אמצע יולי 2016. אנחנו מגיעים לוונקובר. עלמה בת כמעט חמש, תמר בת שנתיים ושמונה חודשים.

חופשת קיץ ארוכה בוונקובר, הבנות לא יודעות אנגלית מלבד "ת'נק יו", "יו'ר וולקאם", "מיי ניים איז עלמה/תמר". עלמה השתתפה בחוג אנגלית בגן בישראל, זוכרת ממנו שיר אחד "הד שולדרס ניז אנד טוז" ושני שיעורים פרטיים שנגמרו בגלל חוסר רצון של התלמידה. אי אפשר להכריח ללמוד אנגלית בישראל חודשים לפני שזה רלוונטי לה בכלל.

היום הראשון לשנת הלימודים:

עלמה: "היה כיף. אבל אני לא אוהבת את הגן הזה. אני רוצה גן שמדברים בו עברית". סיכמנו שהיא תדבר עברית מתי שהיא רוצה, והסברתי לה שהגננות – גם אם לא מדברות עברית היטב – מבינות אותה, ושאת רוב הדברים בעולם מבינים ללא שפה בכלל. חברה אחת מהגן היא גם ישראלית שהגיעה בערך מתי שאנחנו (מיקה), ויש עוד ילדה אחת שמבינה עברית.

תמר: מתעלמת מהעובדה שמדברים אנגלית בגן. מתעניינת במשחקים ומדברת עם כולם בעברית. הגננות מבינות כולן עברית, שתיים ממש יודעות לדבר עברית. ילדה אחת בגן דוברת עברית ואנגלית מהבית.

השבוע הראשון ללימודים:

עלמה אחרי שיעור ספורט ראשון (השיעור היחידי שהמורה בו שחור, לא יהודי ולא מבין עברית בכלל): "היה היום שיעור ספורט. זה היה שיעור ממש טפשי! הכל היה באנגלית!" מה שלא הפריע לה לומר ש"היה כיף" ולשמוח שזה היה ב'אולם הגדול'. יושבת ליד מיקה, הילדה הישראלית היחידה הנוספת בגן.

תמר: מתחילה לשיר לעצמה בעברית לאורך כל היום כמו שעושה בבית ובגן בארץ. כשהגננת מבקשת ממנה להצטרף לשירה תמר עונה: "לא! אני לבד!"

שבועיים בדיוק לתחילת שנת הלימודים (כולל שבוע התאקלמות חלקי לתמר):

לשאלה "איך היה היום בגן?" שתיהן עונות: "כיף."

עלמה שואלת בכל יום על מילים חדשות ששומעת. "מה זה שולדרס?" "מה זה סי יו לייטר?" וחוזרת על מילים שכבר יודעת: "bus", "goodbye".

עלמה משחקת עם כמה ילדות, חלקן לא מדברות או מבינות עברית בכלל. "נאווה היא חברה שלי, אנחנו עושות פרצופים אחת לשניה".

אני שומעת מהצד שיחה בין עלמה לילדה גדולה יותר שפגשה בבית הספר. הילדה שואלת באנגלית, עלמה עונה באנגלית. ילדה: "איך קוראים לך?" עלמה: "עלמה". ילדה: את לומדת פה?" עלמה: "כן". ילדה: "באיזה כיתה את?" עלמה: "קוראים לי עלמה" ילדה: "את בגן?" עלמה: כן. ילדה: "באיזה גן?" עלמה: "K1".

מקבלת בכל יום מהגן ספר באנגלית שהם קראו, כדי לקרוא שוב בבית. ברוב הימים לא מתחשק לה לקרוא ("נמאס לי כבר שמקריאים ומתרגמים לי. אני רוצה ספר בעברית"). לפעמים מבקשת לקרוא את הספר באנגלית. כותבת את השם שלה באנגלית, לאו דווקא משמאל לימין.

תמר: מדברת בעברית עם הצוות, מצחיקה אותן מאוד (נו מה, זה רק עניין של זמן עד שיכירו את האישיות בת השנתיים ותשע שהיא תמר. קורעת מצחוק) מלמדת אותן מילים חדשות בעברית (מנהלת החטיבה הצעירה מספרת לי באנגלית: "היא כל כך מצחיקה. היא נכנסה אלי למשרד ושאלה איך המחשב שלי עובד, אם לא נגמרה ה- סלול? סוללת? לא הבנתי מה היא אומרת. מזל שאורה היתה שם ותרגמה לי שזו בטריה").

בבית מדברת משפטים ארוכים ומפורטים בג'יבריש, לטענתה באנגלית. סופרת באנגלית משובשת.

בתום חודש ראשון ללימודים:

עלמה: "אמא מה זה No man?" אני: "אף אדם". עלמה: "לא אמא, איש שלג." אני: "אה… Snow man". אומרת: Everybody together!" במבטא, "I like cake", "I love you", "How are you? – I'm fine", הרבה "very very very very much".

