פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.
פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.
"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".
וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.
אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.
ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.
הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.
מלח ופלפל.
כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
השנה ההחלטה למה להתחפש בפורים היתה קלה: Donna and the Dynamos! בארורררר!
כיוון שאנחנו צופים בסרטי מאמה-מיה פעמיים בחודש בממוצע, שומעים אבבא באוטו בלי הפסקה, ומצטטים קטעים נבחרים מהסרטים במהלך הארוחות, לא היתה בכלל שאלה. באחת הצפיות המשותפות בסרט מאמה-מיה עלה הרעיון, וכל שנותר הוא לבצע, והנה השנה אנחנו:
דונה, טניה ורוזי, הרי הן: Donna and the Dynamos:
צילום: שרון לוינסקי
הפעם אין הרבה הסברים על הכנת התחפושת, משום שזו התחפושת הכי קלה שהכנו בשנים האחרונות. בהשראת כמה תלבושות שונות שבסרט, תוך שימוש בבגדים אמיתיים שלנו, בגדי גוף זהובים שקניתי בביקורי בישראל, כמה תלבושות ריקוד שהיו בארגז התחפושות שפרמתי ועיצבתי מחדש, וידיעה ברורה ומוחלטת של הבננות איך ומה צריך – קצת אילתורים, והנה אנחנו מוכנות להתחיל והופיע!
אז ככה דונה והדיינמוס נראות בסצנות ההשראה:
והנה אנחנו משחזרות את ההצלחה:
צילום: שרון לוינסקי
צילום: שרון לוינסקי
זו היא דונה שלנו (עלמה, שידעה בדיוק להסביר מה היא צריכה ואיך לפרק לה איזה בגד ריקוד של בת-דודתה נטע, איפה לחבר לה אותו, ואיזה תסרוקת תהיה מושלמת):
אפשר להגדיל בלחיצה!
הנה רוזי שלנו (תמרול, החלטית כתמיד, בחרה לה ג'ינס, חצאית, והסבירה לי איך לחבר לה את הצעיף לקרסוליים. היא בחרה ברוזי בגלל שהיא המתולתלת בחבורה):
למחרת בJcc אני עבדתי כצלמת, אבל לא פספסנו את ההזדמנות להצטלם גם בעצמינו (הפעם הלכתי על גרסה פחות פרובוקטיבית של טניה, בכל זאת, וגם וויתרתי על הפאה לרווחת הבננות. הן טענו שהיא מזעזעת):
צילום: נגה גולדמן
צילום: נגה גולדמן
צילום: נגה גולדמן
היה נהדר, קל להכין, שמח, ובעיקר: איזה כיף שחזרנו התחפש ביחד! תודה בננות, שימחתן אותי (:
קודם כל צפינו בבית בסרט מאמה-מיה, כדי להתכונן ל –
המחזמר מאמה מיה, בתאטרון בוונקובר
אז יצא סרט ההמשך – Mamma Mia – Here We Go Again, וכמובן הלכנו כולנו לקולנוע לצפות בסרט
ואז הלכנו שוב לקולנוע לצפות בסרט ,
ואז רכשתי את הדיסק – הפסקול של הסרט, כדי שנוכל להאזין לו בבית ולרקוד ללא הפרעות של פרסומות (שיש ביוטיוב)
מאז לפחות פעם בשבועיים-שלושה צופים פה בבית בסרט ממה מיה הראשון, או השני.
אז למה זו כזו הצלחה מסחררת (אצלינו)?
הנה שבע סיבות עיקריות:
זה מחזמר! אין כמו שירים וריקודים בשביל לשמח לב ילדה (או אשה בת 41)
אני ראיתי את המחזמר המקורי לפני כ-18 שנה בטורונטו. אחותי הזמינה אותי. בנוסף להתפעמות מהתאטרון המטורף שההופעה הוצגה בו, נהנתי מכל רגע בהופעה. איך אפשר שלא להסחף אחרי הסיפור הקיטשי-רומנטי-אך פמיניסטי במידה הזה?!
השירים של אבבא.
השירים של אבבא! גם בלי הסרט הם סוחפים ומהנים בזכות עצמם
מריל סטריפ בסרט הראשון
שר בסרט השני ("רובי!" – "פרננדו!"של שר ואנדי גרסייה זה כמעט כמו ה"ג'וני!" המיתולוגי של ריקוד מושחת. אנחנו לא מפסיקות לשחק את הסצנה הזו בעצמינו, היא מושלמת!)
כשצופים בסרט בבית תמיד אפשר ללוות את הצפייה בשירים, ריקודים, פופקורן ובעיקר – תחפושות!
