מגיל מאוד צעיר הבננות שלי אוהבות להתבונן בתמונות. אני מניחה שזה דבר שמעניין ילדים רבים, אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית הורי ומתבוננת באלבומים בילדותי. אני כמובן מאוד אוהבת להתבונן בתמונות, ומוצאת את עצמי שעות עוברת על קבצים וממיינת ונזכרת ואז קופצת לשנה אחרת ו… ככה למעשה נולד הבלוג הזה.
אבל את האלבומים הרבים שלנו השארתי מאחור, בישראל. לא עברנו עם מכולה, והיינו צריכים לחשב היטב מה כדאי לקחת במזוודות ומה להשאיר בארץ. בלב כבד האלבומים נשארו מאופסנים בבית ההורים.
ויש לנו את המחשב שלי שהוא מאגר בלתי נדלה. בכל פעם שאנחנו מדברות על משהו או מישהו, אני מיד מתנדבת להראות להן תמונות של האירוע. הן מאוד אוהבות לשמוע על הלידות של עצמן, וכבר ראו כמה פעמים את התמונות שיש לי מאירועים אלה. גם לראות אותי בהריון, טיולים, אנשים שמתגעגעות אליהם.
בנוסף יש לנו את מסך המחשב שלי, שמציג תמונות מתקיית המשפחה כשהוא במצב מנוחה. הבננות מהופנטות למצגות האלה מאז שהן נולדו. בארץ המסך היה מול חדר השינה שלנו, והייתי מוצאת את עצמי גם מביטה בתמונות המתחלפות, לא מצליחה להסיר את עיני, עד שהוא היה נכבה אחרי עשר דקות.
עלמיק קטנטושה מרוצה מהתמונות
שתי קטנטושות
תמרול מרגישה גדולה לעומת התמרול שבתמונהתמיד אפשר להגדיל בלחיצה!
והחלום של עלמה: שאני אכין לה אלבום עם תמונות של עצמה. שמתי לעצמי כמשימה להגשים לה את החלום ליומולדת.
ויש גם את הטלפון. עוד מאגר בלתי נדלה של שיטוט בין תמונות וזכרונות.
למה כולם אוהבים את זה? כי זה מסך? כי אלה הזכרונות שלנו?
אני מוצאת את עצמי נזכרת בתמונה מילדותי. לא אירוע – תמונה. מבקשת מאמא שלי שתחפש באלבומים שבארץ. אני זוכרת את האלבום, זוכרת את התמונה, זוכרת אפילו איפה לחפש אותה. ולפעמים היא איננה. אולי היא בעצם רק אצלי בראש?
ידענו על הרילוקיישן כמעט שנה וחצי לפני. שנה ומשהו של הכנות, התרגשות, ציפייה, לחץ, חששות, ואז עוד ועוד הכנות, ובסוף הגענו.
אנחנו פה שנה וחצי.
לפני כחודש קיבלנו את האישור לשנה השלישית והאחרונה. עזבו, סיפור ארוך של אישורים וחוקים קנדיים המגבילים את אישור העבודה של רם כרופא לשלוש שנים מקסימום. כן, מותר לו ללכת לעבוד במקדונלדס, אבל אם ירצה לעבוד כרופא יצטרך לעבור את כל ההתמחות ברפואת ילדים מחדש. אז לא.
אז נשארה עוד שנה וחצי.
איך זה שאני כבר מתגעגעת להווה שלי?
אולי בגלל שבמשך חצי-השנה הראשונה בעיקר ניסיתי להסתדר, להרגיש שייכת, למצוא שגרה, למצוא עיסוקים, להרשות לעצמי לא לעבוד, לעזור לבנות להרגיש שייכות, להבין את עצמי בתפקיד אמא-עקרת-בית-משענת ולהנות ממנו. להרשות לעצמי להנות.
אולי כי אני אדם ששונא שינויים, והנה, כשסופסוף התחלתי להתרגל, אני מתחילה לחשוב על החזרה ארצה. הרי גם לזה צריך להתארגן. איפה נגור? לאיזה בית ספר עלמה תלך? תמר תעלה לכיתה א' או שתעשה גן חובה שוב בישראל (בתור ילידת ה-15 בדצמבר)? זה נראה לי כמו לא-נודע אחד גדול ומאיים, רילוקיישן בפני עצמו.
אולי כי אני אדם כה נוסטלגי. אני צלמת, ומצלמת בלי סוף. אבל כל החיים אני גם עוצרת ברגעים מסויימים ואומרת לעצמי: תצלמי לך את הרגע הזה בראש, הוא לא יחזור". אני מתגעגעת כבר בזמן שהרגעים קורים.
אולי כי טוב לנו פה. לא הכל מושלם, אני יודעת שדרך הבלוג-והפייסבוק-והאינסטגרם הכל נראה כמו חלום. וזה באמת חלום שמתגשם. אבל כמו בכל מציאות יש גם קשיים, ואכזבות, וריבים, ושגרה, והרבה הרבה חורף אפור וגשום.
אולי כי קשה להתגעגע לארץ מכאן. קשה לקרוא Ynet מבלי להתבאס, קשה לשמוע התבטאויות של שרים, הפגנות, וכל האיוולת הזו שמתרחשת ואני מרגישה רחוקה ולא שייכת אליה. איך אנשים חיים תחת הממשלה הזו? איך הם נותנים שיתייחסו אליהם ככה? איך? כמו שגם אני חייתי ואשוב ואחיה.
אולי כי זה היה חלום של כל-כך הרבה שנים, שעכשיו כאנחנו חיים אותו, הזמן רץ (כמו שתמיד) וההרגשה היא שרק-התחיל-תכף-נגמר.
הוא – מרגע שקם בבוקר עסוק. להכין סנדוויצ'ים, לעבודה, לחזור הביתה, לקלח, לאכול. כל היום מחכה לרגע שיוכל להרים את הרגליים ולקרוא קצת חדשות, עדיף חדשות הספורט.
היא- מהשניה שפוקחת את העיניים בבוקר מעסיקה את עצמה. עולם פנימי שלם. לפעמים אחרים מוזמנים, אבל זה בסדר, עסוקה עד מעל הראש גם לבד.
הוא – כל הזמן מתכנן את הטיול הבא, את החופשה הבאה. גם אם הטיול הבא בעוד יותר משנה. משווה מחירים, קורא מסלולים, בודק מזג-אוויר.
היא – אוהבת להיות בבית. לא שלא נהנית, חלילה. כיף להיות בדיסנילנד, כיף לנסוע בקרוואן. אבל אם שואלים אותה? הכי כיף בבית.
הוא – הפסיק לפני כמה חודשים לגלח את השיער והתחיל להסתפר. נהנה מהשיער כל עוד יש.
היא – "רוצה צמה כמו של אלזה". צמה שזזה כשמזיזים את הראש. יש לה שיער ארוך-ארוך אבל הוא מתכווץ עד הכתפיים כשמתייבש.
הוא – אוהב אוכל טוב. זוכר לשמור לא להגזים.
היא – לא אוהבת לאכול. כלום. (כרגע). יכולה להעביר ימים שלמים על מלפפון ורבע פיתה עם שוקולד.
הוא והיא – אותו פה, אותן עיניים, אותן גבות. אותו שיער? אין לדעת.
הוא והיא – אותו הומור.
הוא – קורא לה "ציפור".
היא – קוראת לו אביק. (בב' דגושה).
הוא – אוהב לדגדג ולהצחיק אותה.
היא – מצחקקת בקול מצחיק ומצחיקה את כל מי ששומע.
הוא והיא – סיפור אהבה.
ארבע שנים, מליון חוויות, המון המון אהבה, ו…לא מספיק חיבוקים. תמרול – די להתקמצן, תחבקי קצת בחזרה!
בוקר שבת חורפי, אנחנו מטיילים בדאון-טאון פורטלנד, אורגון. בכביש חולפת כבאית, אנחנו עוצרים להסתכל והכבאים מבפנים מנופפים לבננות לשלום. אנחנו ממשיכים בטיול לחוף נהר הווילאמט, ואז, לגמרי במקרה מגיעים לתחנת מכבי-האש המרכזית של פורטלנד. בהצצה מהחלונות אנחנו רואים כבאיות עתיקות, ומתחילים להקיף את הבניין בכדי לראות מה הן שעות הפתיחה של המוזיאון. סגור היום.
מציצים
״בואו נראה אם יש מישהו בפנים״, אומר רם. ״אם לא שואלים לא יודעים״. טוב שיש מישהו שלא מתבייש במשפחה. ״זה לא כאן״ אני צועקת כשהם מתקרבים לדלת האחורית, ״אף אחד לא יפתח לכם״, אני מוסיפה, בדיוק כשאת הדלת פותח כבאי תמיר ומסביר פנים. ״רצינו לשאול אם אפשר להציץ״ אומר רם בלי להסס, והכבאי מפנה אותנו לדלת המוסך של התחנה. ״בואו מסביב אני אפתח לכם״.
שתי דקות אחר-כך ואנחנו בפנים, בתוך תחנת הכיבוי המרכזית של פורטלנד, מקבלים סיור פרטי מהכבאי החסון ווב. ווב נראה בדיוק כמו מי שכל אחת מדמיינת כשהיא שומעת את המילים "כבאי אמריקאי". גבוה, שרירי, עצמות לחיים גבוהות. שלוש כבאיות ענקיות חונות בתחנה באותו בוקר, אחת נסעה לטפל בשריפה (אנחנו יודעים, הרי ראינו אותה חולפת הבוקר). ווב מסביר לנו על ההבדלים בין הכבאיות, יש טראק ויש אנג'ין, אחת עם סולם, אחת נושאת את הגלונים העצומים של המים והצינורות הארוכים. בהתחלה הוא מציע לבננות לשבת בתא הנהג, אחר כך אנחנו עוברים אחורה לתוך הכבאית עצמה, ומקבלים הסבר מפורט על המכשירים. ווב עונה בסבלנות ובפירוט לכל שאלה. בעיקר עלמה שואלת וווב עונה לה ומדגים.
הוא נמצא בתחילת משמרת של 24 שעות, 8 בבוקר עד 8 בבוקר למחרת. הוא מראה לנו איך הוא לובש את המדים שלו מהר, מה הוא לובש, איך הוא נושם ממסכת חמצן ואת המיכל שהוא נושא על הגב. עלמה ממשיכה לשאול שאלות מכוונות והוא עובר דבר דבר ומסביר. ״דו יו וור גלובס?״ היא שואלת. כן, הוא עונה ונותן לה להרגיש כמה שהחליפה חסינת-האש עבה. כדי שלא נישרף מהאש. כדי לא ננשום עשן חם. כדי שנוכל לטפס במדרגות. לכל שאלה – תשובה והדגמה. אחר-כך עוברים לצד האחורי של הכבאית והוא מראה שכל הדפנות של כלי הרכב מלאות ארונות ומגירות של ציוד. זה בכדי לחלץ אנשים מרכב, זה הצינור שמתחבר לכאן, זה המנוע ההידראולי. הכבאית השניה היא כבאית מיוחדת לחילוץ עירוני, למקרה של קריסת בניין או טיפוס גבוה. הוא מראה לנו גם אופנוע-ים וחליפות צלילה מיוחדות שיש להם, למקרה שהם צריכים לעשות חילוץ בנהר. כאן מפעילים את הסירנה. בתשובה לשאלתה של עלמה הוא מסביר שהוא יכול ללכת לנוח ואפילו לישון, שיש להם מיטות בקומה העליונה אבל אם הפעמון מצלצל הם מיד גולשים בעמוד ונכנסים לכבאית, מוכנים לצאת לעזור. הוא אפילו מדגים לנו את הגלישה בעמוד (אבל לא מסכים לתת לעלמה לנסות… מן הסתם).
כעבור כחצי שעה, ואינספור שאלות הודנו שוב ושוב לכבאי ווב על הזמן שהקדיש לנו והמשכנו לטייל.
זה חזק פה בצפון אמריקה העיסוק בכבאים. לתמר היה סיור של הגן בשנה שעברה (טרום טרום חובה) לתחנת כיבוי אש בוונקובר. בבית-הספר יש תרגול אש אחת חודש פחות או יותר. אני מניחה שזה גם בגלל שרוב המבנים בנויים מעץ וגם מפני שמכבי-האש הם הראשונים שמגיעים לכל מקום, שרפה או לא. הם הראשונים במתן עזרה. כשהשכן שלנו בן ה-85 החליט לנסות לטפס על הגדר שממקיפה את ביתו ונפל, עוד לפני האמבולנס הגיעו מכבי האש. הם מאומנים לתת סיוע מכל סוג, כך אני מבינה. לא רק להוריד חתולים שנתקעו על עץ גבוה כמו בסיפורים.