מילים חדשות מכירה ישר עם המבטא המתאים, ומתקנת אותנו. "לא אומרים "סורי" אומרים "sorry" (מילה חשובה מאוד בלקסיקון הקנדי).

משבר סביב החגים של "אני לא רוצה יותר אנגלית, אני רוצה לחזור לישראל".

עלמה, שכבר יודעת לכתוב בעברית מגן טרום-חובה בישראל מתחילה לכתוב את השם שלה בעברית משמאל לימין.

תמר: "יש לי בגן שתי אורות (הסבר: אורה וליאורה, גננת ומנהלת החטיבה הצעירה) אחת אני מבינה ואחת אני לא מבינה." (הסבר: אחת מדברת עברית אחת לא).

ובמקביל שתיהן שרות ביחד את השירים ה"יהודיים" וה"ברכות": עלמה יושבת בשרותים ושרה לעצמה את המנון קנדה ומיד ממשיכה (כמו בגן) ל"התקווה". בזמן שמשחקות אחת עם השניה שרות "תורה תורה תורה תורה, ציווה לנו משה", תמר שרה לעצמה באוטו: "שמע ישראל", ומברכות ברכת המזון ועל הנרות בערב שבת. נו טוף, רציתי שיזכרו עברית לא?!

אחרי חודשיים (כולל כל חגי תשרי, שני סופי שבוע ארוכים ושני Pro-D – יום השתלמות למורי הפרובינציה וחופש לילדים):

עלמה סופרת 51 מילים באנגלית שהיא מכירה (כולל כל משפטי המפתח How are you? I'm fine thank you, כמה צבעים, כמה איברי גוף וכד').

עלמה מתוסכלת מהגן. לא אוהבת את המפגש כי קוראים בו סיפור באנגלית, הגננת פונה אלי לשאול "אם קרה משהו, היא פחות שמחה". היא ומיקה החברה היחידה בגן מישראל נאחזות זו בזו כמו בגלגל הצלה, יושבות ביחד, משחקות ביחד, רבות. ומצד שני –

עלמה ותמר שרות את ה- A, B, C מההתחלה ועד הסוף. עלמה זוכרת את כל האותיות, תמר מתבלבלת בדרך ("מלו-מלו-פי!"). עלמה סופרת עד 100 באנגלית. תמר עד 12 באנגלית.

עלמה מדברת במבטא קנדי, ומתקנת אותנו ללא הרף. את המילים שהיא כן יודעת היא מיד מבטאת במבטא הנכון. היא גם שרה את הברכות והשירים היהודיים במבטא קנדי, אבל יודעת לצחוק על המבטא של הילדים בגן כשהם שרים את "התקווה". היא ומיקה צוחקות על הגננות ש"העברית שלהן לא טוב".

לא נראה שתמר מדברת באנגלית בכלל בגן. היא כנראה מסתדרת ללא מילים, שלוש הגננות שלה מבינות עברית וזה מספיק לה. להפך, מתחילה להשתמש בשיבושים של העברית שלהן.

בתום שלושה חודשים (כולל חופשת חגים ארוכה באוקטובר, ושבועיים וחצי חופשת חורף בדצמבר):

עלמה: מתרגלת כל הזמן משפטים וביטויים באנגלית, לעצמה וגם מולנו, כאילו משננת לעצמה משפטים ששומעת בגן: "Good for you", "Are you OK Tamari?", "Upside down", "where are you going?", "I'm singing a song", "You're Tired", "Fabulous"

חוזרת ומתלוננת על קשיים חברתיים בעקבות השפה: "הילדים כל הזמן אומרים לי "לא עלמה" ואני לא יודעת מה הם רוצים".

בכל פעם שיוצא לי לראות את עלמה בסביבה דוברת אנגלית היא מסתדרת לבד לגמרי. בדיסנילנד שוחחה בחופשיות עם הנסיכות. בימי הולדת מסתדרת ונהנית למרות שכולם דוברי אנגלית, גם אם לא יודעת לענות על כל השאלות ששואלים אותה.

עלמה מזהה הרבה מהאותיות באנגלית, קוראת כמה מילים, כותבת חלק מהאותיות. בעברית מתבלבלת וכותבת משמאל לימין בכתב מראה.

תמר: חוזרים סופסוף לגן אחרי חופשת החורף. הגננת שהיתה מדברת איתה רק בעברית עזבה לישראל… תמר מתחילה גם להגיד שרוצה לבוא לגור בישראל (או שאולי חוזרת אחרי דברי אחותה?). טוענת שלא משחקת עם שאר הילדים. בשיחה שלי עם הגננת אנחנו מתלבטות אם זו האמת כפי שתמר רואה אותה (היא משחקת עם עוד ילדים אבל לא מדברת איתם. אולי היא מרגישה שהיא משחקת עם החברות הדמיוניות שלה או לבד?) או מניפולציה של הקטנה החכמה הזאת שמרגישה שאנחנו מודאגים.

תמר: מזהה את האות T של תמר בשלטים ברחוב, כותבת אותה. מזהה גם את A של עלמה (קוראת לה האות "אל").

מצד שני כשהן משחקות בינהן בבית הן מתבלות את העברית באנגלית, שתיהן.

באסיפות הורים לקראת סיום הסמסטר הראשון אצל שתיהן הרגיעו אותנו. אצל תמר סיפרו שהיא משחקת ואהובה על הילדים, מבינה הכל, לא כל כך מדברת. "אל תדאגו. עד פברואר היא מדברת אנגלית, הבטחה שלי." אצל עלמה: "עד סוף השנה היא קוראת וכותבת באנגלית, יותר טוב מכמה מהילדים שנולדו כאן. הבטחה שלי."

לסיכום: אז איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים?

אנחנו פה כמעט חצי שנה, אפשר להגיד שהבנות למדו בגנים שלושה חודשים נטו. עלמה בת כמעט חמש וחצי, תמר בת שלוש. הן מבינות הרבה, מדברות מעט. ההתמודדות עם האנגלית היא יומיומית. אנחנו גאים בהן מאוד על כל מילה שנוספת, על כל יום שלמרות הקושי הולכות לגן ומסתדרות שם, לבדן.

כל כך הרבה שמעתי בארץ מבוגרי רילוקיישנים "אל תדאגי, תוך שלושה חודשים הן מפטפטות באנגלית", "בחנוכה קורה נס והן יפתחו את הפה אחרי שלושה חודשי שתיקה"… כשהגעתי לכאן זה כבר נשמע אחרת. הרבה הורים מספרים על קשיים, אומרים שזה לוקח חצי שנה, שנה. הילדים שנכנסים למסגרת דוברת אנגלית בלבד (פאבליק סקול) באמת לומדים מהר יותר, פשוט כי אין להם ברירה. אבל לכל הילדים קשה. זו התמודדות גדולה גם עם המעבר, גם עם השפה, גם סביבה חדשה, צורך להכיר חברים חדשים, מנטליות אחרת. כולנו מתמודדים.

אם פעם קיוויתי שהבנות יזכו ל"שפה שניה" לאט לאט השאיפות שלי הפכו ל"רק שיהיה להן טוב". שידעו אנגלית מספיק כדי שיוכלו להתבטא בגן, כדי שיהיו להן חברים, כדי שיבינו מה מדברים סביבם. כדי שיהנו מכל זה.

כולנו עדיין מתרגלים. וזה לא לוקח שלושה חודשים.

הראשון לראשון, שנה חדשה מתחילה, וגם הבלוג שלי חוגג היום יום הולדת (שנתיים! הוא כבר הולך לבד)

אז זה הזמן לסיכומים ומשאלות לשנה הבאה.

רק שאני ממש עסוקה פה עם החופשת חורף, והשלג ששוב יורד ונערם בחוץ, ותיקונים אחרונים באתר החדש שלי, ומחר אנחנו חוגגים לתמרול יומולדת עם משפחה וחברים, ויש עוד עוגה לקשט ופינייאטה למלא וכיבוד להכין ומתנות לעטוף.

ובקיצור, חשבתי על זה הרבה אבל לא ממש מתחשק לי לעשות סיכומים.

איזה מזל שזה הבלוג שלי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה…

אז אני אניח פה כמה הגיגים, ככה מהשרוול, בלי איזה פאתוס מיוחד:

זו היתה לנו שנה של תהפוכות, חצי שנה של הכנות קדחתניות למעבר לוונקובר, ובחצי השני התרגשות גדולה, דיכאון קטן, המון המון שינויים ודברים חדשים להתרגל אליהם, חלקם שמחים ומהנים, חלקם קשים ומאתגרים. הרבה געגועים למשפחה ולחברים שנשארו בארץ, למוכר ולאהוב, וגם שמחה על המשפחה שיש לנו פה ועל החברים החדשים, ועל היופי והשקט והשלג, הבית הכחול והמשפחתיות שלנו שפורחת פה.

והבלוג, ואתם הקוראים והמשפחה והחברים עברתם איתי לחצי השני של כדור הארץ, וליוויתם אותי בקשיים ובשמחה – בקריאה ובתגובות ובלייקים בפייסבוק ובאינסטגרם. אז – תודה רבה על עוד שנה שאתם איתי! על כל עוקב ועוקבת, כל תגובה או קריאה שקטה. תודה ענקית!

