תמר (בת 11) כתבה שיר בישראל,
כתבה והלחינה
ושייפה אותו במשך תקופה ארוכה
ואז עבדה עליו עם מיכאל המורה שלה לתופים מ"צליל וזמר" בקרית-קרניצי
ביחד הם עיבדו את השיר,
מיכאל תיקן את הלחן
הוא ניגן והיא שרה והם התאמנו במשך כמה שיעורים
היא רצתה לצלם לשיר קליפ ושאני אפרסם אותו בשבילה ביוטיוב ופייסבוק ו"בכל המדיות שיש לי"
אז אני הגעתי לצלם
ובאתי בשיעור הבא אחריו שוב
ואז אני ותמר חשבנו על הקליפ
וצילמנו בבית.
אחרי שצילמנו אמרתי לתמר שיקח לי זמן להתפנות לערוך את הקליפ שלה
כי אריזות וחוזרים לוונקובר ומסיבות סופשנה והכל בבת אחת
ואז היתה המלחמה עם אירן ששיתקה אותי לחלוטין
ואז
כמה ימים לפני הטיסה מהארץ, מיד אחרי שאירן נגמר, דיברו על עיסקה.
ואני כבר לא מתפתה להאמין, ומנסה לא ליפול בספינים
אבל הפעם זה היה נשמע רציני מתמיד
ואמרתי לתמר שאין זמן לצילומי השלמה, נסתדר עם מה שיש, אני אערוך לה את הקליפ בטיסות לוונקובר כי אם תוך כמה ימים יש עיסקה אז כדאי להוציא את השיר לפני
שעוד יהיה רלוונטי
אם היא כבר עבדה כל-כך הרבה חודשים על השיר הזה.
נחתנו בארבעה ביולי בוונקובר. בחמישה ביולי לקחנו את הבנות לקמפ שלהן. במעבורת לקמפ בעזרת טיפים בוואטסאפ מהמורה הנפלאה שלי לוידאותמי בר-שי אחרי מליון שעות עריכה בטיסות, סיימתי לערוך את הקליפ והעלנו אותו ליוטיוב.
כשנפרדנו מהבנות באי גבריולה בדרכן לשבועיים וחצי קמפ אמרנו להן שנתקשר אליהן כשתהיה עיסקה, כדי שידעו בזמן אמת. נפר את הכללים שאין שיחות טלפון עם הקמפ כי בשביל כזו הודעה יאפשרו לנו להתקשר ולמסור להן מסר.
כמה טוב שיש את פורים לילדים, אלה שלמדו בשנה וחצי האחרונות מה לעשות באזעקות, פחדו מטילים איראנים, מכתב״מים חות׳ים, ממחבלים מתפוצצים, מחדירות מחבלים הביתה. בנוסף לכל הדאגות הרגילות של ילדים הם התרגלו לחכות בשבתות לשחרור חטופים, מכירים את הסיפור של כל חטוף ששוחרר, מכירים את המראה של ״לפני״ ו״אחרי״, ומתרגשים מסרטוני השחרור של כל אחד ואחת.
ופורים הוא עולם אחר ושמח בתוך שגרה מטורפת וכל-כך מסובכת.
פורים, כמו כל השנה הזו, הוא אחר ממה שהבנות מכירות מוונקובר. הן למדו בבית-ספר יהודי ולכן חגגו את פורים, וגם להן היה ״שבוע פורים״ שכלל ימי התחפשות לאורך כל השבוע וקרנבל פורים חגיגי ביום החג. אבל כאן הכל קצת אחרת, וזה תמיד נחמד להסתכל ולשים לב לדברים השונים. למשל אחרי קרנבל הפורים אתמול היה לנו דיון בבית על תחפושת האינדיאני של אחד המורים. כל צוות ההוראה התחפש לעמים שונים / מדינות שונות. יוון, ספרד, ארגנטינה, ארה״ב. בקנדה כמובן אי אפשר להתחפש לאינדיאני. אסור בכלל לומר ״אינדיאני״, כי זה נחשב פוגעני. המילה הרשמית לאינדיאני בקנדה היא ״אנדיג׳נס״ שמשמעותה ילידים, ובשמונה שנים לא השתמשתי במילה אינדיאני כמו הפעמים שכתבתי את זה בפסקה האחרונה. זה כמו שלא נקרא ״כושי״ לאדם שחור, לכולנו זה נראה הגיוני.
אבל בארץ מקובל לחשוב שכל ״השטויות הפרוגרסיביות האלה״ לא קשורות אלינו, ובכלל האינדיאנים לא מבינים עברית אז מה זה משנה מה אנחנו עושים פה עשרות אלפי קילומטרים מהם. בקנדה בכלל לא מקובל להתחפש לבני עמים אחרים כי זה נחשב cultural appropriation – מושג שכל-כך קשה לי להסביר כי אני לא לגמרי מבינה את הדקויות שלו בעצמי. בגדול זה אומר שאסור שימוש של הרוב בחברה בסממנים של מיעוט בחברה, באופן שלא מכבד אותם או מצהיר על הנוכחות שלהם (של הסממנים החיצוניים). לדוגמא: אישה לבנה שיש לה תסרוקת עם צמות של אישה שחורה
הנה צירפתי הסבר שנעשה בשביל CBC הקנדי
מסכימים או לא מסכימים, זה חלק מהחינוך הקנדי, חינוך שמגיע גם אל המבוגרים.
והעניין הוא לדעתי לא אם מותר או אסור להתחפש בישראל לאינדיג׳נס, אלא היחס של הישראלים לעצמם כ״הכל שטויות״ ״עם הפרוגרסיביות הזו הכל כבר נחשב פוגעני״ ו״חבל שהם לא כמונו. אנחנו קשוחים, אנחנו לא נפגעים משטויות״.
הבנות סיפרו גם על חבורת ילדים שהתחפשו ל״דוסים״ (ככה הם הציגו את התחפושת) והלכו לצעוק שהם לא מתגייסים באיזו כיכר. וגם על ילד שהתחפש לחיריה המנקה הערביה של בית-ספר, שהרבה מילדי בית-הספר וגם כמה מורים (חמור כפליים, חינוך לגזענות ממש) צוחקים עליה בכל יום מחדש.
וזה הקשר. בעיני זה חלק מההתנשאות הישראלית. אנחנו תמיד רואים את עצמינו כיותר טובים. מ כ ו ל ם. גם מישראלים.
לא ידעתי שכל זה יצא ממני.
בכלל התכוונתי לכתוב את הפוסט השנתי שלי על פורים, שהוא המסורת האחרונה שנשארה פה בבלוג – על התחפושות החמודות, ואיך הבנות המקסימות שלי חשבו בעצמן על תחפושת והרכיבו אותה לבד, על היום-כיף שתמר ואני עשינו בנחלת בנימין כמו שעשיתי עם עלמה לפני שנים – קנינו בד אדום וגומי ואקססוריז, ותפרנו ביחד עם סבתא אסתר את המכנסיים, והיא נפגשה עם נגה חברתה ובת זוגתה לתחפושת והן הכינו ביחד את האוזניים והזנב של מיקי ומיני מאוס.
אז הנה :
תמר: מיקי מאוס
אין מה לומר. המיקי-מאוס הכי חמוד בעולם. באופן אובייקטיבי!
נועלת נעליים שלי כדי שיהיו גדולות עליה
הו הפרטים הקטניםמיקי ומיני מאוס
עלמה: אליס בארץ הפלאות
האליס הכי יפה בעולם, באופן אובייקטיבי!
היא היתה אליס בארץ הפלאות ביחד עם חברתה הטובה (והלא חובבת פרסום) שהיתה מלכת הלבבות.
ואני הייתי הארי פוטר. כל האקססוריז קנויים אבל הצלקת במצח אמיתית (: לפני כמה חודשים (בלילה שאחרי שחגגנו האלווין האמת) נפלתי ופתחתי את המצח. אחרי 10 ימים כשהפלסטר של ההדבקה ירד ראיתי את הצלקת – צלקת בצורה של ברק! מיד ידעתי שאני אהיה הארי פוטר בפורים השנה. כמעט לא נשארה צלקת אבל מבחינתי זו היתה התחפושת. וגם ככה אני מתחפשת בשביל עצמי . צילמתי בבית הספר לפחות עוד 6-7 הארי פוטרים אז השתלבתי טוב.
ביום רביעי רם ואני היינו בכפר עזה, בפרוייקט ״שיפוץ שכונת הרצפות הירוקות״ של ׳אחים לנשק׳.
שכונת הרצפות הירוקות היא אחת השכונות בכפר עזה שנחרבה ורבים מתושביה נפגעו בשבעה באוקטובר. ״אחים לנשק״ יזמו את שיקום השכונה על ידי תרומות ומתנדבים. דרך הרשמה באתר ייעודי אפשר לבחור אם לתרום כסף, או להתנדב פיזית – יש מקום למתנדבים אנשי מקצוע ולמתנדבים כמונו – שעוזרים בעבודה, בבנייה או במטבח (יום עבודה מ8:00-16:00 וכלל ארוחת צהריים).
מדובר בשכונה המונה 16 דירות צמודות קרקע, כמו ״רכבות״ של ארבע דירות כל אחת. דירה קטנטנה של סלון קטן, מטבחון בכניסה, חדר שינה/ממ״ד, וחדר רחצה. רם ואני היינו בצוות השפכטל. איש מקצוע מתנדב (זאבי) לימד אותנו איך להשתמש ולמרוח נכון את השפכטל, וביחד הצוות שלנו תיקן והשלים עבודה בשתיים וחצי דירות ביום הזה.
קיבלנו את הלו״ז לוואטסאפ הקבוצתי יום קודם ולשמחתי גיליתי שהוכנס לסדר היום גם סיור בקיבוץ. קראתי על כפר עזה אבל לא הייתי בו קודם מעולם. בשל״ת הראשון שלי- לפני הגיוס גרתי חצי שנה בקיבוץ גברעם השוכן כמה קילומטרים מכפר עזה, ומאז אני מכירה ואוהבת את הנוף. אבל כפר עזה של 2024 הוא לא נוף נעורי. הנסיעה מצומת שער הנגב עד לקיבוץ היא נסיעה רועדת ורועשת על כביש שנחרץ לכל אורכו מכובד הטנקים שנסעו עליו. מימין – ממזרח, מיתמר עשן העולה מעזה הנראית במרחק קילומטרים ספורים. הקיבוץ עצמו הוא שטח צבאי סגור. בקיבוץ יש חיילים, ויש תושבים מעטים. יש אינסוף כיסאות צהובים, דגלים, סרטים וכרזות הקוראים להחזרת חמשת החטופים של הקיבוץ שנשארו בעזה: קית׳ סיגל, אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, גלי ברמן וזיו ברמן.
את הסיור ערכה לנו איילת, בת הקיבוץ שלקחה אותנו להשקיף על הגדר המקיפה את הקיבוץ והעצים שהצבא יזם את נטיעתם מעבר לגדר כדי להקשות על תושבי רצועת עזה להשקיף על הקיבוץ. מעבר לגדר ולעצים הספורים, ומעבר לשדות החקלאיים של הקיבוץ, במרחק של כשלושה-ארבעה קילומטר אפשר לראות את ג׳בליה. הגדר במרחק שני קילומטר, מעבר לה שטח גדול שהצבא שיטח, ואז בניינים אפורים של ג׳בליה או מה שנשאר ממנה. בכל כמה דקות נשמע ״בום״ חזק מאוד, לפעמים רעש מטוסים, לפעמים צרור יריות מרוחק. איילת לא לקחה אותנו לשום מקום נוסף. בנקודה הזו שבה רואים את ג׳בליה מרחוק ראינו בזווית העין את שכונת הצעירים ממנה נחטפו ארבעה מתוך חמשת החטופים של כפר עזה שעדיין לא הוחזרו. הכניסה לשכונה סגורה בסרט צהוב ותושבי הקיבוץ ביקשו שלא נסתובב בה. בדרך חזרה לחדר האוכל עברנו ליד שכונת צעירים נוספת, הרוסה, חלק מבתיה שרופים, וגם שם התבקשנו לא להסתובב, חוץ מבדירתה של סיון אלקבץ*, וקצת בכניסה לשכונה הזו. בטבח בכפר עזה בשבעה באוקטובר 2023 נרצחו ונהרגו 64 תושבים, ונחטפו 19 מתושבי הקיבוץ. איילת סיפרה לנו את הסיפור הפרטי שלה ושל הקיבוץ שלה – כפר עזה. איילת ובעלה הסתתרו 30 שעות בממ״ד ביתם, בזמן שמעל 140 מחבלים הסתובבו, רצחו והציתו את תושבי ובתי הקיבוץ. איילת סיפרה את סיפורה וחזרה והדגישה את גבורת החיילים המעטים שהגיעו והגנו באומץ לב על הקיבוץ. חלקם נהרגו ורבים מהם נפצעו, מעטים מול מחבלים כה רבים. ששה מחברי כיתת הכוננות נהרגו בקרב.
מאז השבעה באוקטובר, שמבחינתי התחיל ב20:30 ביום שישי בוונקובר, והתדהמה, והפחד הנוראי, והתחושה שנכנסו מחבלים אלי הביתה (למרות שהייתי בבית שלי בוונקובר) הרגשתי שאני צריכה לעשות ״משהו״. אז תרמתי כסף וקניתי ציורים, וקניתי חולצות וסיכות וכובעים ודגלים בכיכר החטופים בכל ארבע הפעמים שהגעתי לארץ אחרי השבעה באוקטובר, ורם נסע לארץ להתנדב שבועיים במד״א, אבל כל הזמן הזה שהסתובבתי עם רצון לעשות ״משהו״ לא היה לי מה. לא הייתי פה. כשבאתי ארצה לשבוע בכל פעם לא הצלחתי להביא את עצמי להתנדב, וסופסוף מצאתי את האפשרות הזאת!
הפרוייקט הזה של ״אחים לנשק״ הוא כולו בהתנדבות ומכספי תרומות. מאירגון ימי ההתנדבות, קניית חומרי הבניין, גיוס אנשי מקצוע, גיוס מתנדבים, התנדבות בבניין ובמטבח, ועד קניית מוצרי הגלם לבניין ולהכנת האוכל. לשמחתינו השף שאול בן אדרת התנדב בדיוק ביום בו אנחנו הגענו בהכנת ארוחת הצהריים, ובשיא הכנות – היא היתה אחת הארוחות הטעימות שאכלתי. הוא אפילו הכריח אותי לקחת מהטחינת-עמבה שסירבתי לגעת בה, ותכלס – היא היתה מעולה.
היה יום טוב, למרות המראות הקשים והצמרמורת בזמן שאיילת סיפרה את איך שהיא עברה את השבעה באוקטובר. הרגשתי שאני סופסוף ״עושה״. לא מגיע לי שום ״כל-הכבוד״, אני מודעת לזה שאני הרווחתי היום הרבה יותר ממה שנתתי. הדירות שעשיתי בהן שפכטל לא מספיק חלק הן משהו קטן. מה שחשוב לי הוא שתושבי הקיבוץ יודעים שאנשים באים מכל הארץ (והיו שם גם כמה מחו״ל) להתנדב ולעזור להם לשקם את הקיבוץ, ואת החיים שלהם. שהם ידעו שאכפת לאזרחים. שהם לא לבד כמו שהרגישו בשבעה באוקטובר. שגם אם המדינה עוד לא העבירה להם כסף לשיקום הבית, יש המון אנשים שרוצים לעזור.
פרוייקט ״שיקום שכונת הרצפות הירוקות״ בכפר עזה מאוד מבוקש, ולכן כרגע מותר להתנדב בו רק פעם אחת, חוץ מלאנשי מקצוע בתחום הבניין שהם מאוד נחוצים. בשיחה עם האחראים במקום הבנתי שבקרוב יתחיל עוד פרוייקט שיקום של ״אחים לנשק״ בקיבוץ אחר, ואולי עכשיו עם הפסקת האש – יוכלו להתחיל לשקם גם את ישובי הצפון.
״שכונת הרצפות הירוקות״ בכפר עזה היא אחת משכונות הצעירים שנחרבו בשבעה באוקטובר. איילת סיפרה שיש עוד כמאה בתים שזקוקים להריסה ובניה מחדש בקיבוץ, ומאה נוספים שזקוקים לשיפוץ מאסיבי. מעט מתושבי הקיבוץ חזרו. לרבים אין בית לחזור אליו. חלקם לא מסוגלים לחזור. בנתיים הם עוברים השבוע לגור בקיבוץ רוחמה שהמדינה בנתה בו שכונה לתושבי כפר עזה.
כפר עזהביצוע: אזרחי ישראלשכונת הרצפות הירוקות בעבודהשכונת הרצפות הירוקותצוות שפכטלצוות שפכטלצוות שפכטלהיה טעים אין מה לומר, ואלה רק הסדוויצ׳ים של 10
ואלה התמונות מהסיור:
צופים על ג׳באליה ממול, משמאל השכונה הצעירה ממנה נחטפו ארבעהמקרוב יותר – ממול ג׳באליההצבא נטע את העצים כדי שיסתירו קצת את הקיבוץ לצופים מכיוון עזההבית של אופיר שושני ז״להנשקיה שהפכה למארב לכיתת הכוננות
נספחים:
* סיון אלקבץ ובן זוגה נאור חסידים נרצחו בדירתה של סיון בכפר עזה. הוריה ביקשו להפוך את ביתה של סיון למיצב זיכרון והנצחה ומזמינים את המבקרים להכנס אליו. הדירה נשארה הפוכה ומחוררת חורי ירי, ויש בה תמונות של של חפצים שהוצאו והתכתובת וואטסאפ האחרונה של סיון עם הוריה. כאן אפשר לקרוא על סיון
לאתר החטופים של כפר עזה לחצו כאן
לקריאה על הטבח בכפר עזה כאן,
לקריאה על קיבוץ כפר עזה כאן
לתרומה לפרוייקט ״הרצפות הירוקות״ לחצו כאן
לפרוייקט הזה הגעתי דרך האינסטגרם של ״אחים לנשק״
וידאו על ״בונים מחדש״ בפייסבוק כאן
היום הבנות מתחילות ללמוד בבית-ספר בישראל, עלמה בכיתה ח׳, תמר בכיתה ו׳, בבית הספר היסודי ״נבון״.
השנה ההתרגשות היתה שונה מבכל שנה. הגענו לישראל לפני חודש בדיוק, אחרי קיץ מרגש בוונקובר של גרדיואיישן של עלמה (שם בסוף כיתה ז׳ עולים לתיכון), מסיבות פרידה שהבנות אירגנו לחברים שלהן, שלושה שבועות קמפ לבנות שבמהלכם רם ואני ארזנו את כל הבית, שבוע וקצת של פרידות וסידורים, יומיים של שינה בבית של אחותי שהתארכו לשלושה בגלל דחיית הטיסה, טיסה ארוכה עם שתי עצירות (שוב בגלל המצב), נחיתה בארץ אחרי 36 שעות, ביחד עם פיצה הכלבה, באחד המטוסים האחרונים שנחתו פה בימים ההם ולא הסתובבו חזרה לאירופה מלרנקה. הגענו אנחנו ארבעתינו, שבע מזוודות וצ׳ימידנים, ארבעה טרולים, וכלבה אחת מתוקה ששרדה את המסע בגבורה.
היה לנו חודש של כיף ומשפחה, חתונה, מפגשים משמחים, ים, בריכה וחברים, והכל בהמתנה ל״תגובה כן או לא״ של אירן וחיזבאללה. הגענו למדינה במלחמה ארוכה ארוכה, שבה רוב החברות שלי לא קוראות חדשות בכלל כי אי אפשר כבר, וכולם יודעים מה קורה בלי צורך להתעדכן. אני הולכת להפגנות ולא מבינה איך לא כולם פה, ובאותה מידה לא מבינה אנשים עדיין מצליחים להוציא את עצמם להפגנה כבר כמעט 11 חודשים אחרי.
אבל לבנות זו התמודדות אחרת לחלטין. שמונה שנים גרנו בקנדה. תמר היתה בת שנתיים וחצי ועלמה בת חמש כשהגענו לוונקובר, הן ילדות ישראליות-קנדיות. הן מכירות את ישראל היטב, הן גדלות בבית של הורים ישראלים, מבקרות בישראל לפחות פעם בשנה, וקרובות מאוד למשפחה הישראלית שלהן (בארץ ובוונקובר), ועדיין. את רוב חייהן בילו-גדלו-למדו בוונקובר/ קנדה.
לבנות זהו מעבר מקנדה לישראל, מוונקובר לרמת-גן, מצפון אמריקה למזרח התיכון. הבדל של תרבות, אורח חיים, שפה, חברויות, אקלים. הבדלים בדברים גדולים (מצב בטחוני, סדרי עדיפויות מדיניים, תכנית לימודים) והבדלים בדברים קטנים – ניואנסים של תרבות, כל מני דברים שלא עולה בדעתי להסביר ומתברר שהם לא מובנים מאליהם.
באומץ רב הן יצאו להכיר ילדות חדשות והתחברו איתן. בנחישות הן יצאו למפגש עם הכיתה והמחנכ/ת ביום חמישי, ובהתרגשות וחשש גדול הלכו היום לבית-הספר.
היום הראשון בבית ספר בישראל.
כמו שאחותי החכמה אומרת: טוב שיש רק יום ראשון אחד.
שיהיה לכן בהצלחה! שתהנו, ותחכימו, שתכירו ילדים נחמדים ואנשי ונשות צוות טובים/ות, שתראו איך זה ללכת לבית ספר בארץ, שיהיו לכן חברים וחברות. והכי – אני מקווה – שתהיה לכן חוויה חיובית.
שתהיה שנת לימודים טובה לכולם, שהחטופים והחטופות יחזרו, שהמפונים יחזרו לבתיהם, והחיילים בשלום לביתם. אמן.
שלום כיתה חדשה בישראל עם חולצה צהובה למען שחרור החטופיםברור שהבאנו את פיצה
ועל איך כל זה בשבילי – בפוסט אחר. סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות.
את הפוסט הזה כתבתי ב-31 לאוגוסט, ורק השארתי מקום לתמונה שאצלם בבוקר של הראשון בספטמבר. ואז בערב הגיעו החדשות על ששת החטופים שהוצאו להורג. הראשון בספטמבר היה מוצלח ומרגש לבנות ואני שמחתי איתן. ליווינו אותן לבית הספר ואמרנו מילות עידוד בדרך. אבל ברגע שנפרדנו נחנק הגרון מהחדשות הנוראיות. הן חזרו הביתה וסיפרו שהיה כיף. בערב הלכתי לבגין.
הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.
"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.
קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.
מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.
לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.
הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.
כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?
השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.
מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.
שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.
וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.
רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.
יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.
אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.
כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017קנדה דיי בטופינו. יולי 2018
קנדה דיי יולי 2019, בוונקובר
קנדה דיי, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"צילום: אלי עצבה. קנדה דיי בוונקובר עם חברים טובים, 2022
בסוף אוגוסט הוחלט בארץ שמי שמגיע מ"מדינה ירוקה" לא צריך בידוד. וזה היה הסימן שחיכיתי לו מאז מרץ – סימן שאני צריכה לקנות כרטיס ולהגיע לביקור בארץ. בקנדה עדיין יש חובת בידוד של שבועיים לנכנסים מכל מדינות העולם, לכן חיכיתי ששבועיים מצד אחד ירדו. למה? כי להעלם לחמישה שבועות (לפי החישוב של שבועיים בידוד בארץ+שבוע ביקור+שבועיים בידוד בקנדה בחזרה) זה יותר קשה לאירגון מלהיות הורה לא מתפקד במשך שלושה שבועות, שלא לדבר על עבודה – שלי וגם של רם בתור ההורה האחראי השני.
כמעט שלושה שבועות התלבטתי אם ומתי לנסוע. בעיקר חששתי ש"חלון ההזדמנויות" הזה יסגר פתאום ברגע שרמת התחלואה פה בקנדה תעלה והיא כבר לא תחשב "מדינה ירוקה". אבל בארץ הכריזו על סגר מלפני ראש השנה ומספרי הנדבקים כבר גירדו את ה-7000. לבוא ממדינה שמתמודדת בהצלחה יחסית עם הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, לישראל בדיוק בחגים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. ליטרלי.
למה לבוא? כי לא ראיתי את ההורים שלי שנה. מראש השנה שעבר. כי אני מתגעגעת אליהם ברמות שקשה לתאר. כי אני מרגישה את החוסר הזה בגוף. כי אין לדעת מתי אני שוב אוכל לנסוע פתאום בעולם שאי אפשר לתכנן בו יותר דבר.