ובכלל התמונות והסרטונים הכי מגניבים הם מהטלפון. של רם. כי מישהי התביישה להוציא את המצלמה…
תמרול נהנית
עלמה בכיסא הכבאי-הנהג
עוד קצת הסברים בזכות עלמה:
והדגמה חיה:
והכבאי ווב? למה הוא הקדיש לנו חצי שעה מזמנו ומוטיבציה אינסופית להסביר ולהדגים ולענות? אולי כי שיעמם לו בתחילת משמרת ארוכה. אולי כי אנחנו הציבור, והתפקיד שלו הוא לעזור לנו. אולי כי שאלנו, ואם לא שואלים לא מקבלים תשובה.
אולי כי יש פעמון מיוחד בקדמת כל כבאית, שתפקידו היחידי הוא לענות לילדים שמנופפים לכבאים בדרכם. באמת. ״הפעמון הזה? הגדול?״ – הסביר ווב. "הוא כדי לצלצל לשלום לילדים שמנופפים לנו בדרך."
מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.
מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.
מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.
מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…
מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.
מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)
מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.
הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.
נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.
כל תמונה בול.
המתנה הזאת היא אני.
תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…
ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.
כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).
תמר (לא) מסתפרת
עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).
קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:
לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?" שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".
מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה להמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.
וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.
הפעם היא הסכימה
תמרול מנופפת בכבשה
עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.
עלמיק מתרגשת!
זהו!
עדיין מרוצה
עדיין מרוצה!
עדיין מרוצה!
לפני ואחרי
ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…
כן, השירים הגרמנים כנראה אכזריים כמו סיפורי הילדים הגרמניים…
כשאני ואחַי היינו קטנים הסבתא הייקית שלנו – סבתא אילזה, היתה שרה לנו את השיר הזה. זה הולך ככה: מושיבים את הילד על ברכי המבוגר השר, עם הפנים אחד אל השני, ומחזיקים את הידיים. המבוגר מתחיל לשיר ולהקפיץ את הברכיים (עליהם יושב הילד המתגלגל מצחוק) בתנועת רכיבה על סוס. בשלב ה"פלומס" (כשהילד כבר לא יכול להתאפק מרוב צחוק והתרגשות) מפילים אותו אחורה בצחוק גדול (אצלינו גם מוסיפים דגדוגים בקטע הזה).
בחיפושים שלי ברשת אחרי השיר ומילותיו גיליתי שיש לשיר עוד כמה בתים, וורסיות נוספות, וגם שחלק מהאנשים לא מפילים אחורה את הילד אלא בין הברכיים של המבוגר, אבל אצלינו זה עובד ככה.
אחרי שסבתי נפטרה, כעבור שנים, כשהתחילו להצטרף נכדים למשפחתינו, דווקא אמא שלי (הלא-ייקית) לקחה על עצמה את ביצוע השיר לנכדים,
וכולם, בתורם, מתגלגלים מצחוק.
אף אחד מהילדים לא יודע בכלל את משמעות המילים (הגרמניות, הלא-עדינות), אבל זה לא משנה לנו.
אני שרה את השיר עם טעויות רבות (אני לא דוברת גרמנית), אבל מקפידה להמשיך את המסורת, בין מפגש אחד לשני עם סבתא אסתר.
לצפיה בסרטון של השיר לחצו כאן, לתרגום המילים לחצו כאן, לסרטון של סבתא ייקית בביצוע מלא שמצאתי לחצו כאן
הבוקר הלכתי לסופר וקניתי משמשים. הם אמנם יקרים פה, ומעטים, אבל כיוון שבכל פעם בשבוע האחרון שקניתי משמשים לא הספקתי אפילו לטעום מהם כי הבננות הקדימו אותי, החלטתי הבוקר להתגבר על הקמצנות ולקנות יותר. אחר כך התיישבתי על יד המחשב, וריפרפתי בתמונות, ומצאתי, במקרה לחלוטין (באמת!) תמונות משבת אחת לפני שנה (21/5/2016 ליתר דיוק).
הסתכלתי בתמונות וניסיתי להזכר בשבת הזאת. לא זוכרת כלום. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור מהתמונות:
שבת טיפוסית שלנו בישראל לפני שנה, בטח התחילה בבריכה, או סיבוב בפארק או ביקור אצל חברים, ואז ארוחת צהריים משפחתית אצל ההורים שלי. אחרי הארוחה אבא שלי – סבא אורי – התחיל להכין ריבת משמשים.
ואז עלמה רצתה להצטרף ולעזור.
