"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

בין הספרים בבית שלנו ברחוב המעגל (שהיה הבית של סבתא אילזה שלי) מצאנו ספר רפואה בגרמנית.

היה זה ספר ברפואת נשים, משנת 1914, של סבי ד"ר היינס לוינסקי, בתקופת לימודי הרפואה שלו בברלין בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

בעלעול בספר לא יכולנו שלא לעצור מול האיור הזה. איור של אישה קשורה ברצועה מהודקת על המותניים, באופן שנראה כמו איזו שיטה של עינויים או פתרון קיצוני לאיזושהי בעיה גופנית.

אני לא יודעת גרמנית, בוודאי לא לקרוא גרמנית. אבא שלי, במאמץ רב תירגם את ההסבר ככזה (אבי אמנם דובר גרמנית ולמד רפואה בשפה הגרמנית, אבל התרגום של ההסבר אינו מיידי, וגם אותו זיעזע): מה עושים במקרה של המשך דימום וגינלי לאחר הלידה? יש לנסות לעצור את הדימום על ידי כיווץ חיצוני של הרחם, בעזרת החזקת הרחם בידיים, דרך בטן האישה, משיכתו כלפי מטה ועיסויו. במידה והדבר איזו עוזר, יש לקשור בעזרת רצועת עור עבה את מותני האישה, ולהדק את הרצועה עד היחלשות ועצירת הדימום. יש להשאיר את האישה במצב זה מספר שעות, עד עצירת הדימום ועצירת הדופק בגפיים התחתונות. סביר להניח שאשה זו לא תוכל לחזור וללכת (אם תמשיך לחיות…).

מה אני רוצה להגיד בעצם?

שזה מטורף.

וכמה הרפואה התקדמה במהלך 100 שנה. ואיזה מזל שהמציאו את האנטיביוטיקה, ולכן אפשר לעשות ניתוח לעצירת הדימום מבלי להסתכן בזיהום. וכמה מוזר האיור של האישה היפה הזו, כביכול אחרי לידה, שנראית נחה לה ברוגע, בחלק העליון של התמונה, (בכלל לא כמו באיור מתוך ספר רפואה), ואז באמצע הגוף שלה באופן לא פרופורציוני לחלוטין מופיע חבל שמכווץ את מותניה לכדי חוסם עורקים. כמה נשים מתו ככה עד שנמצא פתרון טוב יותר? כמה נשים מתות עד היום מסיבוכים לאחר לידה?

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
   

   

   

   

3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!

   

   

   

   

   

   נדנדה מקרית בדרך

   

   

   

4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.

   

   

   

5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם.

   

   

   

   את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

   

   

   

   נחל באמצע האתר

   

   מנסה לקחת סיבוב

   

   

6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
   

   ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה

   

   בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד

   

7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה. 
8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?