למעלה ולמטה) ובסוף מתרסקת בפתאומיות, אבל היא הצליחה להחזיק כמה שניות טובות באוויר. וכולנו היינו מרוצים ושמחנו מאוד.

כצפוי אחרי כמה דקות היא התרסקה לתוך עץ סמוך…. יש לנו כבר ניסיון בחילוץ חפצים מעצים בפארק (למשל: רם מדגים לעלמיק בעיטות בכדור לשמיים – הכדור נתקע בעץ סמוך – רם מנסה להפיל אותו בעזרת זריקת הנעל שלו – הנעל והכדור תקועים על העץ – בלית ברירה הוא זורק גם את הנעל השניה, הרי גם ככה מה יש לעשות רק עם אחת – כעבור חצי שעה ובעזרת קצת מזל ונענועי ענפים הכל נופל חזרה). במקרה הזה העץ היה די נמוך אז רם טיפס עליו וניענע את הענפים, והבננות המודאגות צפו בחשש (חשש לציפור? לאבא?!)

לציפור שלום.

עייפים ומרוצים שבנו הביתה עמוסי חוויות.

השנה לא הייתי בארץ בשבוע שלפני חג סוכות (הייתי בברלין, עדיין מעכלת, פוסט בהמשך). הפסדתי את יום-כיפור (החג השנוא עלי), ונחתתי ממש בערב סוכות.

רם, מרוב שחשש איך יהיה לו "לבד" עם הבנות ששה ימים ולילות (הגרשיים הם בגלל המשפחה והחברים המקסימים שלנו שמיד שמחים לעזור) לא נח לרגע, וכל היום הבננות בילו*. בפרץ של אנרגיה, אמביציה ויצירתיות, בנה איתן (עם קצת עזרה של סבאסבתא וחברים, שעזרו בענייני אזיקונים וקישוטים) סוכה לתפארת! סוכה במרפסת של המטבח.

ממש התרגשתי כשראיתי אותה. סוכה צבעונית, מוארת, נעימה, עם סכך סימלי וקישוטים שעלמה הכינה.

רואים שנבנתה באהבה.

איכשהו אף שנה לא חשבנו על האופציה הזאת.

כל מי שרוצה לאכול איתנו ארוחת ערב בסוכת השלום הקטנה שלנו, מוזמן! ויש אחלה בריזה בערב.

*אגב רם עשה לבנות ממש "חופשה" בארץ בזמן שאני לא הייתי. לא היה יום ללא חברים/מסעדה/טיול/אטרקציה/משפחה. קצת קינאתי אפילו (: