תמר (בת 11) כתבה שיר בישראל,
כתבה והלחינה
ושייפה אותו במשך תקופה ארוכה
ואז עבדה עליו עם מיכאל המורה שלה לתופים מ"צליל וזמר" בקרית-קרניצי
ביחד הם עיבדו את השיר,
מיכאל תיקן את הלחן
הוא ניגן והיא שרה והם התאמנו במשך כמה שיעורים

היא רצתה לצלם לשיר קליפ ושאני אפרסם אותו בשבילה ביוטיוב ופייסבוק ו"בכל המדיות שיש לי"
אז אני הגעתי לצלם
ובאתי בשיעור הבא אחריו שוב
ואז אני ותמר חשבנו על הקליפ
וצילמנו בבית.

אחרי שצילמנו אמרתי לתמר שיקח לי זמן להתפנות לערוך את הקליפ שלה
כי אריזות וחוזרים לוונקובר ומסיבות סופשנה והכל בבת אחת
ואז היתה המלחמה עם אירן ששיתקה אותי לחלוטין

ואז

כמה ימים לפני הטיסה מהארץ, מיד אחרי שאירן נגמר, דיברו על עיסקה.
ואני כבר לא מתפתה להאמין, ומנסה לא ליפול בספינים
אבל הפעם זה היה נשמע רציני מתמיד
ואמרתי לתמר שאין זמן לצילומי השלמה, נסתדר עם מה שיש, אני אערוך לה את הקליפ בטיסות לוונקובר כי אם תוך כמה ימים יש עיסקה אז כדאי להוציא את השיר לפני
שעוד יהיה רלוונטי
אם היא כבר עבדה כל-כך הרבה חודשים על השיר הזה.

נחתנו בארבעה ביולי בוונקובר. בחמישה ביולי לקחנו את הבנות לקמפ שלהן. במעבורת לקמפ בעזרת טיפים בוואטסאפ מהמורה הנפלאה שלי לוידאו תמי בר-שי אחרי מליון שעות עריכה בטיסות, סיימתי לערוך את הקליפ והעלנו אותו ליוטיוב.

כשנפרדנו מהבנות באי גבריולה בדרכן לשבועיים וחצי קמפ אמרנו להן שנתקשר אליהן כשתהיה עיסקה, כדי שידעו בזמן אמת. נפר את הכללים שאין שיחות טלפון עם הקמפ כי בשביל כזו הודעה יאפשרו לנו להתקשר ולמסור להן מסר.

זה היה לפני חודשיים.

פורים 2024. המלחמה, החטופים, ופורים היה כבר לפני שבועיים.
אני מעלה את הפוסט בשביל המסורת, הנוסטלגיה, והזיכרון הפרטי שלי. וגם כדי להספיק, מי יודע מה יקרה מחר.
השנה הבנות החליטו על תחפושות, והכינו אותן לבד. כתבתי על זה כבר גם בשנה שעברה, שהשרביט עבר בגאון לדור הבא, וזה כיף ומשמח. בחודשים האחרונים נסעתי ארצה שלוש פעמים, ואחרי הפעם האחרונה חזרתי ואמרתי לבנות: עוד חודש פורים, וזו בערך היתה תרומתי היחידה לאירוע. תיקון: הלכתי עם עלמה וחברותיה פעם אחת לדולר סטור, עזרתי לה להזמין דברים לשלושתן באמאזון, ותפרתי סינר לתמר.
בכל שנה אני מתנדבת לצלם את קרנבל פורים בבית הספר – כי אני כל-כך אוהבת את החג הזה. גם השנה, זו היתה הפעם היחידה שהבנות התחפשו, וגם אני באתי מחופשת, אם כבר. הכי כיף לי לראות את כל הילדים מחופשים בכל מני תחפושות, וזה מזכיר לי כמה אהבתי את הפורימון בבית ספר שלי כשהייתי ילדה! זה היה הערב הכי כיף בשנה. גם פה בבית הספר עושים קרנבל מאוד כייפי, עם מתנפחים, ואמני קרקס, עם קוסם לשכבות הצעירות, וקריאת מגילה (זה בית ספר יהודי סה"כ), ואזני המן, ודוכנים שהמורים מפעילים, ותחפושות יפות וצבעוניות. וזה כיף ומשמח, ואפשר לא לחשוב על דברים אחרים למשך כמה שעות טובות.

תמר: אמה ילדת הכפר

מי היא אמה? תשאלו את תמר, אני לא מכירה. אבל תמר ידעה איך היא נראית, מה היא לובשת, ומה היא מחזיקה. היא ציירה את הסקיצה, בחרה חצאית מארגז התחפושות העצום שלנו, חולצה מהארון שלי – שאמא שלי תפרה לעצמה בשנות ה-70, סינר שתפרתי לפי ההוראות שלה, ומטפחת שהיא קישטה בעצמה בגן בתור כיסוי לחלה. גם היא חיכתה שנים בארגז התחפושות לרגע החגיגי הזה.

אגב הראתי לה שגם אני בערך בגילה התחפשתי לילדת כפר. זו היתה ילדה בהשפעת "בית קטן בערבה" שהיתה הסדרה האהובה עלי בזמנו, וגם הראתי לה את שיר הפתיחה. הסינר שתפרתי היה בהשראת הסינר שאמא שלי תפרה לי לתחפושת ההיא.

תמר אמרה מראש שלא אכפת לה שאף אחד לא ידע למי היא מחופשת, העיקר שהיא יודעת. וכך היה. אני מתה על הילדה הזו.

רושמים על פנקס שהוא פרסומת לסוכני נדל"ן

עלמה: פייה

כמיטב המסורת עלמה, עלמה ואלי התחפשו יחד. עלמה ואלי מתחפשות ביחד מאז שהפכו לחברות בכיתה ג', ובשנה שעברה בכיתה ו' עלמה ח' הצטרפה, ומאז הן שלושתן ביחד. בשנה הבאה הן יתחילו פה תיכון, ולנו יש תכניות אחרות, אבל אולי המסורת תמשיך בכיתה ט'? בואו נהיה אופטימיים. הרי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אבל אפשר לפחות לקוות.

הבנות בכיתה ז'. עלמה בדיוק עברה אותי בגובה. הן בחרו את האקססוריז מאמאזון והזמינו אלינו הביתה. אני שמחה שהיא עדיין אוהבת להתחפש, ושמחה שהתחפושות שלהן לא פרובקטיביות – כמו שנוטות להתחיל לקרות בשלב מסויים. שלוש פיות צבעוניות וחמודות. ועלמה עדיין אוהבת ירוק. מתה על הילדה הזו.

וזהו. אפילו לא קמנו מוקדם לצילומים. התלבשנו, הזזנו את הספה לצילום ויצאנו לבית-הספר.
1000 תמונות של ילדים מחופשים ושלוש שעות אחר-כך כבר המשכנו בדרכינו.
עלמה פגשה את נציג קק"ל בבריטיש קולומביה – הוא הציג לה את התכניות של JNF לגיוס כספים להקמת מרכז סיוע נפשי בכיסופים שישרת את כל תושבי עוטף עזה. היא מגייסת כסף באמצעות אפייה ומכירת עוגיות, כחלק מפרוייקט MVP שעושים בבית הספר בכיתה ז'. היא שאלה אותו שאלות והוא הציג בפניה את הפרוייקט במטרה לשכנע אותה לתרום את הכסף שהיא מגייסת לפרוייקט הזה..

ושתי הבננות החליפו בגדים ונשארו לחזרה לקראת המיוזיקל.

שבוע ויומיים אחר-כך שתי הבננות שלי כיכבו במיוזיקל יפהפה שהבית ספר שלהן העלה, וכבר היו דמויות אחרות לחלוטין. ועל כך, בעזרת השמש, בפוסט הבא.

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות, גם כאלה שהן הומור פנימי: גלידה ופופ-אקדמי,  m&m ופינגווין אדום, קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בל, דמבו, טינקרבל וגפילטע-פיש, שמש ירח וכוכבים, שוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו, ופורים בברלין

כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה