"גן גורו" הוא גן חיות אוסטרלי ב"פארק המעיינות" ליד הגלבוע.

לרמת-גנים בוגרי ביקורים רבים ב"ספארי" ברגע הראשון היה נראה מוזר ש"יש כל כך מעט חיות". גן שלם רק לקנגורו?! אז אלא אם אתם חובבי קנגורו וקוואלות שרופים, לא הייתי ממליצה לנסוע במיוחד עד לשם. אבל אם אתם באיזור, ויש לכם שעתיים פנויות, זו בהחלט המלצה חמה.

זהו פארק לא גדול, אבל הקנגורויים מסתובבים חופשי, רובצים, נחים, אוכלים, שותים, נותנים לאנשים ללטף אותם ולהאכיל אותם קליפת אקליפטוס. הגן מאוד רגוע (לפחות כשאנחנו היינו) ולמרות שזו בעצם "פינת ליטוף" ענקית, לא נראה שהחיות סובלות (או מתעניינות במיוחד האמת). הקנגורויים נחים, האנשים מסתובבים בינהם וממשיכים הלאה.

מה עוד יש? יש דב קוואלה מתוק מתנמנם על עץ אקליפטוס, יש עוד מגוון חיות בכלובים, ועיזים חופשיות, יש פינת איפור, פינת יצירה, פינת כלי נגינה אוברג'יניים, פינת אפיית לחם אבורג'יני. (למרות שאולי היו כל כך הרבה "פינות" בגלל שביקרנו בגן בחוה"מ סוכות).

עלמיק הנסיכה הלוחמת

הידעת? אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה

בחול המועד סוכות נסענו לפסטיבל הכדורים הפורחים (בגלבוע).

החלטנו שעל אף השעה המוקדמת של ניפוח הכדורים הפורחים, ועל אף המאמץ להגיע מרחוק – לא נישן בשטח ונגיע מהבית. קראו לזה אסטניזם, קראו לזה ייקיות, לא היה נראה לנו שהלינה הראשונה שלנו בשטח ביחד תהיה בין עוד 5000 איש במתחם צפוף.

זה היה באמת מוקדם! אבל זו היתה "הרפתקה" (כמו ששיווקנו לעלמיק): הכנו את עצמינו בערב הקודם, הבננות הלכו לישון בבגדים נוחים ובשעה 03:30 נשלפו מהמיטות ישר לאוטו. קיווינו שימשיכו לישון בנסיעה השקטה צפונה. תמרול באמת התגברה על ההפתעה, התכרבלה בכיסא והמשיכה לישון. עלמיק לעומת זאת מרוב התרגשות מה"הרפתקה" לא הצליחה להרדם (או להפסיק לדבר) במשך שעתיים הנסיעה לשם…

הגענו ב-5:00 למתחם, וכשנפתחו השערים ב5:30 בבוקר, וכל משפחות המנומנמות התחילו להגיע ולהתקבץ כדי לראות את תחילת ניפוח הכדורים, אנחנו היינו עירניים ורעננים (התעוררנו הרי שעתיים קודם כבר). אפילו תפסנו מקום בשורה הראשונה.

אין ספק שזה אחד הדברים המקסימים שיש. בשקט בשקט, עוד לפני עלות השחר, מתחילים לאט לנפח את הכדורים. לאט לאט הם גדלים ומתרוממים מהאדמה והופכים לצורות תלת מימדיות. והכל שקט ורגוע. כל הצופים יושבים בנחת על האדמה ומתבוננים בניפוח, ובכדורים קטנים יותר שעוברים קרוב לקהל המתעורר לאיטו. לאט לאט עולה גם השחר והכדורים הפורחים הראשונים מתחילים להמריא אל על. כולם מתרגשים ושמחים עם כל כדור פורח שעולה לשמיים. כל הקהל מנופף לשלום למטיסי הכדורים. בסביבות 6:30 בבוקר כבר כל השמיים מלאים כדורים פורחים בכל מני גבהים, חלקם רחוקים, חלקם קרובים, וכולנו מביטים בפלא בהשתוממות.

