הנה שוב הגיע הזמן בשנה לקייטנת אופניים.

לא שזה חובה, אבל עלמה רצתה כבר "To go on the road" – לרכוב על הכביש, ותמר רצתה כמו עלמה (והאמת שמאז שתמר למדה בקלות רבה לרכוב היא לא ממש רצתה להמשיך עם העניין הזה, בעיקר כי פחדה להתחיל ולעצור).

שוב הבננות הלכו לחמישה ימי קייטנת אופניים במחיר מוגזם לחלוטין.

שוב ביליתי את הימים שלפני הקייטנה בדאגות וחרטות,

ושוב הן הפתיעו אותי לטובה.

תמר נהנתה, וכמו שאפשר לסמוך עליה – עשתה רק, אבל רק מה שהיא רצתה, ומתי שהיא רצתה. בסוף היום הראשון לקייטנה תמר אמרה לי: "החלטתי שאני רוכבת היום רק אחרי לאנצ'!", והמדריכה שלה ניסחה זאת כך: "היא לא רצתה לרכוב כל היום, אמרה שהיא מפחדת. ניסיתי בכל הדרכים האפשריות, הבטחתי מדבקות, לימדתי אותה. בסוף פתאום הפנתי את הראש וראיתי שהיא רוכבת בטור שלנו". הגיון תמרולי.

ועלמיק – רכבה כל יום לשני פארקים רחוקים, חצתה כבישים ראשיים… אלוהים, יותר טוב לא לדעת. חזרה בכל יום מאובקת ותשושה ממאמץ, אבל בוגרת בעוד כמה שנים.

ונקובר ואופניים, אי אפשר להפריד בינהם.

גאווה צרופה

אגב, לרכב או לרכוב? בדקתי אצל האקדמיה ללשון עברית ואז חזרתי ותיקנתי את כל הפוסט. שתדעו: לרכוב!

וכאן הפוסט משנה שעברה על העיר והאופניים, שתבינו את השגעון וההגיון שמאחוריו.

לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:

אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,

הבננות ואני הכנו לו ברכה

מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד

גם לא אותי

אז קבלו אותנו!

זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".

עד כדי כך היינו רציניות.

קרדיט לעריכה הנהדרת מחומר גלם קורע מצחוק אך רחוק ממושלם: נטע גולדמן המלכה!

והנה עוד קצת למי שלא הספיק לו:

הזמנתי רקע חדש מאמזון

יש לי פה כזה אור-חלון יפה, שחבל לא לנצל אותו. למרות שאני לא מצלמת בסטודיו כבר שנים… "הפעם זה אחרת" אמרתי לעצמי. "לא עוד פלאשים! תאורה טבעית בלבד!".

הרקע הגיע

עם ריח עז של פלסטיק מסין

ואחרי שהרכבתי וגיהצתי ותליתי

הייתי חייבת לבדוק על מישהו את האור

והכיוון

והשעה הנכונה לצילום

אז יומיים לפני שההריונית החמודה שלי הוזמנה לצילומים, בדקתי על שתי "הריוניות" חמודות לא פחות:

הרקע לא מגוהץ מספיק!

לא מאבדת סבלנות. עלמה העוזרת המושלמת

עוד פוסטים על להיות בת של צלמת, ועל ילדה עם מצלמה, ועוד אחת בדרך, על לעזור לאמא בסטודיו בגיל שנתיים, על הריונית באור טבעי,  והנה על הריון בחוץ

"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.

אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:

ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.

לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת  – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.

ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.

הפעם הראשונה שתמר נעמדה, בת 6 חודשים

עובדת בחדר עבודה

ברגע שהצליחה לטפס השולחן נהיה גם שלה

ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).

ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.

ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.

כולם קוראים אז גם אני

מתאמצת לכתוב בעצמה בכרה למורה לריקוד

ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.

סופסוף חברה צעירה ממנה

לוקחת טרמפ את התינוקת שלה

לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.

ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.

תמיד בוחרת את הגלידה ראשונה מכולנו

מתה על התמונה הזו. לנגוס בתפוח אפילו אם אין מספיק שיניים

מודדות את הגובה של "חמודה" – בובת קרמיט

תמרול תעלול

שמח בבריכה

אני בת שלוש, לא ידעתם?!

ילדה ופיתה

קטעים פה

רוכבת על סוס ולאושר אין גבול

הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.

ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.

ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.

תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.

מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!

לקריאת עוד פוסטים על הילדונת הזו (חוץ מכל אלה שמודגשים לאורך הטקסט): הפוסט הראשון של הבלוג היה עם תמר, וגם הפוסט השני שהיה על הצילום החודשי שלה, כאן חגגנו לה יומולדת שנה, כשהפסקתי להניק אותה, וכאן כשהיא היתה בת שנתיים, על חיבתה לנעליים, פוסט אהוב במיוחד על האחיות עלמה ותמר, על היחסים של תמר עם הדג-דגיג, תמר מבלה בסטודיו לצילום, תמרול המתולתלת הרשמית של המשפחה, תמר ואיה, תמר כבר לא תינוקת, ומהזמן האחרון – כמובן על ההופעה הראשונה של תמר, ועל תמר מצלמת, על תמר בת ארבע ואבא.

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)