הוא בטח ביקש ממנה לעזור להפריד את המשמשים ולהוציא את הגוגואים, ושם לה אותם בצד שיתייבשו כדי שהיא תוכל לקחת אותם הביתה ל"אוסף". לחתוך בסכין חד הוא לא נתן לה, אז היא רק עמדה וחיכתה לו שיסיים.
אחר כך תמרול התעוררה מהשנ"צ שלה ורצתה גם לראות "מה עושים".
כל אחת הכניסה בתורה חתיכות של משמשים כתומים לבלנדר.
אחר כך הן התבוננו בסיר עם העיסה הכתומה מתחממת, וסבא בטח נתן להן לערבב, וריח מתוק התפשט במטבח.
לבסוף הוא הכניס את הריבה המוכנה לצנצנות הרותחות ואמר להן "תיזהרו! לא לגעת! זה חם מאוד!", והן ליקקו את השאריות של הריבה מהסיר, ומיד אמרו "זה לא טעים בכלל ככה! סבתא אסתר אפשר ארטיק?" וירדו לגן השעשועים.
זה בטח היה ככה. אולי לא.
אמצע מאי, שנה אחרי, יש לי משמשים בבית אבל לא ריבה. נראה לי שאני מתגעגעת.
ריבת משמש / אורי לוינסקי
מצרכים:
1 קילו משמשים (עדיף של תחילת העונה), חלק חתוכים לחתיכות, חלק מרוסקים גס.
פקטין, סוכר. (אם רוצים ריבה מתוקה יותר, 1/2 קילו סוכר מקסימום, ואז צריך 1 כפית פקטין. אם רוצים ללא סוכר אז יש להשתמש ב-3 כפיות פקטין).
אופן ההכנה:
מבשלים בסיר על אש גדולה את המשמשים (מרוסקים או חתוכים או גם וגם, תלוי במרקם הריבה שרוצים), מוסיפים פקטין, מערבבים. כשהתבשיל מגיע לרתיחה, מוסיפים את הסוכר (אם החלטתם שהולכים על הגרסה המתוקה יותר), ומערבבים. מביאים לרתיחה שוב, וממשיכים לבשל במשך 8 דקות נוספות תוך כדי ערבוב.
מכבים את האש, ומכניסים לצנצנות שניתן לסגור בהברגה, מחוממות מראש בתנור (הצנצנות צריכות להיות רותחות בעצמן), בעוד הריבה חמה, וסוגרים מיד.
לתת לריבה בצנצנות הסגורות להתקרר לטמפרטורת החדר (בעת הקירור נוצר ואקום).
לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.
היה מעייף,
אבל ממש ממש כיף.
נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.
סבתא ונינה
הופה הופה רייטר. שיר בלתי נשכח
המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.
גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.
נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…
קצת על צמחי ארצנו
אין כמו במבה
סבא וסבתא ותמרול
מצה עם שוקולד
ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.
אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)
ביקור מרגש בגן הקודם של עלמהחומוס. התגעגעתי!רק בישראל. השולחן ליד מכולת זבלהילדה יודעת לנגב מלידהארטיק במכולת
ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.
חברים שהם כמו משפחה
תמרול ונעמונת. תמר שמחה למצוא מישהי עוד יותר קטנה ממנה.
עלמוש ועלמיק
אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.
והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.
ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.
אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.
ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"
כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.
אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.
10 דברים שאפשר לעשות בשלג:
לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
אשת שלג ענקית שאפשר לרכב לה על הכתפיים
להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!עלמה מ-ת-ה על זהובריצה בחזרה למעלה
נדנדה מקרית בדרך
מחליקים במדרונות למזחלות בהר סימורובחזרה למעלה לעוד סיבוב
כמה גאווה!
לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.
מבט מסטנלי פארק לכיוון North Vancouverברכת שחיה קפואה בסטנלי פארק
לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם. קצת לפני תחילת שיעור הסקי עלמה מתחילה כבר להתאמןילדה גאה בעצמהתמרול במבט מהורהר. היא לא חובבת קור
את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.
מתאמנת בסקי על הר סייפרסאפשר גם לנצל את הזמן ולשיר
נחל באמצע האתר
מנסה לקחת סיבוב
סקי בהר סייפרס. עלמה ורם ממש מתחת לסמל האולימפיאדה
מבט מהר סייפרס לכיוון ונקובר איילנד
להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה
בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד
החלקה על הקרח. מעדיפות מהצד הזה
לאכול שלג. תחביב מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה.
להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
MyTrueColors גלית לוינסקי 