ולשנה המתחילה הלילה – שתהיה טובה מקודמתה, שתביא איתה הרפתקאות חדשות, אור טוב לצילום, חיוכים וקולות של צחוק מתגלגל. שנאסוף לנו זכרונות טובים משנת 2017. שנהיה מרוצים – מעצמינו, מאיפה שאנחנו, מהעבודה, מהמשפחה, מהחיים.

יאללה, בואי!

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

בתחילת שנה ג' ללימודי הצילום שלי ב"בצלאל" הרגשתי משבר יצירתי אמיתי. סיימתי את שנה ב' בתחושת אופוריה, קיבלתי ביקורות טובות מאוד על הפרוייקט שעשיתי, והנה התחילה השנה, הזמן עובר, אני מצלמת ומגישה עבודות, אבל מרגישה ש"זה לא זה." שום דבר לא היה מספיק "זה". אז החלטתי  – כדי לצאת מהמשבר – להתחיל שוב לצלם "יומן". זה עבד פעם, אולי זה יעשה שוב את העבודה. אולי מתוך עשייה אני ארגיש שוב יצירתית.

החוקים שהצבתי לעצמי ליומן הזה: תמונה אחת ביום מודפסת, אני צריכה להופיע באופן כלשהו בתמונה. אני מפתחת את הסרט, בוחרת מקונטקט את הפריים הנבחר, מדביקה במחברת ורושמת: תאריך, יום, שעת הצילום, משפט כלשהו שמתאר את היום, המקום בו צולמה התמונה. יום מתחיל כשאני קמה ונגמר כשאני הולכת לישון.

התחלתי את היומן הזה בינואר 2003. הפסקתי לצלם אותו בינואר 2011.

כשהתחלתי לצלם את היומן הייתי סטודנטית בשנה ג', גרתי בדירת סטודנטים בירושלים בשותפות עם שתי חברות מהלימודים, כל החיים שלי נסובו סביב צילום, "בצלאל", וחיי חברה. הייתי מפתחת את הנגטיבים בבית ספר, מדפיסה קונטקטים בעצמי, בוחרת, מדביקה, כותבת. רוטינה כזו שיצרה עשייה שיצרה המשכיות שיצרה מוטיבציה. בחודשים הראשונים אני מופיעה לבד ברוב התמונות, רצינית, מסתכלת למצלמה. הייתי מצלמת את עצמי בדרך כלל עם טיימר או אם כבל מאריך. אחר כך התחלתי להכניס אנשים נוספים לתמונות, וגם לתעד רגעים שבאמת קרו לי במהלך היום. חברי התרגלו שאני מסתובבת עם מצלמה, ומדי פעם מציבה אותה ומצלמת.

אחר כך התחלתי לשלב כל מני פרוייקטים וסדרות בתוך הצילומים. עשיתי סדרה שלמה בהשראת הצלמת סינדי שרמן של צילום עצמי מחופשת לדמויות שונות. עשיתי מחוות לאמנים (שרק אני הבנתי בדרך כלל), צילמתי את עצמי בכל דרך אפשרית. היום כל זה בטח נראה טריוויאלי, אבל אז, ב-2003, טרום עידן הסמארטפונים והצילום הבלתי פוסק, ובטח טרם עידן הסלפי, זה היה הפרוייקט – שלי.

ניתן ללחוץ על כל תמונה בפוסט בכדי להגדיל

הייתי מצלמת תמונות ולא תמיד יודעת מה יצא (זה היה במצלמת פילם 35 מ"מ). לפעמים הייתי נזכרת רגע לפני שהייתי הולכת לישון שעוד לא צילמתי היום והייתי פתאום חושבת מה לצלם. לפעמים לא רציתי בכלל לצלם או שלא היה לי מצב-רוח. היו ימים שחשבתי על זה כל היום, ורק חיכיתי שאגיע לרגע של הצילום. זה הפך להיות חלק ממני. המצלמה, ה"יומן".

כשהייתי מתעייפת, או חושבת להפסיק, חברתי אביטל (שהיתה גם השותפה שלי לדירה) היתה מעודדת אותי להמשיך. אביטל אמרה לי שזה פרייקט מדהים, ושההמשכיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. השתכנעתי. לא ידעתי מה אעשה בזה אי פעם, אם בכלל אעשה מזה משהו (כשלומדים ב"בצלאל" כל הזמן חושבים על "להציג את עבודות". לקח לי כמה שנים להבין שכל זה לא בשבילי). רק להמשיך מכוח האינרציה. הבנתי שהפן הכפייתי שבזה, הלא מתפשר על אף יום, ההמשכיות, היא שהופכת את השלם הזה ליותר גדול מסך חלקיו.

