היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

באחד מימי החופש האחרונים החלפתי לבנות ארון קיץ-חורף. זה לקח לי יום שלם.

פה בונקובר לא ממש מחליפים בין ארון קיץ לחורף, כי בחורף חם בבית ובחוץ מאוד קר, ובקיץ חם אבל לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם. לכן עיקר העבודה הוא למיין מה מהבגדים כבר קטן מדי, מה שקטן על עלמה להעביר לשקיות ולשמור לתמר, מה שקטן על תמר להעביר לחברים ולחברות ולארץ, מה ראוי לשמירה ומה הולך לתרומה, להעלות את בגדי ה"קיץ-קיץ" (גופיות ומכנסיים קצרים) ולהוריד את בגדי ה"חורף-חורף" (פליסים וטרנינגים עבים). ובכל זאת, זה לקח לי יום שלם. למה? כי יש להן כל-כך הרבה בגדים!

יש להן כל-כך הרבה בגדים, שכל מי שבמקרה רואה את הארון שלהן לא יכול שלא להתפלא. גם אני המומה.

לזכותי יאמר ש-90% מהבגדים שלהן משומשים (יד שניה, עברו דרך עוד ילדה אחת עד ארבע ילדות קודם). הרוב הגדול היה של האחייניות הקנדיות שלי, הובא ארצה על ידי אחותי בביקוריה, והוחזר איתנו לפה כשעברנו (חוסר יעילות שכזו, אבל מי יכול היה לדעת). אחוז קטן יותר מאחייניות שלי מהארץ ומחברות, המון בגדים מכל הקולקציות של "מותק" הדס הול שהיא גם חברה וגם מוכשרת אש, ואחוז קטן אך איכותי, הם בגדים שהיו שלי ושל אחותי לפני 40 ומשהו שנה ועדיין משמשים את הבנות שלי.

החולצה הזו למשל בת יותר מ-45 שנה, אבל מי סופר:

והנה אני והבננות שלי בחולצת Rainbow (כמו שתמר קוראת עכשיו לכל דבר צבעוני):

וזה הבגד הכי נעים שיש. כותנה אוורירית כזו, ממש כיף:

אותה חולצה בהפרש של 40 שנה פלוס מינוס:

ולבגדים האלה, לצערי, לא מצאתי הוכחות באלבומי הילדות שלנו…

ולגבי המחשבות על החינוך הרע שריבוי בגדים כזה נותן – המצפון שלי שקט. הבנות שלי יודעות לשמור על הבגדים שלהן, הן יודעות שהבגדים הם לא חד-פעמיים. הן לא לובשות בגדים מוכתמים, לא כי אני זורקת אותם חלילה, אלא כי אני עומלת על ניקויים. הן יודעות שמה שנקרע או נפרם אני מתקנת. בקיצור אני מקווה שלא, אבל נראה לי שאני מעבירה להן את השריטה הזו גם. הרי לא סתם הבגדים שלי שרדו 40 שנה… (מזל שיש את אמא שלי להאשים).

היום צילמתי את עלמה לצילום השנתי שלה.

הזכרתי לעלמה ורם שעוד לא צילמנו את הצילום השנתי הבוקר, כשנסענו לרכב על אופניים ברחבת האוניברסיטה. "זה יקח שתי דקות אם תשתפו פעולה", אמרתי להם. רם רטן קצת, עלמה שמחה שיש לה משהו לעשות לבד, בלי תמרול.

זה לקח באמת שתי דקות. עלמה החליפה חולצה, וירדנו למטה למדרגה שבכניסה לבית. תמרול קצת רקדה ושרה ברקע, רם דיגדג את עלמה, שמאוד השתדלה לא להסתכל למצלמה ולהיות טבעית. היא מתורגלת בלהיות טבעית כשעדשת המצלמה נמצאת במרחק 20 ס"מ מעיניה. הפעם זה היה קצת יותר קשה, אני מניחה. היא התגלגלה מצחוק מהדגדוגים, אבל גם רצתה שתמר לא תפריע, ושתצא תמונה טובה.

אני יודעת את זה כי ברגע שסיימנו היא אמרה לי לראשונה בחייה: "אני רוצה לבחור את התמונה. אני רוצה שתראי לי במחשב איך בוחרים, אני אעבור על התמונות ואסמן". וכך היה. העברתי את התמונות למחשב הגדול, הראתי לה איך מעבירים קדימה ואחורה, איך מגדילים ומקטינים את התמונה, איך בוחרים ל"Basket". אחר כך היא קראה לי שאחבר את התמונות ל"השוואה". אני בכלל רציתי תמונה אחרת, אבל היא טענה שזו יותר טובה.

אז זו התמונה שנבחרה.

וזו ההשוואה: (אפשר להגדיל בלחיצה)

מה אומר? הבת הבכורה שלי בת שש. היא יודעת בכלליות מה זה אינטרנט. היא יודעת שיש לי בלוג, לפעמים אני מקריאה לה מתוכו ומראה לה תמונות. אני מראה לה בעיקר את הפוסטים בהם היא מככבת, והיא מאוד גאה. היא יודעת שיש אנשים שלא רוצים שתמונותיהם יופיעו ברשת (דיברנו על זה), אבל לא מבינה למה. לא נתתי לה עדיין אפשרות בחירה בנושא. אני מניחה שזה יעלה מוקדם ממה שאני מצפה, כמו כל הבגרות והמודעות האלה, שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש במהירות שבה הן מופיעות. אני קוראת מדי פעם דיונים ומסקנות של בלוגריות בעניין השיתוף של ילדיהן בחיי הרשת. דעתי עדיין לא מוצקה בעניין. אולי זה בגלל שעולם הבלוגים בישראל צעיר יחסית, וכך גם המודעות בנושא. אולי אני מדחיקה או דוחה את הקץ. כנראה.

פוסטים וכתבות מעניינים בנושא בלוגריות שמפסיקות לשתף בחיי ילדיהן: כאן, וכאן.

באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.

רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי:

 

מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.

מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.

מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.

מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…

מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.

מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם  אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)

מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.

הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.

נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.

כל תמונה בול.

המתנה הזאת היא אני.

תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…

ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.

שימחתם אותי כל כך! תודה.

וזה הפוסט שכתבתי לפני שנה על המחשבות על גיל ארבעים. בנתיים אני מרוצה.