לפני יומיים ירד השלג הראשון שלנו כאן!

בשש בבוקר כשעלמיק קמה לעשות פיפי הלכתי לחלון לראות אם החזאים צדקו הפעם. הם צדקו. פתיתי שלג גדולים ורכים נשרו מהשמיים, לבנים ויפים כמו שרק שלג יכול להיות.

הלכתי מיד להעיר את עלמיק, שתראה את היופי הזה. בנתיים תמרול הצטרפה ונצמדה גם היא לחלון.

התחלנו את הבוקר לאט. מסתכלות בחלון, מהופנטות ללבן שכיסה את הכל. ציפינו שכשהבוקר יעלה והשמש תאיר היא תמיס את השלג ונוכל לצאת לבית הספר, ובנתיים לבשנו בגדים חמים ויצאנו לשחק בשלג.

ההתרגשות היתה רבה. כמובן שראינו כבר שלג בחיים. בצבא גרתי בקיבוץ אל-רום שברמת הגולן, ועוד ארבע שנים בירושלים (במהלך לימודי הצילום שלי), ובחרמון, ובביקורים בטורונטו ובניו-יורק… עלמה ראתה פה בוונקובר, ובניו-יורק, ותמרול ראתה קרח כשהלכנו להחליק על הקרח (: (רם היה בכנס בקליפורניה אז הוא לא נכלל בספירה).

אבל זה לא כמו לחיות במקום שיורד בו שלג. לצאת לחצר שלנו ולשחק בשלג. לבנות איש שלג "משלנו" ולהשגיח עליו מהחלון שלא יקחו לנו אותו. לקחת קצת שלג מהחצר ושים בפריזר "כי רציתי לקחת קצת ולהביא הביתה".

באותו יום לא הפסיק לרדת שלג, ואנחנו כבר נשארנו בבית ולא נסענו לבית ספר. מצטערת, אני ישראלית וגם ככה הנהיגה פה עדיין מאתגרת אותי, בטח ובטח לנהוג בשלג (כשאני לא מוכרחה).

התחזית לסופשבוע: שלג, 2 מעלות. הפעם אני כבר מאמינה לחזאים.

ולא, לכל מי שתוהה: לא כל קנדה "קפואה", לא "חיים פה מתחת לאדמה", אין לי מה "להתחיל להתרגל". זאת ונקובר. היא מזכירה את ירושלים מבחינת מזג אוויר (נגיד, אם בירושלים היה יורד כל הזמן גשם). לרוב האנשים אין צמיגי חורף למכוניות. מה שכן – בית הספר במדיניות "יציאה לחצר בכל מזג אוויר", וזה דווקא הגיוני לאור החורף הממושך פה. אז אני כבר נהגתי בקרח (מלחיץ), והבננות יצאו לשחק בשלג בהפסקות בגן. אין ספק שאנחנו אוספים לנו חוויות לחזור איתן לארץ…

בשביל מה בכלל לאפות?

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

ואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

עוגיות שוקולד צ'יפס בהתהוות

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

בישראל ובקנדה. התחביבים נשארים

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.

גם בילוי וגם טעיייים.

"אמא, כבר אפשר ללקק?"

דברים שלמדתי על הסתיו:

הסתיו הוא עונה. הוא לא סוף הקיץ כשמפסיק להיות הביל ואפשר סופסוף לנשום. הוא גם לא כשחם כל היום וקריר בערב. הוא עונה בפני עצמה.

הסתיו מתחיל ב-21 בספטמבר ומסתיים ב-21 בדצמבר. כל חיי חשבתי שדצמבר הוא שיא החורף.

 בסתיו מתייבשים עלי העצים והצמחים, משנים צבעם ומתחילים לנשור.

כשהעלים משנים את צבעם על העץ ניתן לראות עצים שצבעם מתחיל להשתנות קודם בקצוות, ולאט לאט במרכז העלווה. לעיתים כל העץ משנה צבעו בבת אחת. לעיתים ניתן לראות את העץ משנה צבעו בחלקים / כתמים.

 צבע העלים הנושרים נע בכל הטווח בין ירוק – צהוב – כתום – ורוד – אדום – סגול – חום.

יש עצים שהעלים נושרים מהם לאורך תקופה. יש עצים שמשב רוח חזקה מפיל את כל עליהם בבת אחת והם נותרים ערומים.

את העלים הנושרים לא אוספים.

בישראל בסתיו יורד הגשם הראשון, הוא נקרא "היורה". בונקובר יורד גשם בכל השנה. עם בוא הסתיו השמיים כאילו קיבלו פקודה להתקדר, והם נשארים קודרים רוב הזמן, עד סוף החורף. הימים מתקצרים, הטמפרטורות יורדות, ובכלל, מתחילים להרגיש את הגעגועים לקיץ.

מסמלי הסתיו בישראל: חצב, נחליאלי, שבלולים, חגי תשרי. מסמלי הסתיו בקנדה: עלים צבעוניים, תפוחים, קישוטי האלווין (נחגג כאן בסוף אוקטובר).

עלי עץ המייפל אכן הופכים אדומים אדומים בסתיו, ממש בכמו בדגל קנדה.

עץ שנשר כולו ביום אחד

מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.

הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).

ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).

וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).

גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.

וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.

מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.

מורחות קרם. גם פה יש שמש

מורחות קרם. גם פה יש שמש

את חייבת לטעום

עלמה עושה לתמר תסרוקת

נשבעת שלא התערבתי. זה קרה לבד

ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.

כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.

*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".

הרגע חזרנו ממסיבת בלוק. מסיבה שכונתית, באמצע הכביש, בין הבתים ברחוב שלנו.

תכל'ס זה היה הבלוק של אחותי אבל היא הזמינה אותנו להצטרף (ואנחנו גרים באותו רחוב במרחק כמה בלוקים גם ככה).

זו היתה יוזמה של שני שכנים. הם עברו בין הבתים והזמינו את כולם כבר לפני כמה ימים, חילקו פלאיירים, וביקשו שכל מי שיגיע יבוא משהו לאכול, +כיסא, שולחן, כאלה. ברור שלא רציתי ללכת (צריך לדבר עם אנשים חדשים) אבל רם אמר שיהיה מגניב (היתה כזו מסיבה בבלוק שלנו כמה ימים לפני שהגענו, הוא הלך), ושין אחותי ונטע באות, אז הכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס ובאנו.

הם סגרו את הרחוב לאורך בלוק אחד, הביאו כיסאות, ברביקיו, שולחן לאוכל, כלים חד פעמיים. השכנים המארגנים הביאו צידנית מלאה בשתיה קרה, גירים צבעוניים לילדים, בועות סבון. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, כל אחד הביא משהו מהבית – מזרן, עוד כיסא, כשלברביקיו נגמר הגז מישהו אחר גרר את הברביקיו שלו מהבית.

הגענו די בהתחלה, קצת במבוכה הצגנו את עצמנו, כל אחד אמר איפה הוא גר. גם הם לא מכירים האחד את השני. "אה אתם מהבית הירוק? אנחנו מפה בבית החום, גרים פה כבר ארבעים שנה. ממול גרה פאם, היא משכירה ללורי וג'וליה. זה הבן שלי (מציג את בנו השחור, הוא לבן), אתם רואים שאנחנו לא דומים". הם חיים שם כבר שנים, אבל כמה פעמים אתה פוגש את השכנים ברחוב? הילדים לומדים בבתי ספר שונים, חלק מהשכנים מבוגרים, הרבה בתים מחולקים ומושכרים לזוגות צעירים ולסטודנטים.

לאט לאט הגיעו עוד אנשים. מבוגרים וצעירים, כמה משפחות. ישבו, שתו בירה, פטפטו, הכירו. אלינו התקרב מיד אביחי, הוא ופסקל אשתו עברו לפני שבועיים ממונטריאול בעקבות עבודה. הוא ישראלי, שמע את ה"ניגון" של העברית שלנו מרחוק ובא לבדוק מי מדבר עברית. הם מצפים לילד, היא לא עובדת, התחילה את חופשת הלידה שלה (שנה חופשת לידה. חצי שנה ראשונה מקבלת 75% מהשכר שלה, בחצי השנה הנוספת 50%). עם הבנות שלנו התחילה לשחק לורי, צעירה ששוכרת אצל פאם יחידת דיור. היא גם עברה לא מזמן, והיא שיחקה עם הבנות בדיגדוגים ומשחקי ידיים, למרות שהן לא מדברות אנגלית. הן התאהבו בה מיד.

לקראת השעה שבע כל איזור המסיבה היה מלא, אנשים אכלו, אחרים סתם ישבו על הדשא. חלק ישבו ופיטפטו על הכיסאות, אחרים בעמידה. להקה בת ארבעה נגנים התחילה לנגן ולשיר. הבננות רקדו, ורצו בין האנשים אוספות לעצמן חברים חדשים (מבוגרים דווקא).

כל כמה רגעים ניגש אלינו מישהו, הציג את עצמו, פתח בשיחה. אלן (השכן המארגן) ביקר שלושה שבועות בישראל לפני כמה שנים. מישהי פיטפטה איתי על תמר, ועל השם תמר, שנפוץ גם בקהילה שלה (היא ארמנית במקור). אחרת שיבחה בפני את עלמה על איך שהיא רוקדת. איש אחד ניגש אלי והחמיא לי על הצלחת שבה הגשתי את העוגיות (אמא שלי הכינה אותה בחוג קדרות). עם פסקל שבהריון דיברתי על חופשת הלידה שלה ועל הלידה המוקדמת של עלמה. וכל זה באנגלית הרצוצה שלי כשאני משתדלת להמעיט בדיבור ולסיים בזריזות ובהצלחה כל משפט שאני מתחילה.

וכולנו הרגשנו בנוח, ונעים, ושמחנו כל כך שבאנו. גם אנחנו כאורחים מהבלוק הסמוך ("ברוכים הבאים לונקובר! בהצלחה!") גם הבנות ששיחקו מיד עם כמה ילדים אחרים, ונהנו מתשומת לב המבוגרים. גם כל הסובבים אותנו. נראה שכל אחד מצא את מקומו

מה זה?! הקנדים לא ידועים כאנשים קרים? כל אחד לביתו? סגורים? למה הם כל כך נחמדים אלינו? מי בכלל יוזם כזאת מסיבה, סתם כך ביום שישי אחר הצהריים באוגוסט? לא מסיבת צעירים דווקא, לא לכבוד איזה חג. פשוט בשביל הקהילה. כדי שנכיר אחד את השני. כדי שיהיה נעים לעבור ברחוב, אולי ניפגש מדי פעם על המדרכה. והגיעו ככה אנשים, בכל הגילאים, ושוחחו מבוגרים עם צעירים וההפך, ונהנו ממזג האוויר וממוזיקה טובה ואוכל טעים.

שוב הופתעתי לגלות שהם פשוט אנשים לא צינים. אין פה שום אינטרס חבוי. הם לא מכירים, וישמחו להכיר. זו כל המטרה. וזה מפתיע אותי כי אנחנו – הישראלים – מצטיירים בעיני עצמנו כאנשים חמים, פתוחים, וחברותיים.

ולא רק שאני לא מדמיינת מסיבה כזו אצלינו ברחוב המעגל ברמת גן, גם לא נראה לי שהייתי באה.

• מרגישה קצת כמו אחרי לידה. קצת לבד למרות שכולם איתי. מפחדת לצאת החוצה לבד (עם הבנות). הכל חדש, מפחדת לנהוג באוטו, לא מכירה את המוצרים בסופר, לא יודעת איפה החנות של הטלפונים.
• ונקובר כל כך יפה בקיץ. עושה חשק שהקיץ ימשך עוד ועוד. חבל שהוא כה קצר פה.
• בגינת המשחקים: פזורים משחקים (תלת אופן, משאיות, דלי) שאנשים השאירו להנאת הילדים. מישהי בשיא הטבעיות מורידה שמלה ומשתזפת על שמיכה על הדשא בגינה. אף אחד לא מרים גבה.
  

  צעצועים פזורים

  
• נופל לי האסימון כמו בפעם הראשונה בגינה ברחוב המעגל: אני צריכה לדבר עם הורים אחרים. רק שהפעם זה באנגלית ואין לי מה לומר. זוכרת את השבועות הראשונים עם עלמה בגינה כשהיא היתה קטנטונת. שתקתי, הקשבתי, ולאט לאט הבנתי שאין ברירה גם אני צריכה לתקשר אם אני רוצה שלעלמה יהיה טוב (וגם דוגמא אישית וכו'). ביום הראשון כאן הלכנו לגינה הקרובה. הגיעו אבא וילדה וילד. רם הציע לעלמה לשחק עם הילדה שנראתה בגילה, ועלמה רצתה מאוד. כל כמה דקות היא באה לשאול איך אומרים משהו באנגלית ובשאר הזמן הן תיקשרו בלי להבין אחת את השפה של השניה. רם הלך לפטפט עם האבא ואני חשבתי : אוי לא, שכחתי מזה שצריך גם לדבר עם זרים. אחר כך כשאמרתי את זה לרם הוא אמר לי ״מזג אוויר. תמיד יש את מזג האוויר״.
• גינות הבתים פה מטופחות בטירוף. החצרות של הבתים, וגם קטע הגינה שמול הכביש (כל אחד רשאי לדאוג לגינון הקטע שבין הבית / הגדר של הבית עד הכביש. כך שכל הרחוב ירוק ופורח, כל אחד בהתאם לגינה שלו, לא באופן אחיד). גם ברחובות הראשיים ישנן אדניות פורחות תלויות מהעמודים.

  

  

  

• אין קקי של כלבים ברחוב. פשוט אין. או שיש פחות כלבים מברחוב המעגל ברמת גן, או ש(סביר להניח) אנשים חוששים מהקנס בן ה-2000 דולר שיטילו עליהם אם לא יאספו את צואת כלביהם. המשפט הקבוע "תיזהרי, יש כאן קקי" שהבנות רגילות לשמוע מאז שהן למדו ללכת פשוט לא רלוונטי כאן. אפשר אשכרה לשבת על כל דשא.
• לא ממחזרים פה שקיות ניילון. מאוד מוזר. יש לנו פה חמישה פחים שונים בבית, על פי דרישת העירייה, אבל פח מיחזור כמו ״הפח הכתום״ ברמת גן אין.
• נוהגת לראשונה באוטו גדול ממכונית משפחתית סטנדרטית. בעיר זרה. עם חוקי תנועה שונים. סיוט. מכונית גדולה = זו המכונית הגדולה ביותר שנהגתי בה אי פעם (חוץ מהטרנזיט של הקיבוץ בשל"ת כשחושבים על זה). עיר זרה= זו הפעם החמישית שלי פה, אבל חוש הכיוון שלי לא משהו (גם בלי ג'ט לג). חוקי תנועה שונים = למה למישהו זה נראה הגיוני לפנות ימינה באדום? שמאלה באדום? להכנס לצומת כשאי אפשר לחצות אותו???
• מתברר שג'ט לג בקיץ קל יותר מג'ט לג בחורף. להתגבר על עשר שעות הפרש זה קשה Anyway, בעיקר ככל שהילדות קטנות. אבל יותר קל ״למשוך״ עד הערב כשאפשר לצאת לטייל באור, ולא כשיוצאים בארבע וחצי אחר הצהריים ובחוץ חשוך כאילו יצאנו לא״ש לילה. החיסרון: כשמתעוררים בארבע וחצי בבוקר בקיץ והבנות לא מאמינות שעדיין לילה.
• כינים ישראליות שורדות טיסה.
• לא לסחוב שוב מחשב PC דסקטופ ענק במזוודה בחזור. גם לארוז אותו, גם לבזבז עליו מזוודה שלמה, וגם החשש הנוראי שקרה לו משהו בדרך. עד שהגענו לחנות להחליף ספק כוח לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא נדפק בדרך. הדברים החשובים מגובים אבל מה זה הארדיסק נייד לעומת הניג׳וס של להתקין מחדש  את כל התוכנות… חייבת לעבור ל-MacBook.  רק שמישהו ימצא לי כבר את הפיתרון איך להעביר את כל התמונות שלי מהארדיסק שמתאים ל-PC -להארדיסק שמתאים ל-MAC. מחשבים ארורים.
• המים הקרים בברז יוצאים קרים קרים.
• כיף להגיע לבית. אנחנו כבר קוראים לו "הביתה".