אז המשכתי. וצילמתי. בשנה ד', עבדתי על היומן בקורס "ספר" שלקחתי, ובסוף השנה הפקתי ממנו ספר. שיניתי את קונספט התצוגה. רציתי שהתמונות יהיו אחת בעמוד, אחת אחרי השניה, בלי טקסט שנותן פרשנות ומיקום מדוייק, אבל גם מפריע לרצף. משהו שיכיל את המכלול, ללא שימת דגש על יום אחד על פני אחר. את כל הטקסטים ריכזתי בסוף הספר בפונט צפוף, שיהפוך גם ל"גוש" של מלל. הספר היה של שנה אחת. 365 ימים. רציתי שהספר יראה כמו לבנה, כבדה, מוצקה, כך שאם הייתי מפיקה מכל שנה "לבנה" כזו הייתי יכולה לבנות קיר שעשוי מימי חיי.

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" והמשכתי. עבדתי בכל מני מקומות, והמשכתי. הכרתי אנשים, יצאתי עם בחורים והמשכתי. התחלתי לצלם אירועים והמשכתי. בימים שצילמתי אירוע הייתי לוקחת תמונה בה אני מופיעה, ולו באופן חלקי (שבדרך כלל אלי מעייני השותף שלי צילם) והשתמשתי בה בתור הצילום היומי. הכרתי את רם, הוא עבר לגור איתי, התחתנו, והמשכתי. היה לי צילום מכל מקום שהייתי בו: איקאה, קולנוע, בתים של חברים, בתי קפה, קוסמטיקאית, הפסיכולוגית שלי, ברחוב, במקלחת, בים, בחו"ל, באירועים מכוננים בחיי, בשגרה הכי מבאסת. כל החברים שלי כבר הכירו את "הצילום היומי", לפעמים רצו להצטלם, לפעמים צחקו שכבר אין להם כוח אליו. היומן הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי, מחיי, ממני.

(מזכירה שאפשר ללחוץ על כל תמונה בפוסט להגדלה)

שמונה שנים. 2920 יום. בסוף, בחצי שנה האחרונה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי כוח אפילו לעוד יום אחד. במשך השנים הפרתי את כל החוקים שקבעתי לעצמי מראש. לא תמיד אני צילמתי, לא תמיד הופעתי בתמונה, לא תמיד בחרתי רק פריים אחד, לפעמים שכחתי לכתוב, לפעמים שכחתי לצלם יום אחד (!). בחודשים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפסקתי להדביק במחברות, לא היו לי יותר רעיונות. זהו. נגמר הסוס. באותה תקופה אני ורם ניסינו להכנס להריון ראשון, יכול להיות שלעייפות הכללית ולתסכול היה חלק במיאוס מהיומן.

ויכול להיות שפשוט נגמר הפרוייקט.

החלטתי להפסיק כשיגיע ינואר, כדי שיהיה סיום "עגול". התחלתי בינואר 2003, אסיים בינואר. הייתי בתחילת תחילתו של ההריון עם עלמה, בטיול בניו-יורק, עם אחותי. בחילות איומות, ותחילתה של תקופה בה כל יום מביא עמו התרגשות חדשה. תקופה של שינוי גופני יומיומי. התקופה הכי מתאימה להתחיל "יומן מצולם".

אני סיימתי עם ה"יומן", והתחלתי תקופה חדשה.

יומנים אחרים בסדרה:  היומן הראשון שלי/שלושה חודשים בחיי הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

לפני יומיים ירד השלג הראשון שלנו כאן!

בשש בבוקר כשעלמיק קמה לעשות פיפי הלכתי לחלון לראות אם החזאים צדקו הפעם. הם צדקו. פתיתי שלג גדולים ורכים נשרו מהשמיים, לבנים ויפים כמו שרק שלג יכול להיות.

הלכתי מיד להעיר את עלמיק, שתראה את היופי הזה. בנתיים תמרול הצטרפה ונצמדה גם היא לחלון.

התחלנו את הבוקר לאט. מסתכלות בחלון, מהופנטות ללבן שכיסה את הכל. ציפינו שכשהבוקר יעלה והשמש תאיר היא תמיס את השלג ונוכל לצאת לבית הספר, ובנתיים לבשנו בגדים חמים ויצאנו לשחק בשלג.

ההתרגשות היתה רבה. כמובן שראינו כבר שלג בחיים. בצבא גרתי בקיבוץ אל-רום שברמת הגולן, ועוד ארבע שנים בירושלים (במהלך לימודי הצילום שלי), ובחרמון, ובביקורים בטורונטו ובניו-יורק… עלמה ראתה פה בוונקובר, ובניו-יורק, ותמרול ראתה קרח כשהלכנו להחליק על הקרח (: (רם היה בכנס בקליפורניה אז הוא לא נכלל בספירה).

אבל זה לא כמו לחיות במקום שיורד בו שלג. לצאת לחצר שלנו ולשחק בשלג. לבנות איש שלג "משלנו" ולהשגיח עליו מהחלון שלא יקחו לנו אותו. לקחת קצת שלג מהחצר ושים בפריזר "כי רציתי לקחת קצת ולהביא הביתה".

באותו יום לא הפסיק לרדת שלג, ואנחנו כבר נשארנו בבית ולא נסענו לבית ספר. מצטערת, אני ישראלית וגם ככה הנהיגה פה עדיין מאתגרת אותי, בטח ובטח לנהוג בשלג (כשאני לא מוכרחה).

התחזית לסופשבוע: שלג, 2 מעלות. הפעם אני כבר מאמינה לחזאים.

ולא, לכל מי שתוהה: לא כל קנדה "קפואה", לא "חיים פה מתחת לאדמה", אין לי מה "להתחיל להתרגל". זאת ונקובר. היא מזכירה את ירושלים מבחינת מזג אוויר (נגיד, אם בירושלים היה יורד כל הזמן גשם). לרוב האנשים אין צמיגי חורף למכוניות. מה שכן – בית הספר במדיניות "יציאה לחצר בכל מזג אוויר", וזה דווקא הגיוני לאור החורף הממושך פה. אז אני כבר נהגתי בקרח (מלחיץ), והבננות יצאו לשחק בשלג בהפסקות בגן. אין ספק שאנחנו אוספים לנו חוויות לחזור איתן לארץ…

בשביל מה בכלל לאפות?

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

ואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.

גם בילוי וגם טעיייים.

"אמא, כבר אפשר ללקק?"

היום יום הפג בישראל (יום המודעות הבינלאומי לפגים" ( World Prematurity Awareness Day חל בעוד יומיים). ידעתם שיש כזה?

גם אני לא.

עלמה נולדה בשבוע ה-34 להריון בניתוח קיסרי, לאחר ש"מיעוט מי שפיר" הפך באחת ל-"אין מי שפיר, נכנסים לניתוח". אני זוכרת את השוק, וכמה שבכיתי, ושפחדתי נורא, אבל בעיקר על עצמי. לא האמנתי למה שקורה, לא הצלחתי לעכל את השינוי שקרה לי בבוקר אחד, מהריונית שמחה ליולדת כאובה, בלי עוברית בבטן, עם תינוקת מאושפזת שתי קומות מעל… כל ההריון דיברתי איתה, הרגשתי אותה, חוויתי אותו ביחד איתה, ובבת אחת היא הוצאה ונלקחה ממני – לפגייה. והאמת – שבכלל לא רציתי לראות אותה. כשהראו לי אותה בסוף הניתוח פחדתי להסתכל. אחרי שמונה שעות התאוששות ראשונית הורדתי מהמיטה ונילקחתי לפגייה לפגוש אותה.

היא שכבה שם, העוברית שלי, התינוקת שלי, באינקובטור. היא שכבה על הבטן, ישנה. מחוברת לצינורות מהיד ומהאף. הצינורות היו מודבקים לעור הדקיק שלה בסלוטייפ עבה. היא היתה מחותלת ומחוממת, סגורה לה באינקובטור שהיה מכוסה סדין כדי שיהיה לה חושך. רם פתח לי את אחד החלונות באינקובטור ואני הכנסתי יד ונגעתי בה, בפעם הראשונה. היא היתה חמימה ורכה ונעימה ואני שוב בכיתי. לא הרגשתי שום קשר אליה. לא ידעתי מי זאת. רק הרגשתי איזה צורך פנימי חזק להגן עליה.

בימים הבאים לאט לאט חדרה לי להכרה שילדתי פגית. ידעתי שהיא באינקובטור בפגייה, אבל איכשהו הרגשתי שזה בגלל פרוטקציה, בגלל שרם מתמחה במחלקה. רם כל הזמן חזר ואמר לי: היא נולדה במשקל מצויין לגילה, 2.150 ק"ג. היא נולדה בשבוע יחסית מתקדם. היא נשמה בכוחות עצמה ורק נעזרה באמבו בדקות הראשונות לחייה. היא "פגית מצויינת", היא "לא ממש פגית". אני זוכרת שיחה ליולדות בפגייה ביום השני או השלישי ללידה. סופי האחות הסבירה על נהלים בפגייה, ועל עזרה לאמהות, ועל שאיבת חלב, ולמי לפנות. אני זוכרת אותי מסתכלת עליה מדברת ואת הברק שהכה בי: פתאום הבנתי שגם לי יש פגית. אני לא פה בפרוטקציה, היא בתוך אינקובטור כי היא פגית. היא מחוברת לזונדה כי היא לא מסוגלת לינוק. היא מחוברת למוניטור כי צריך לבדוק שהיא זוכרת לנשום. היא ישנה באור כדי שהאחיות יראו אם היא משחירה פתאום. היא כמו כולם פה. אני זוכרת את סופי מדברת ואת הלב שלי מתחיל לדפוק מהר וחזק, ואני רק רוצה לבכות ולצאת משם. נולדה לי פגית. מה זה אומר?!