למה לא לבוא? כולם, כולל ההורים שלי המליצו לי לדחות את הביקור לאחרי הסגר. אחרי שישתפר. אחרי שהמספרים המשוגעים של הנדבקים ירדו. כשיהיה אפשר לפחות לנסוע בארץ אם כבר אני מגיעה. תכלס', רק רם, אחותי, ושתי חברות שלי שדווקא גרות בניו-יורק הבינו למה דווקא עכשיו ולמרות הכל.
החששות העיקריים שלי היו:
1. אני לא רוצה להדביק את ההורים שלי בקורונה. זה הסיוט הכי גדול שלי.
2. אני לא רוצה להדבק בקורונה. נשמעת כמו חרא מחלה.
3. אני לא רוצה "להתקע" בארץ. עדיף שלא אפגוש אף אחד שמתגלה כחולה מאומת כדי לא להכנס לבידוד. עדיף גם שלא אדבק באיזו שפעת עונתית פשוטה כי אני צריכה לחזור בטיסה.
ההורים שלי בקבוצת סיכון בגלל גילם, ולמרות שאין בארץ חובת בידוד החלטתי לבקר אותם באופן שישמור עליהם ככל האפשר. אמנם אני בריאה למיטב ידיעתי, אבל המעבר בשלושה שדות-תעופה ושני מטוסים הדאיג אותי מאוד. אני לא אהיה זו שתביא להורים שלי את הקורונה – ויהי מה.
התכוננתי לביקור הזה כמו אל מבצע צבאי. אם לפני כל ביקור בארץ אני עסוקה בלחפש מתנות ולהצטייד בשוקולדים ורשימת קניות ותכניות לביקור, הפעם קניתי מסכות רפואיות, קניתי כמה סוגי אלכוג'ל (נוזל וספריי), שכרתי חדר בשכונה של ההורים שלי, הזמנתי קניות בישראל שיגיעו לפני – כדי שלא אצטרך להכנס לשום חנות (ספרים בעברית וקרם עיניים אם לדייק) ובעיקר עשיתי הכנה נפשית.
הכנה הנפשית להורי ולהורים של רם, ולכל מי שהתכוון לבוא לפגוש אותי למרות הסגר – הסבר על איך אני מתכוונת לעשות את זה: שאני לא אשן בבית של אף אחד אלא באייר-בי-אן-בי, שאני לא אוכלת עם אף אחד באותו חדר, שאני לא נוסעת עם אף אחד במכונית (חוץ מנהג מונית מנתב"ג ולנתב"ג בחלונות פתוחים) שאני לא אגע באף אחד, שאני אכנס לבית של הורי רק אם החלונות פתוחים לגמרי, שכל מי שפוגש אותי, גם אם זה בתוך הבית – יעטה מסכה. שזה יהיה רק ככה. שזה יהיה רק בדרך שלי, או שלא בכלל.
אבל ההכנה הנפשית העיקרית היתה לעצמי. כאן בקנדה קל לי לשמור על ההנחיות. כאן יש שיתוף פעולה של הציבור ושל הממסד. גם כאן, כמו בארץ, כל אחד מפרש את ההנחיות לפי הבנתו, אבל חששתי שבארץ אני אסחף אחרי ה"זה שום דבר" הכללי ואגמיש את החוקים. ועם כל הכבוד, אם בארץ יש אלפי נדבקים ביום, סיכוי גבוה שאני אפגוש אחד מהם, אפילו בסגר, ולא, אני ממש לא רוצה להדבק בחרא הזה. לא להדביק, אבל גם לא להדבק.
אחרי חצי שנה של שמירה על מרחק חברתי וכללי היגיינה, לטוס עם אנשים נוספים במטוס צפוף, לאכול אוכל בישיבה צפופה ליד זרים, להוריד את המסכה בשביל להצטלם במעבר דרכונים – הכל מרגיש כאילו טבלתי את היד עד המרפק בצלחת פטרי ענקית. המודעות לכל שיעול של אדם אקראי במטוס, לכל אדם שהוריד מסכה לסנטר ומתעכב להעלות אותה, לכמות חפצים שאני צריכה לגעת בהם בדרך לאסלה בשרותים… רק מהדאגה לא הצלחתי לישון.
חיבוק אחרון לשלושה שבועות
אוזרת כוח למסע
אז אני אגלה לכם את הסוף של הסיפור. בסוף אזרתי את האומץ והגעתי. וביליתי שלושה ימים חמים אך נעימים עם הורי, ואפילו ראיתי חברה טובה ומשפחה שבאו להפגש בגינה למרות הסגר. הספקתי ללכת להליכה עם אבא שלי, ולאכול פשטידת תפוחי-אדמה שאמא שלי הכינה לי, ולצייר כמה שעות טובות איתה. ונהנתי לשוחח עם ההורים, ולהיות איתם ביחד בבית (במרחק, ועם חלון פתוח) ופשוט להיות ביחד – לא דרך מסך או טלפון.
אבל ביום השלישי אחרי יממה של הודעות סותרות בתקשורת, מירי רגב הודיעה שמי שקנה כרטיס טיסה לפני 14:00 יטוס, ויצומצמו הטיסות היוצאות בשבוע הקרוב. אז לפני שאייר-קנדה יחליטו שאין להם מספיק נוסעים ואני לא אוכל לקנות כרטיס, או ששוב מישהו שקורא לעצמו הנהגה בארץ ישנה את דעתו החלטתי שגם שלושה ימים זה ביקור, ואת יום-כיפור אני כבר אעשה בקנדה.
זו היתה החלטה משותפת שלי עם הורי. גם הם חשבו שלהשאר תלויה בהחלטות שמשתנות כל רגע זה מיותר, ושחוץ מלהגיע כדאי שיהיה לי גם איך לחזור. אני לא מתחרטת על זה שבאתי, וגם לא על זה שהחלטתי לחתוך באמצע את הביקור ולברוח ב'מטוס המנוסה' (קראתי לו כך משום שהמטוס היה מלא לחלוטין. נראה לי שעוד אנשים החליטו שעדיף לצאת מלהתקע). גם לא על השבועיים שאני יושבת פה לבד בחדר בזמן שהבית מתנהל לו מאחורי הדלת.
זה היה שווה את זה.
רק החיבוק, החיבוק שנותר תלוי בנינו ולא ניתן למימוש היה קשה משדימיינתי. ראיתי אותם סופסוף, אחרי שנה, אבל לא יכולתי לחבק אותם כשנפרדנו מחוץ למונית. רק דמענו במרחק שני מטר.
אני כבר שבוע פה בבית, מה שאומר שאני יכולה לנשום לרווחה שבאמת לא הבאתי איתי קורונה לאף אחד בישראל. עוד שבוע בדיוק אחבק את הבנות שלי בכל הכוח, ואדמיין שזה פיצוי על החיבוק ההוא. חיבוק הפרידה שלא מומש.
ככה זה נראה ממקום מושבי המרוחק בסלון:
החדשות בארץ מבאסות. וכל הזמן יש חדשות.כיף לראות אותם גם אם ממרחקהנוף ממקום מושבי בסלוןלפחות ציירנו ביחד כמה שעות טובות.
ככה זה נראה מהחדר בו אני מתבודדת:
הבנות באות לדבר איתי בקצה המסדרון מול החדר שלי
מביאים לי אוכל לתא
מתבוננת באלבום שהבאתי מהארץ
רואות את לוחות השנה שהבאתי מהארץ
שיחה
תמרול מראה לי מה היא למדה בשיעור בלט
בוקר טוב
שיחה
מספרת איך היה באימון כדורגל
חיבוק
מספרת חוויות אחרי מסיבת יומולדת
שיחה בפיג'מות
עלמה מתחילה ללמוד לנגן בחצוצרה
יש חצוצרה בבית!
אנחנו אוכלים ביחד את ארוחת הערב, אני מחוץ לחדר והם הביאו שולחן מחוץ למטבח
היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.
שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.
לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.
לא מוכנה לחשוב על זה.
אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.
ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.
תודה באמת.
כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:
אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.
הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.
חומוס, ואנשים.
לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.
אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.
אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.
אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.
כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.
אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.
אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.
אני לא רוצה להתאכזב.
אני לא רוצה לאכזב.
אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
טעים טעים גם כשהפיתה מתפרקת
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס
שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)
חברות כל-כך טובות.
זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.
ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,
הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.
ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים
בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים
שיחה קלה על גלידה
תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.
וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)
MyTrueColors גלית לוינסקי 