בזמן ההמתנה לכדורים להתנפח ולהמריא ניחשנו באיזה צורות הם, וקיווינו שכולם יצליחו להמריא. כשהם המריאו וטסו להם בשלווה בשמיים ממעל, בחרנו איזה כדור פורח הוא הכי יפה (עלמיק: הצפרדע ההפוכה כי היא ממש קפצה לשמיים מהר, אני ורם: הראש. תמרול: עוד לא החליטה).

ב-7:00 בבוקר התחיל מופע אווירי של צנחנים קופצים מכדורים פורחים, וכמה סוגים של אופנועי-רחיפה (ככה קוראים לזה?)

ב-8:00 בבוקר הכל נגמר. פתאום הבנו שהיום רק התחיל, בדיוק כשהתחלנו להתעייף… מזל שיש את "גן גורו" במרחק של חמש דקות משם…

היה מרהיב! ממש "הרפתקה" מומלצת. רק חבל שזה מתקיים בחול המועד סוכות בלבד…

בנתיים אנחנו צריכים להסתפק בצפיה בכדור הפורח שבפארק הירקון…

לפני שמונה שנים התחתנו. בהתחלה בשישי בבוקר עם רב וקומץ קטן של משפחה וחברים בגינה של ההורים של רם, ושבוע אחר כך, ביום שישי במסיבה וחתונה אזרחית ב"חגיגה בכפר".

זה היה ביום שישי בצהריים, מיד לאחר יום כיפור. אוקטובר, חגים, אווירה טובה. יום שמש מקסים.

ידעתי שזה יהיה ב"חגיגה בכפר" עוד הרבה לפני שרם הציע לי נישואין. צילמתי שם חתונות ואירועים שהיו קטנים ומקסימים בצורה יוצאת דופן. ידעתי גם מי יהיה הדיג'יי (איתמר גבע), הצלם (אלי מעייני כמובן) ואפילו ראיתי את השמלה שלי בעיתון (מדדתי עוד שמלות אבל חזרתי לזו ששבתה את עיני. אז עוד אפרת ליכטנשטט עיצבה שמלות וזכיתי להתחתן בשתיים של "ליכטנשטט"). בכל זאת – צלמת אירועים. אספתי לי במשך השנים רשימת "רק לא" כל כך ארוכה שלא הייתי צריכה להתלבט מה "כן".

חתונה קטנה, שישי בצהריים, "חגיגה בכפר", אסתי זקהיים חיתנה אותנו, ושבעה מבני משפחתינו וחברינו בירכו אותנו ב"שבע הברכות". האוכל היה מעולה (איך לא, "חגיגה בכפר". שנים נהנתי לעבוד שם ולא ויתרתי אף פעם על הפסקת אוכל), המוזיקה – הרבה אייטיז, והאווירה – כמו חתונה בחצר של ההורים (אם להורים שלי היתה חצר. גדולה. בכפר הס נגיד). בקיצור היה ממש כיף.

לפני שנתיים בערך שמעתי שהמקום נסגר. במשך שנים ריחף מעליו צו סגירה, כמו על גני אירועים רבים באיזור השרון. הצו נדחה ונדחה, ולבסוף המקום באמת נסגר.

לא יכולתי להתאפק ובאתי לראות אותו אחרי כמה חודשים. אי אפשר להאמין. נכון, זה רק מקום, עסק, אבל בכל זאת, מוזר. הסתובבתי בין ה"טאבון" ל"תנור העישון" ול"קליפטיקו" (?), בין הרחבה הקטנה של הריקודים והדשא עליו עמדו השולחנות וסידורי הפרחים העדינים שרונית שזרה בעצמה.

סתם. מוזר.

מעבר לרילוקיישן מזכיר (לי) בכל כך הרבה מובנים לידה.

קודם כל הלא-נודע. גדול, שחור, מחכה לו שם מעבר לתאריך הנקוב. לפני הלידה של עלמה לא יכולתי לדמיין מעבר ללידה. חששתי מהלידה, חשבתי על הלידה, לא יכולתי לחשוב דקה אחריה. לא יכולתי לדמיין שיגור עוד ייצור זעיר בבית שלנו. לא יכולתי לחשוב על עצמי כאמא, בטח לא לתכנן איזו אג'נדה, לחשוב על חינוך או העדפות שלי לגבי הגידול שלה. מטפלת? גן? לא העלתי בדעתי את השאלות האלה. כך גם במובן מסויים הרילוקיישן. למרות שבאתי לבקר בונקובר מספר פעמים לפניכן, ואפילו כמה חודשים לפני המעבר, וניסיתי לדמיין את עצמי ברחובות, את עלמה ותמר בבית הספר, למקם את עצמי בנוף הזה – פשוט לא הצלחתי. הכל התנקז לתאריך הטיסה. כל החששות, ההתארגנות, הדאגות, העצב. הצלחתי לתכנן את הטיסה, לדמיין את העליה למטוס. זהו. מרוב שלא יכולתי לדמיין והייתי כל כך מופתעת שעלמה נולדה – לקחו לי כמה חודשים להפנים שאני אמא. ברילוקיישן המעבר היה יותר הדרגתי, בכל זאת זה אינו שינוי גדול כמו הבאת ילד לעולם, אבל גם, לקח לי שבועות רבים להבין – זהו, הגענו.

דבר שני תחושת ה"תכף הכל נגמר" שליוותה את השבועות האחרונים לפני הטיסה לונקובר, הזכירה לי כבר בארץ את התחושה של חודש תשיעי להריון. להספיק להספיק להספיק. להיפרד מחיים שלי כמו שהם. לפני לידה – לצאת, לבלות, כי "בטח לא נצא בשנתיים הקרובות", כי אי אפשר לדעת איך זה יהיה עם הגור הקטן הזה שייכנס לחיינו. כי קנדה היא לא ישראל ואין שם שוקולית ואיך אני אמצא תחליף הולם, ואין את המסעדה הזאת, ואין את הים. בשבועות שלפני הרילוקיישן הסתובבתי בתל אביב, ויצאתי בערב ופגשתי חברים כמו שלא עשיתי מעולם. להספיק להספיק להספיק. לסגור פינות, לסיים עבודות, להספיק להנות, להספיק לראות ולהגיד שלום. גם לאנשים, גם למקומות, (ואפילו לאוכל).

בימים האחרונים לפני הרילוקיישן הייתי בטלטלה רגשית כזו, ממש כמו בימים ההורמונאליים שאחרי הלידה. בכיתי בכל יום. בכל יום נפרדתי מחבר או בן משפחה, הייתי כמעט באבל. כל כך הרבה רגשות מעורבים – ציפייה מהולה בפחד, עצב על הפרידה מלווה בהתרגשות מהדבר הגדול הזה שצפוי לנו. מחשבות על כל מה שהבנות יפסידו בארץ – החברים, והקרבה למשפחה, והקיץ הישראלי, והחום האנושי, לעומת המתנה שיקבלו: פתח לעולם אחר, חברים חדשים, שפה, הבנה שהעולם גדול ומגוון. בשבוע האחרון רק רציתי שיגיע כבר תאריך הטיסה ונגמור עם זה. לא יכולתי יותר.

ואז – הגענו.

ושקט.

הכל על מי מנוחות. אנחנו ביחד. אנחנו לא מוקפים בהרבה אנשים, מבלים הרבה עם עצמינו. שגרה איטית יותר, רגועה. אווירה קנדית. שלום-שלום לשכן. שיחת חולין עם השכנה. נפגשים עם אחותי ומשפחתה, שגם הם רגועים ו"קנדיים". והסערה שככה, נשארה מאחור בנתב"ג. אני אפילו לא יכולה לדמיין את החום המהביל והרגשות הסוערים שם במדינה שחייתי בה כל חיי. פה, במרחק של אלפי קילומטרים, "אפילו הדאגות הכי גדולות נראות כמו נקודות קטנות*".

* מתוך השיר: לג'ירף יש צוואר ארוך / יונתן גפן

ראש השנה.

ההתחלה של השנה. התחלה חדשה. אופטימיות. 365 ימים עוד לפנינו! ימים שיכולים להפוך לזכרונות טובים, זכרונות מרגשים. רגעים שיכולים להיות חוויות. כל כך הרבה אופטימיות בחג אחד…

מקווה שכשאסתכל אחורה על השנה הזו ואזכר בה לטובה.

ובנתיים

אני מאחלת לי, למשפחתי, לחברי, ולכל הקוראים היקרים לי

שתהיה שנה טובה, מלאה חידושים, הרפתקאות, חברים, אהבה, והרבה אור (אור טוב לצילום ובכלל).

שנת תשע"ז – בואי! אנחנו מוכנים.

הבננות שלנו זכו בסבאסבתא מופלאים. סבא וסבתא ועוד סבא וסבתא וכולם אוהבים אותן, משקיעים בהן, נהנים מהן, ושמחים איתן.

ואני לא מדברת עכשיו על איך הם כהורים לנו, לי ולרם. כי ברור שלא נהיים "סבא וסבתא מופלאים" בלי להיות קודם הורים טובים, ומעורבים-אבל-לא-נדחפים, ומשקיעים-אבל-לא-כופים-את-עצמם ועוזרים-ולא-מצפים-לתמורה ועוד מיני סופרלטיבים. אני לא מדברת על זה.

אני מדברת על סבא וסבתא שאוהבים את הנכדות שלהן (בסדר בסדר, גם את שאר הנכדים. הפוסט הזה הוא על הבננות שלי!) בלי גבול, באמת. נהנים להיות איתן גם כשהן קטנות ושבריריות וגם כשהן גדולות ועקשניות. גם בלילות כשרם היה תורן ואני פחדתי להשאר לבד עם המפלצות הקטנות. גם באמבטיות הראשונות כשאני עוד לא רציתי לקלח אותן לבד. גם כשאנחנו נסענו לסופשבוע או לחו"ל וצריך לקחת לגן, ולארח אותן ימים ולילות. גם באזעקות במלחמה. גם בבילויי אחר הצהריים או שבת בבריכה. מכל וכל. גם בשמחה וגם בעצב.

סבא וסבתא "משקיענים". לא רק במתנות (ובגדים וצעצועים וכיופים). סבא וסבתא שבאים לכל יום-הולדת בגן. ושבאים כשאפשר גם למסיבות של החגים. סבים שבאים למסיבות סיום ומתרגשים איתנו ועם הבננה מגודל המעמד. סבא וסבתא שמכירים את קוד הכניסה לגנים ואת השומר כי הם באים להוציא מהגן לפעמים. סבא שלוקח לגן בכל בוקר כי הבננה השניה קטנטונת ונולדה בדצמבר ("אז למה שהיא תצא מהבית סתם"). סבתא שלוקחת איתה למספרה, ולעשות לק, לעצמה ועל הדרך גם לבננה, בכיף. סבתא שתמיד נותנת לשחק לה בשרשראות. סבתא שתמיד רואים סימן אודם על הבננה במקום של הנשיקה. סבים שמתנדבים ללמד בגן על מיקרוסקופ ומדגימים על טיפה של דם. סבא שעושה שטויות וצחוקים. סבא עם שפם מדגדג. סבתא שמתחפשת בפורים והולכת מחופשת לפורימון. סבתות שמשחקות כדורגל. סבא וסבתא שמכינים עם הבננות קובות ומחבוז וריבה וקציצות. סבים שכיף לישון אצלם, גם בשבת בצהריים אבל גם איתם במיטה. סבים שמקריאים סיפורים. סבים ששרים שירים. סבתא שלוקחת על הכתפיים. סבא שלוקח את הבננה במנשא בכל שמורת הבניאס, כולל בתוך המים, כי אמא ואבא לא יכולים. סבא וסבתא שעושים בייביסיטר, כי אמא נתקעה בעבודה אז "מה הבעיה, נקפוץ". סבתות שבאות בכל שבוע לאחר הצהריים אחד "לבלות קצת" עם הבננות. כל שבוע. סבתא שמציירת בסבלנות אין קץ כל מה שהבננה תבקש. סבתא שלוקחת לגינה וקונה ארטיק, ועושה עוד סיבוב בחוץ, ועוד טיול קטן, ולא מתעייפת. סבא וסבתא שמארחים אצלם בגינה ימי הולדת + בריכה + חברים. סבתא שבאה איתנו בטיסה עד לונדון רק כדי לעזור במסע הארוך לונקובר. סבא וסבתא שמחבקים, ומלטפים, ושרים שיר ערש. סבא וסבתא שמקשיבים קשב אמיתי, בלי הסחות דעת לסיפורים ולשירים של הבננות. סבים שכיף לרקוד מולם. סבים שלוקחים לטיולים. סבים שבונים בקוביות, ובלגו, ומשחקים בתחפושות ובאיפורים. סבתא שתופרת תחפושות. סבתא שמזמינה את המתנות הכי שוות. סבתות שאופות "פליי דו" וקורצות עוגיות שוב ושוב, כמה שהבננה תבקש. סבא וסבתא סבלניים. סבא וסבתא שצוחקים מהבדיחות של הבנות. סבא וסבתא שמתמוגגים מכל תעלול חדש, או הישג, או "יצירה" של הבננות.

וזה לא רק בשביל להתחנף כל הרשימה הזאת. יש לי הוכחות:

סבא וסבתא "משקיענים". כבר אמרתי.

הבעיה היא שכל הסבא וסבתא האלה, גרים עכשיו בצד השני של העולם.

אז מדברים בסקייפ/וואטסאפ/טלפון/מסנג'ר. ומתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ושולחים מתנות. אבל זה לא זה. אז באים לבקר.

לסבא וסבתא וסבא וסבתא המופלאים, לכבוד הביקורים שלכם אצלינו עכשיו בספטמבר ובאוקטובר. התגעגענו. בעיקר הבננות. איזה כיף שאתם תכף כאן.

שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015

מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.

הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).

ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).

וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).

גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.

וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.

מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.

מורחות קרם. גם פה יש שמש

מורחות קרם. גם פה יש שמש

את חייבת לטעום

עלמה עושה לתמר תסרוקת

נשבעת שלא התערבתי. זה קרה לבד

ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.

כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.

*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".

הרגע חזרנו ממסיבת בלוק. מסיבה שכונתית, באמצע הכביש, בין הבתים ברחוב שלנו.

תכל'ס זה היה הבלוק של אחותי אבל היא הזמינה אותנו להצטרף (ואנחנו גרים באותו רחוב במרחק כמה בלוקים גם ככה).

זו היתה יוזמה של שני שכנים. הם עברו בין הבתים והזמינו את כולם כבר לפני כמה ימים, חילקו פלאיירים, וביקשו שכל מי שיגיע יבוא משהו לאכול, +כיסא, שולחן, כאלה. ברור שלא רציתי ללכת (צריך לדבר עם אנשים חדשים) אבל רם אמר שיהיה מגניב (היתה כזו מסיבה בבלוק שלנו כמה ימים לפני שהגענו, הוא הלך), ושין אחותי ונטע באות, אז הכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס ובאנו.

הם סגרו את הרחוב לאורך בלוק אחד, הביאו כיסאות, ברביקיו, שולחן לאוכל, כלים חד פעמיים. השכנים המארגנים הביאו צידנית מלאה בשתיה קרה, גירים צבעוניים לילדים, בועות סבון. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, כל אחד הביא משהו מהבית – מזרן, עוד כיסא, כשלברביקיו נגמר הגז מישהו אחר גרר את הברביקיו שלו מהבית.

הגענו די בהתחלה, קצת במבוכה הצגנו את עצמנו, כל אחד אמר איפה הוא גר. גם הם לא מכירים האחד את השני. "אה אתם מהבית הירוק? אנחנו מפה בבית החום, גרים פה כבר ארבעים שנה. ממול גרה פאם, היא משכירה ללורי וג'וליה. זה הבן שלי (מציג את בנו השחור, הוא לבן), אתם רואים שאנחנו לא דומים". הם חיים שם כבר שנים, אבל כמה פעמים אתה פוגש את השכנים ברחוב? הילדים לומדים בבתי ספר שונים, חלק מהשכנים מבוגרים, הרבה בתים מחולקים ומושכרים לזוגות צעירים ולסטודנטים.

לאט לאט הגיעו עוד אנשים. מבוגרים וצעירים, כמה משפחות. ישבו, שתו בירה, פטפטו, הכירו. אלינו התקרב מיד אביחי, הוא ופסקל אשתו עברו לפני שבועיים ממונטריאול בעקבות עבודה. הוא ישראלי, שמע את ה"ניגון" של העברית שלנו מרחוק ובא לבדוק מי מדבר עברית. הם מצפים לילד, היא לא עובדת, התחילה את חופשת הלידה שלה (שנה חופשת לידה. חצי שנה ראשונה מקבלת 75% מהשכר שלה, בחצי השנה הנוספת 50%). עם הבנות שלנו התחילה לשחק לורי, צעירה ששוכרת אצל פאם יחידת דיור. היא גם עברה לא מזמן, והיא שיחקה עם הבנות בדיגדוגים ומשחקי ידיים, למרות שהן לא מדברות אנגלית. הן התאהבו בה מיד.

לקראת השעה שבע כל איזור המסיבה היה מלא, אנשים אכלו, אחרים סתם ישבו על הדשא. חלק ישבו ופיטפטו על הכיסאות, אחרים בעמידה. להקה בת ארבעה נגנים התחילה לנגן ולשיר. הבננות רקדו, ורצו בין האנשים אוספות לעצמן חברים חדשים (מבוגרים דווקא).

כל כמה רגעים ניגש אלינו מישהו, הציג את עצמו, פתח בשיחה. אלן (השכן המארגן) ביקר שלושה שבועות בישראל לפני כמה שנים. מישהי פיטפטה איתי על תמר, ועל השם תמר, שנפוץ גם בקהילה שלה (היא ארמנית במקור). אחרת שיבחה בפני את עלמה על איך שהיא רוקדת. איש אחד ניגש אלי והחמיא לי על הצלחת שבה הגשתי את העוגיות (אמא שלי הכינה אותה בחוג קדרות). עם פסקל שבהריון דיברתי על חופשת הלידה שלה ועל הלידה המוקדמת של עלמה. וכל זה באנגלית הרצוצה שלי כשאני משתדלת להמעיט בדיבור ולסיים בזריזות ובהצלחה כל משפט שאני מתחילה.

וכולנו הרגשנו בנוח, ונעים, ושמחנו כל כך שבאנו. גם אנחנו כאורחים מהבלוק הסמוך ("ברוכים הבאים לונקובר! בהצלחה!") גם הבנות ששיחקו מיד עם כמה ילדים אחרים, ונהנו מתשומת לב המבוגרים. גם כל הסובבים אותנו. נראה שכל אחד מצא את מקומו

מה זה?! הקנדים לא ידועים כאנשים קרים? כל אחד לביתו? סגורים? למה הם כל כך נחמדים אלינו? מי בכלל יוזם כזאת מסיבה, סתם כך ביום שישי אחר הצהריים באוגוסט? לא מסיבת צעירים דווקא, לא לכבוד איזה חג. פשוט בשביל הקהילה. כדי שנכיר אחד את השני. כדי שיהיה נעים לעבור ברחוב, אולי ניפגש מדי פעם על המדרכה. והגיעו ככה אנשים, בכל הגילאים, ושוחחו מבוגרים עם צעירים וההפך, ונהנו ממזג האוויר וממוזיקה טובה ואוכל טעים.

שוב הופתעתי לגלות שהם פשוט אנשים לא צינים. אין פה שום אינטרס חבוי. הם לא מכירים, וישמחו להכיר. זו כל המטרה. וזה מפתיע אותי כי אנחנו – הישראלים – מצטיירים בעיני עצמנו כאנשים חמים, פתוחים, וחברותיים.

ולא רק שאני לא מדמיינת מסיבה כזו אצלינו ברחוב המעגל ברמת גן, גם לא נראה לי שהייתי באה.