חדר מס.1 בפגייה (חדר טיפול נמרץ). אוגוסט 2011. החדר מלא אינקובטורים צפופים, כשבינהם אפשר לעמוד רק בקושי.  כל החדר מואר באור פלורסנטי חזק. המזגנים עובדים בלי הרף, הפגייה קרה מאוד. שלוש-ארבע אחיות בעמדה. כל פג באינקובטור מחובר למוניטור. כל המוניטורים מצפצפים צפצוף קבוע, חזק. מדי כמה רגעים אחד המוניטורים מתחיל לצפצף וכל העיניים של המבוגרים בחדר מופנות אליו בבהלה. הפרעת קצב כלשהי, או ירידת קצב לב. אחת האחיות ניגשת למוניטור ומכבה את הצפצוף. בודקת את הפג, לפעמים רק האטב שמחבר את מד הסטורציה לאצבע הרגל זז. לפעמים הפג שינה תנוחה. לפעמים יש ירידת קצב, והוא ממשיך הלאה. לפעמים האחות עושה איזו פרוצדורה מורכבת, והכל ברוגע ובדממה. שלוש-ארבע אחיות במשמרת של שמונה שעות, כ-12-14 אינקובטורים בחדר.

ראשונה ניגשה אלי קטיה, אחות יפת עיניים, שיער שחור, מחייכת. היא ישר ראתה, כבר בערב הראשון – שאני מפורקת. היא סיפרה לי על הבת שלה, שי-לי, ועל השם שלה, ועל אמא שלה שגרה בחו"ל, ועל עגילי היהלום שביקשה מבעלה אחרי הלידה. לא משנה מה, רק שאני אדע שאני לא לבד, שאמנם כל עולמי התהפך אבל הסירה שלי תתייצב בעזרת ידה הבוטחת. אחריה היתה איזבל, שעזרה לי להבין למה השד שלי בוער מחום וכאבים, ואיך להוריד את הנפיחות והגודש. ואחר כך היו סימונה וסופי, סיגל, אסתר, אולגה, ליבי, יוליה, יפה, סווטה, רחלי, לריסה, וכל האחיות מכל המשמרות, שלימדו אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התינוקת שלי: איך להחזיק אותה ואיך לחתל, איך להניק, איך להעיר אותה בעדינות כי היא פגית ונרדמת בכל כמה שניות באמצע ההנקה. איך לשאוב חלב, כמה חשוב לנוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד, וכדי שיהיה לי חלב. איך לרחוץ אותה, איך לעשות לה "גרעפס" ואיך להאכיל מבקבוק. איך לגלגל חיתולי בד כדי לתמוך בה, איך לכרוך אותה בחיתול בד כדי להפסיק את התנועות העוויתיות של הגפיים, איך להרגיע, איך להעיר, איך לקרוא את המוניטור, איך להשכיב לישון. ואיך לעשות לה החייאה.

והאחיות האלה, שידעו לקחת ולקלח ולהאכיל ולהרגיע, כל פג בנפרד, ולהחדיר את כל האינפוזיות והזונדות והמחטים, ולערוך את כל הבדיקות, ולחתל ולהלביש למרות כל החוטים, ולהרגיע את הבוכים ולהקל על הכאובים, ידעו גם להסביר ולעודד ולהרגיע את ההורים, וכל זה במשמרות על פני עשרים וארבע שעות, בתפוסה של כפול ממכסת האינקובטורים והתקנים. כפול. כשעלמה נולדה היו בפגייה 60 תינוקות מאושפזים. בדיוק כפול מהתקן. על אותה כמות של אחיות, רופאים וסניטרים. ובכל זאת הן האכילו והחליפו והרגיעו וליטפו ועודדו.

