1. שלכת.
   מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

   

   

   

   

   
2. הימים מתקצרים.
   כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

   

   

   

3. דלעות.
   השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
   גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
   בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

   

   

   בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי

   

   בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי

   

   

   דלעת לפני שנה

   

   שתי דלעות לפני שנה
   

   עלמיק היפה ברחוב מרוצף עלי שלכת

   

   עלמיק מחופשת לדלעת
   

   קטיף דלעות בגינה ציבורית

   

   קטיף דלעות בגינה ציבורית
4. תוכניות לחורף
   כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
   חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

   

   

5. מתקרר בחוץ.
   הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

   

6. יבש.
   יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
7. האלווין.
   ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
   ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

   

   

   רוח רפאים מאפרת פרפר

   

   השלט מוכן

   

8. אני לא מפסיקה לצלם.
   איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.
   
   

   

   תמרול מתפעלת מעלה

   

   

   
   

   בנות של צלמת

   

   בנות של צלמת

   

   וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

   

עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.

הזמנתי רקע חדש מאמזון

יש לי פה כזה אור-חלון יפה, שחבל לא לנצל אותו. למרות שאני לא מצלמת בסטודיו כבר שנים… "הפעם זה אחרת" אמרתי לעצמי. "לא עוד פלאשים! תאורה טבעית בלבד!".

הרקע הגיע

עם ריח עז של פלסטיק מסין

ואחרי שהרכבתי וגיהצתי ותליתי

הייתי חייבת לבדוק על מישהו את האור

והכיוון

והשעה הנכונה לצילום

אז יומיים לפני שההריונית החמודה שלי הוזמנה לצילומים, בדקתי על שתי "הריוניות" חמודות לא פחות:

הרקע לא מגוהץ מספיק!

לא מאבדת סבלנות. עלמה העוזרת המושלמת

עוד פוסטים על להיות בת של צלמת, ועל ילדה עם מצלמה, ועוד אחת בדרך, על לעזור לאמא בסטודיו בגיל שנתיים, על הריונית באור טבעי,  והנה על הריון בחוץ

"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.

אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:

ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.

לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת  – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.

ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.

הפעם הראשונה שתמר נעמדה, בת 6 חודשים

עובדת בחדר עבודה

ברגע שהצליחה לטפס השולחן נהיה גם שלה

ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).

ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.

ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.

כולם קוראים אז גם אני

מתאמצת לכתוב בעצמה בכרה למורה לריקוד

ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.

סופסוף חברה צעירה ממנה

לוקחת טרמפ את התינוקת שלה

לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.

ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.

תמיד בוחרת את הגלידה ראשונה מכולנו

מתה על התמונה הזו. לנגוס בתפוח אפילו אם אין מספיק שיניים

מודדות את הגובה של "חמודה" – בובת קרמיט

תמרול תעלול

שמח בבריכה

אני בת שלוש, לא ידעתם?!

ילדה ופיתה

קטעים פה

רוכבת על סוס ולאושר אין גבול

הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.

ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.

ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.

תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.

מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!

לקריאת עוד פוסטים על הילדונת הזו (חוץ מכל אלה שמודגשים לאורך הטקסט): הפוסט הראשון של הבלוג היה עם תמר, וגם הפוסט השני שהיה על הצילום החודשי שלה, כאן חגגנו לה יומולדת שנה, כשהפסקתי להניק אותה, וכאן כשהיא היתה בת שנתיים, על חיבתה לנעליים, פוסט אהוב במיוחד על האחיות עלמה ותמר, על היחסים של תמר עם הדג-דגיג, תמר מבלה בסטודיו לצילום, תמרול המתולתלת הרשמית של המשפחה, תמר ואיה, תמר כבר לא תינוקת, ומהזמן האחרון – כמובן על ההופעה הראשונה של תמר, ועל תמר מצלמת, על תמר בת ארבע ואבא.

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:

חמציצים ראשונים לעונה

מתגלצ'ים עם חברים

פפפוווו

כדורגל

תמר השופטת!

וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

וזהו. תמה תקופה. בשבילי, כי מבחינתה היא כבר ממש גדולה.