חייבים לפנות את הסלון כדי שיהיה מקום לרחבת הריקודים
דאגה כנה
הערות והארות:
הסרט מסווג כ-14+, בגלל עניין ההריון משלושה אבות (בסרט הראשון), והעובדה שיש סצנות "סקס" כביכול בסרט השני, שימוש במילים לא נאותות, ורואים שתיית אלכוהול בסרט. אני לא הרגשתי שהוא פחות נאה לצפייה לבננות מסדרות אחרות שהן צופות בהן. להפך, עניין המשפחה ללא האב / שלושה אבות דווקא פָּתַח פֶּתַח לשיחה נוספת על מבנים שונים של משפחות שזה נושא חשוב בעינינו. וענייני חשיפה לסקס עם שלושה גברים שונים בהפרש של כמה שבועות – בנתיים לא הטריד את הבננות.
דבר נוסף – לפני שאנחנו הולכים לצפות בהצגה או מחזמר (ראינו עוד שניים פה בשנתיים האחרונות – סינדרלה ומרי פופינס, בתאטרון תחת כיפת השמיים בקיץ) – אני נוהגת להכין את הבנות על ידי הקראת הסיפור, צפייה בקטעים נבחרים (אם יש, למשל שירי מרי-פופינס ביוטיוב לפני הצפייה במחזמר) ולפני צפייה בסרט חדש בקולנוע אני מראה להן את הטריילר. זה אמנם הורס את אלמנט ההפתעה, אבל מקל עליהן מאוד להבין את הסיפור ולעקוב אחרי הסרט. ילדים בכל מקרה מעדיפים את הידוע והמוכר, ולכן יכולים לצפות באותו סרט שוב ושוב ושוב (בעצם גם אני יכולה לראות את כל פרקי "מד-מן" מההתחלה בפעם החמישית, ולא להשתעמם לרגע. אולי זה אופי).
שוב ממה מיה? התמונות צולמו באמת בעת צפייה בסרט, אבל על פני תקופה של חצי שנה
הבננות שלי באופן ספציפי מאוד מפחדות מסרטים, ומעדיפות להמנע לחלוטין מצפיה בסרטים שמפחידים אותן. סרטי אנימציה של דיסני למשל, שכביכול מיועדים לגילן – מאוד מפחידים אותן. זה ידוע שבסרטי דיסני תמיד יש אסון או טרגדיה גדולה שמניעה את העלילה – ולפעמים סתם בשביל המתח או העניין. אני לא מדברת בכלל על סרטי אנימציה מפחידים באופן אובייקטיבי כמו "מוצאים את נימו" (האמא נטרפת, הכרישים המפחידים), "במבי" (האמא ניצודה), "בת-הים הקטנה", "שלגיה" וכו' (המכשפות המפחידות), אלא גם על סרטים חדשים ש"מיועדים" לצפיית ילדים. הבננות שלי מפחדות גם ב"פרוזן", וב"מואנה" (למרות שצפו בהם כבר כמה פעמים). מתברר שסרטים מצולמים פחות מפחידים, כשהם סיפורים על בני אדם רגילים ולא על-טבעיים…
ודבר אחרון: זה יתרון של ילדים דוברי אנגלית לצפות בסרטים דוברי אנגלית. מן הסתם אף אחד לא מדבב סרטים כאלה, וילדים דוברי עברית לא יספיקו לקרוא את התרגום, מצד שני מיטב חברותי מראות לילדיהן סרטים דוברי אנגלית בלי דיבוב גם ככה. מהשירים אפשר להנות בכל מקרה, והעלילה פחות חשובה (:
כתבתי על החומרנות, על המרצ'נדייז, על המחירים המטורפים, על התורים הארוכים.
איכשהו קצת התביישתי לכתוב את זה, כאילו אני מספרת פה בגלוי שאני נותנת חינוך לא טוב לבנות שלי. חינוך לחומרנות, עידוד תופעת ה"תקני לי". מה, חייבים "אטרקציה" בשביל להנות? אי אפשר כבר לטייל בטבע?
את כל זה אמרתי לעצמי בעודי כותבת את הפוסט. איך אני אתרץ את זה מעל גלי הרשת?
אז כן, התשובה היא שאכן נסענו מבחירה לדיסנילנד. אני חייבת להודות שכולנו נהננו כל-כך בפעם הראשונה שרצינו לנסוע שוב. כ-ו-ל-נ-ו. מהצבעוניות, מההגזמה, וגם מההשקעה בפרטים הכי קטנים.