כל יום היינו נכנסים עם בוקר לפגייה, שוטפים ידיים עד למרפקים, מצטמררים מהקור, ומתחילים את היום. כל שלוש שעות הייתי הולכת ל"חדר שאיבות" לשאוב חלב. האמהות האחרות לימדו אותי את כל התהליך, כולל חיטוי הבקבוקים והמשאבה, איחסון החלב ושמירתו. בימים הראשונים עלמה קיבלה מטרנה בזונדה, וכל טיפת חלב אם ששאבתי (ואלה היו טיפות בודדות בהתחלה) היא היתה מקבלת גם בזונדה. אני זוכרת שביומיים הראשונים שאבתי כל שלוש שעות, על כיסא גלגלים, טרוטת עיניים מבכי, ולא יצא כלום. אף טיפה. בפעם הראשונה שהצלחתי לשאוב קצת חלב, יצאו טיפות בודדות ושפכתי אותן… לאט לאט "חדר השאיבות" הפך מעין קבוצת תמיכה בשבילי. כל שלוש שעות צריך להכנס לשאיבה, בכל פעם יש שם יולדות חשופות שד בשלבי שאיבה שונים, הטלויזיה דולקת, חדר קטן, מדברות. היו שם אמהות לפגים שנולדו לפני כמה שבועות, אפילו חודשים. הרבה תאומים, הרבה "בוגרות" המחלקה להריון בסיכון, הרבה לידות לפני הזמן בגלל החום של יולי-אוגוסט. וכולן לאט לאט מכירות, ומספרות, וחולקות. לרוב התינוקות לא נתנו עדיין שם (נגד מזל רע וכאלה), חלק סיפרו שהן החליטו על שמות ורק הן ובני זוגן יודעים אותם. חלק היו שואבות בבית ומביאות למחלקה. חלק כבר התייאשו והפסיקו לשאוב, והיו באות רק בשביל לדבר.

בלילה היו שולחים אותי לישון. בהתחלה במחלקה, ואחרי שנגמרו ימי האישפוז היינו נוסעים הביתה, ומשאירים את עלמה הקטנטנה שם. אחרי כמה ימים מתחילים להכיר את השכנים. הייתי מברכת לשלום את ההורים לפגים באינקטבטורים הסמוכים, משפילה מבט כדי לא להסתכל על הפגים האחרים. כל אחד שם חווה את הסבל שלו, את ההתמודדות שלו, את הדאגה האינסופית שלו. לא רציתי לדאוג לעוד פגים. מימין היה מאושפז תינוק שנולד עם עיוות קשה בגפיים, משמאל תינוק קטנטן בצבע חום כהה, שאמא שלו תמיד צחקה שהוא שוכב "כמו על שפת הים" כי הוא היה שוכב בתנוחה מצחיקה. הייתי כל כך מרוכזת בתינוקת שלי ובעצמי שלא יכולתי להכיל אחרים.

עלמה היתה בפגייה של בית חולים אסף הרופא 11 ימים. אחרי כמה ימים בחדר מס.1 היא הועברה לחדר הסמוך, שהוא לא "טיפול נמרץ" – ובו פחות אחיות ויותר אינקובטורים. אחרי מספר ימים היא הועברה מהאינקובטור לעריסה. היא היתה "מלכת הפגייה", היא היתה תינוקת במשקל ממש טוב, שנולדה בסך הכל בשבוע 34. היא היתה היחידה שבכתה בקול (או לפחות ככה זה נשמע לי). היא התחילה לשתות מבקבוק ואפילו לינוק בגיל כמה ימים. היא עלתה במשקל. היא נולדה עם ריאות מפותחות, לא נזקקה להנשמה, ולא סבלה מהרוב המכריע של סיבוכים של פגים "קשים". היא היתה "פגית לייט". עלמה הגיעה למשקל של שלושה קילו לאחר כחודש בבית, וסגרה את כל הפערים בהתפתחות לאחר חודשים ספורים. אי אפשר בכלל לראות עליה שהיא נולדה "פגית".

כיום עלמיק מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור על הלידה שלה, על השהות בפגייה, על קטיה שרחצה אותה בגיגית בגודל של קערת סלט, על איזבל שלימדה אותי לחתל אותה. היא אוהבת לבוא לבקר ולראות את המקום שהיה לה לבית בימים הראשונים. אני… אני הייתי שומעת את הצפופים של הפגייה באזניים עוד חודשים רבים אחר כך. המעבר הזה, בין הטיפול המסור של האחיות המיומנות וההשגחה האינסופית, לאחריות בלעדית שלנו על התינוקת השברירית הזאת – היה טראומטי עבורי. במשך לילות ארוכים הייתי מסתכלת עליה, כדי לוודא שהיא נושמת. ישנתי באור, כדי לראות שהיא לא משנה צבע. הייתי מניקה אותה באור (גם בלילה) במשך חודשים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי להשאר איתה לבד. פחדתי. והאמת שפשוט חששתי לחייה.

הפוסט הזה מוקדש למחלקת הפגייה של אסף הרופא, ובעיקר לאחיות המדהימות, המסורות, המוכשרות והמיומנות של הפגייה. אתן שטיפלתן בעלמה, וטיפלתן גם בי. אי אפשר לתאר את גודל העזרה שאתן נותנות לתינוקות, וגם להורים, וכל זאת בלב רחב, בחיבוק, בחיוך ובנועם. מקווה שאתן מקבלות סיפוק מעבודתכן המסורה, ושאולי יום אחד תקבלו גם את השכר הראוי לעבודת קודש זו. נשיקות לכולכן, וחיבוק גדול מאיתנו.

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון