עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

 

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

עגבניות משלנו!

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

באחד מימי החופש האחרונים החלפתי לבנות ארון קיץ-חורף. זה לקח לי יום שלם.

פה בונקובר לא ממש מחליפים בין ארון קיץ לחורף, כי בחורף חם בבית ובחוץ מאוד קר, ובקיץ חם אבל לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם. לכן עיקר העבודה הוא למיין מה מהבגדים כבר קטן מדי, מה שקטן על עלמה להעביר לשקיות ולשמור לתמר, מה שקטן על תמר להעביר לחברים ולחברות ולארץ, מה ראוי לשמירה ומה הולך לתרומה, להעלות את בגדי ה"קיץ-קיץ" (גופיות ומכנסיים קצרים) ולהוריד את בגדי ה"חורף-חורף" (פליסים וטרנינגים עבים). ובכל זאת, זה לקח לי יום שלם. למה? כי יש להן כל-כך הרבה בגדים!

יש להן כל-כך הרבה בגדים, שכל מי שבמקרה רואה את הארון שלהן לא יכול שלא להתפלא. גם אני המומה.

לזכותי יאמר ש-90% מהבגדים שלהן משומשים (יד שניה, עברו דרך עוד ילדה אחת עד ארבע ילדות קודם). הרוב הגדול היה של האחייניות הקנדיות שלי, הובא ארצה על ידי אחותי בביקוריה, והוחזר איתנו לפה כשעברנו (חוסר יעילות שכזו, אבל מי יכול היה לדעת). אחוז קטן יותר מאחייניות שלי מהארץ ומחברות, המון בגדים מכל הקולקציות של "מותק" הדס הול שהיא גם חברה וגם מוכשרת אש, ואחוז קטן אך איכותי, הם בגדים שהיו שלי ושל אחותי לפני 40 ומשהו שנה ועדיין משמשים את הבנות שלי.

החולצה הזו למשל בת יותר מ-45 שנה, אבל מי סופר:

והנה אני והבננות שלי בחולצת Rainbow (כמו שתמר קוראת עכשיו לכל דבר צבעוני):

וזה הבגד הכי נעים שיש. כותנה אוורירית כזו, ממש כיף:

אותה חולצה בהפרש של 40 שנה פלוס מינוס:

ולבגדים האלה, לצערי, לא מצאתי הוכחות באלבומי הילדות שלנו…

ולגבי המחשבות על החינוך הרע שריבוי בגדים כזה נותן – המצפון שלי שקט. הבנות שלי יודעות לשמור על הבגדים שלהן, הן יודעות שהבגדים הם לא חד-פעמיים. הן לא לובשות בגדים מוכתמים, לא כי אני זורקת אותם חלילה, אלא כי אני עומלת על ניקויים. הן יודעות שמה שנקרע או נפרם אני מתקנת. בקיצור אני מקווה שלא, אבל נראה לי שאני מעבירה להן את השריטה הזו גם. הרי לא סתם הבגדים שלי שרדו 40 שנה… (מזל שיש את אמא שלי להאשים).

היום צילמתי את עלמה לצילום השנתי שלה.

הזכרתי לעלמה ורם שעוד לא צילמנו את הצילום השנתי הבוקר, כשנסענו לרכב על אופניים ברחבת האוניברסיטה. "זה יקח שתי דקות אם תשתפו פעולה", אמרתי להם. רם רטן קצת, עלמה שמחה שיש לה משהו לעשות לבד, בלי תמרול.

זה לקח באמת שתי דקות. עלמה החליפה חולצה, וירדנו למטה למדרגה שבכניסה לבית. תמרול קצת רקדה ושרה ברקע, רם דיגדג את עלמה, שמאוד השתדלה לא להסתכל למצלמה ולהיות טבעית. היא מתורגלת בלהיות טבעית כשעדשת המצלמה נמצאת במרחק 20 ס"מ מעיניה. הפעם זה היה קצת יותר קשה, אני מניחה. היא התגלגלה מצחוק מהדגדוגים, אבל גם רצתה שתמר לא תפריע, ושתצא תמונה טובה.

אני יודעת את זה כי ברגע שסיימנו היא אמרה לי לראשונה בחייה: "אני רוצה לבחור את התמונה. אני רוצה שתראי לי במחשב איך בוחרים, אני אעבור על התמונות ואסמן". וכך היה. העברתי את התמונות למחשב הגדול, הראתי לה איך מעבירים קדימה ואחורה, איך מגדילים ומקטינים את התמונה, איך בוחרים ל"Basket". אחר כך היא קראה לי שאחבר את התמונות ל"השוואה". אני בכלל רציתי תמונה אחרת, אבל היא טענה שזו יותר טובה.

אז זו התמונה שנבחרה.

וזו ההשוואה: (אפשר להגדיל בלחיצה)

מה אומר? הבת הבכורה שלי בת שש. היא יודעת בכלליות מה זה אינטרנט. היא יודעת שיש לי בלוג, לפעמים אני מקריאה לה מתוכו ומראה לה תמונות. אני מראה לה בעיקר את הפוסטים בהם היא מככבת, והיא מאוד גאה. היא יודעת שיש אנשים שלא רוצים שתמונותיהם יופיעו ברשת (דיברנו על זה), אבל לא מבינה למה. לא נתתי לה עדיין אפשרות בחירה בנושא. אני מניחה שזה יעלה מוקדם ממה שאני מצפה, כמו כל הבגרות והמודעות האלה, שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש במהירות שבה הן מופיעות. אני קוראת מדי פעם דיונים ומסקנות של בלוגריות בעניין השיתוף של ילדיהן בחיי הרשת. דעתי עדיין לא מוצקה בעניין. אולי זה בגלל שעולם הבלוגים בישראל צעיר יחסית, וכך גם המודעות בנושא. אולי אני מדחיקה או דוחה את הקץ. כנראה.

פוסטים וכתבות מעניינים בנושא בלוגריות שמפסיקות לשתף בחיי ילדיהן: כאן, וכאן.

באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.