נהננו מהמתקנים, מלשוט בסירה, מלנסוע ברכבת, מלנהוג במכונית, מלהסתובב מהר, מלדהור ברכבת הרים מהירה, מלהסתובב ולרחף בנדנדות, מ"לצלול" בצוללת צהובה. שיתפנו פעולה עם הפנטזיה באופן מוחלט.
נהננו גם מהמתקנים הישנים וה"פשוטים" ביותר. נהננו מהמצעד ומהרקדנים, מלנופף לשלום ל"נסיכות". הבננות התרגשו מאוד לדבר עם "טינקרבל" ולשמוע על הבית שלה, כשה"טינקרבל" המחופשת מדברת איתן בקול קטנטנן ומסבירה שהיא אוהבת לשתות צוף ישר מהפרחים. גם הן יודעות שזו לא טינקרבל מהסרט, אבל כיף לחשוב לרגע שאולי כן.
וגם שם, בדיסנילנד שהוא פארק עם מליון פיתויים מכל הכיוונים, נהננו מהדברים הקטנים.
מלטייל בשמלה עם שרביט ולהרגיש כמו פיה אמיתית.
תמר טינקרבל אמיתית
מלהצטלם בחולצות תואמות, כשעלמה מביימת אותנו ואומרת לנו איך לעמוד.
בימוי ועיצוב אמנותי: עלמה
מלהתבונן במפה ולבחור איזה מתקן אני ארצה לעשות עכשיו, ועל איזה ארצה לעלות שוב.
מתכננת תכנונים
מלהקשיב למוזיקה, מלמצוא בתפריט המיוחד לעונת החגים גם לביבה של חנוכה, ושירי חנוכה ברמקולים.
יש לטקע!
מלנסוע ברכבת שמקיפה את הפארק, סתם כך, ולצלם במצלמה.
מצלמות במרץ
מלהסתכל על רכבות-ההרים הענקיות חולפות ולהציץ בפרצופים של האנשים שעולים על הרכבת, צורחים בהנאה ובפחד.
הכי כיף להסתכל על רכבת-הרים מהצד, מבחינתיתסתכלו על המבט של עלמה. אפשר להגדיל בלחיצה
מבחינתי, היה שווה. מאוד.
אקנח בעוד קצת מחוויות אקראיות שלנו בדיסנילנד, ההנאות הגדולות של החיים:
עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.
כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.
כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".
נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.
בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.
דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.
דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה
בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.
עלמה וסינדרלה, 2016
תמרול לא היתה מוכנה להתקרב לאף אחת מהנסיכות, רק למרי פופינס.
השנה תמרול ממש רצתה לחפש את טינקרבל, לפגוש אותה ולהצטלם איתה
תמרול בחרה בובה של אריאל ומאוד רצתה לפגוש את "אריאל "האמיתית
מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!
יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.
על "מידוויי". 2016על "מידוויי". 2018
תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).
בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.
כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.
ההשוואה משנה שעברה
הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.
"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.
"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואהתמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואהתמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!
בכל מקרה.
מצלמים.
תנו לי חמש דקות.
לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.
תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.
אני ועלמה מצלמות.
תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.
אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)
הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.
לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.
לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.
אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:
מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!
אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אניריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.
אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.
כך החדר נראה: (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
החדר של הבננות גרסת ונקוברהצד של עלמההצד של תמר
צד של עלמה
צד של עלמה
קומפקטי ומגניב
והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.
יצירות של עלמה – עץ משפחה
פיל פילון של "מותק" הדס הול מלפני 20 שנה בטח
שרשרת דגלונים סרוגה של רוטב
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כריות ובובת יוניקורן. של שין, שלי ושל רוטב
מדף היצירות של עלמה
עבודת תפירה של תמר
ציורים של תמרול
שרשרת אנשים של עלמה ותמר
מד גובה שאני איירתי לפני איזה 15 שנה
כרית שלי, בובת ארנבת של רוטב, בובת פילפילון של שרון
מזוזה שתמר עשתה בגן
שלט הדלת ששיניתי לתמר. הבאנו מישראל!
מד גובה שאני איירתי לפני איזה 15 שנה. ממול הדלת עם יצירות של הבנות
מובייל הטיפות המיתולוגי ששין שלחה לעלמה לכבוד הלידה
שרשרת כדורי צמר ששין שזרה
כרית ומצעים מעשי ידי אחותי שין להתפאר
פילפילון ומצעים מעשי ידי אחותי שין להתפאר
סוס של "מותק" הדס הול
תיקי ספר שתפרתי לבנות בישראל
תיקי ספר שתפרתי לבנות בישראל
מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:
ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.
אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:
והעיקר שמרוצים.
אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.
ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.
פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן
שלכת.
מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.
רחוב, רגיל, לידינויש פה פשוט רחובות שנראים ככה
הימים מתקצרים.
כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.
דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל
עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
דלעות.
השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.
בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין
דלעת לפני שנה
שתי דלעות לפני שנה
עלמיק היפה ברחוב מרוצף עלי שלכת
עלמיק מחופשת לדלעת
קטיף דלעות בגינה ציבורית
קטיף דלעות בגינה ציבורית
תוכניות לחורף
כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.
תמרול באור קסמים
היש דבר יפה מזה?!
מתקרר בחוץ.
הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.
האלווין.
ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים
התכנית של עלמה לתחפושות
רוח רפאים מאפרת פרפר
השלט מוכן
האלווין 2018!
אני לא מפסיקה לצלם.
איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.
תמרול מתפעלת מעלה
קצת כדורגל בשמש הסתווית
בנות של צלמת
בנות של צלמת
וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.
איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.
עלמיק ביקשה מתנה ליום-הולדתה אלבום תמונות של עצמה. "אני רוצה להסתכל על תמונות שלי שהייתי קטנה". היא אמרה לי, כמה ימים אחרי יום הולדתה השישי.
"זה הרבה עבודה" עניתי לה, מתחילה להילחץ מהצפוי לי. "זה יקח לי זמן". – "לא נורא, יש עוד המון זמן, תכיני לי ליומולדת הבא!"
"גם תמר תרצה" אמרתי לה. "היא נורא תקנא". – "לא אכפת לי שתכיני גם לה" היא ענתה לי.
והרי כל האלבומים שלנו נשארו בארץ.
ואני כמעט לא מדפיסה תמונות, מלבד לקיר תמונות שלנו, או כדי לשלוח ארצה כמתנות לחגים.
זה היה לפני כמעט שנה, ולקראת הקיץ, כשהתקרב יום-הולדתה ה-7 של עלמה, לא נותרה לי ברירה. הבטחות צריכים לקיים.
גם אם אני קצת אובססיבית.
גם אם אני לא מסתפקת בתמונות שכבר בחרתי לאורך השנים לבלוג אלא מתעקשת לעבור תמונה-תמונה על 7 שנים, עשרות אלפים של תמונות, מאות תיקיות.
גם אם אני עושה עבודה כפולה כי החלטתי לעשות אלבום גם לתמר.
גם אם זה ביום האחרון למבצע באתר שאני מזמינה ממנו (Blurb), והנה כבר ארבע לפנות בוקר. אם כבר יש לי ילדות גדולות שישנות בלילה, אני יכולה להקריב לילה אחד, למרות שלמחרת יום לימודים רגיל…
אבל יצא מהמם. 190 תמונות (כי לא הצלחתי לצמצם יותר) לכל אחת (שיהיה הוגן), עיצוב מינימליסטי (אי אפשר גם להשקיע בעיצוב), של זכרונות ורגעים ראשוניים ומשמעותיים ויפים בחיים שלהן.
עלמה קיבלה את האלבום ביום-ההולדת שלה, כששהינו עם סבא וסבתא דליה ורוני באי החביב עלינו גבריולה בחופשה קייצית, אחרי משחק של "חפשי את המטמון". ההתרגשות היתה גדולה.
שתיהן מאוד התרגשו והתלהבו. מאוד מאוד. במשך עשר דקות.
מאז לי (ולסבים, הזמנתי מיד שלושה עותקים מכל אלבום) יש אלבום תמונות מרגש מזכרונות, אירועים ראשוניים, משמעותיים, וסתם יפים שלהן.
וזה בסדר, אני יודעת שיום יבוא וגם הן יחזרו לעלעל בהם ויהנו מההשקעה.
יום אחד, כשהסליים בבית יגמר וכל הגומי-לומס יהפכו לצמידים צבעוניים.
אז.
וככה הם נראים:
ההתרגשות שלי כשהגיעו הספרים!עמודים נבחרים
כריכה קדמית ואחורית. חייבת להכניס קצת את האביב ברחוב שלנו בונקוברערמת אלבומים מחכה ליומולדת ולסבים
המתנה שבסיום "חפשי את המטמון" ביום היומולדת: אלבום אישי לעלמה, ואלבום אישי לתמר:
איזה אושר!אגוצנטריות ילדית במיטבה
והנה עוד טעימה מהתמונות שבאלבומים (טעימה ממש, אמרתי שיש 190 תמונות לכל אחת…)
אהבה בין אב למיני-מי שלואהובתי הקטנהאיזה ילדה ליצן
MyTrueColors גלית לוינסקי 