באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.

רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי:

קסדה בראש טוב

אחרי שנת החורף הארוכה, בבת אחת, כאילו בפקודה משמיים (או אולי מהשורשים) כל הצמחיה בוונקובר התחילה להנץ, ואז לפרוח. נסענו לחופשת פסח בארץ, והשארנו מאחור ונקובר גשומה, אפורה, אך מלאה ניצנים. חזרנו אחרי שבועיים ביום שמשי במיוחד הישר לוונקובר פורחת באלף צבעים.

במיוחד בלטה פריחת הדובדבן. כל הרחובות נטועי עצים פה בוונקובר, בדרך כלל כל בלוק משני צדדיו נטועים אותו סוג של עצים. הבלוק שלנו ברובו עצי דובדבן, משני צידי הכביש. הדובדבן פרח במלוא תפארתו במשך כשבועיים-שלושה, (באיחור רב – כך הסביר לי נהג מונית מקומי, בגלל החורף הקר שהיה), לפני שעלי הכותרת החלו לנשור. כך היה עם כל סוגי העצים המקומיים, בכל בלוק ניתן היה לראות צבע שליט – ורוד או בורדו או לבן.

מתברר שגם העץ עליו תלויה הנדנדה שלנו – הוא עץ דובדבן. כך יכולנו לבחון מקרוב את הפלא. העץ שהיה עירום כל חודשי החורף בבת אחת החל להנץ ולפרוח כולו בוורוד. אחר כך מתחילים לצמוח העלים הירוקים, ואז מתייבשים ונושרים בבת אחת עלי הכותרת הורודים, והעץ נשאר ירוק. שיעור קצר בבוטניקה פה מול הבית. בוקר אחד קמנו לרחוב מכוסה עלי כותרת וורודים, ואחרי כמה ימים הם הרקיבו, וזהו. נגמרה פריחת הדובדבן.

תוך כמה ימים כל הרחוב היה מלא עלי כותרת

וכך זה עם כל פרחי הגינה שלנו. הצמחים שהתכופפו מעומס השלג בחורף האחרון, באורח פלא התאוששו, הזדקפו, והחלו לפרוח במגוון צבעים. ולמרות שהיו פה עדיין ימים קרים וגשומים, מתובלים בימי שמש עזה, הצמחים יודעים מה תפקידם בטבע. אותי זה הדהים, לא פחות. לתומי חשבתי שכל הצמחים מתו בחורף הקשה, אבל הטבע חזק בהרבה ממה שאני חושבת. בלי טיפול מיוחד, אפילו מבלי לפזר חומרי דישון, אחד אחד הצמחים התאוששו וחזרו לחיים.

כשהולכים פה ברחובות אפשר לראות שבכל כמה ימים מגיע תורו של צמח אחר לפרוח, כל צמח בזמן אחר מתחיל להנץ, וכמו נותן את כל כולו למופע חד-פעמי וקצר. כל צמח פורח בשיא תפארתו למשך כמה שבועות, וזהו, נושר ונשאר ירוק, עד המופע של השנה הבאה.

והנה הגיעה העונה שכל הוונקובראים מחכים לה: הקיץ. כל כך יפה פה בקיץ!

לתמונות של וונקובר בסתיו לחצו כאן, לוונוקבר בחורף לחצו כאן וכאן ניתן לראות את ארבע עונות השנה בגינה שלנו.

הלכנו לעודד את גלי – האחיינית הקנדית שלי, במשחק כדורגל של נבחרת בית הספר שלה, מול נבחרת בית ספר אחר.

5 סיבות טובות ללכת לצפות במשחק:

להיות קהל אוהד. יש לנו פה מעט משפחה, אבל איכותית! אולי זה קצת הביך את גלי אבל רק היא זכתה בשירי עידוד ובנפנוף דגלים לאורך כל המשחק. כל אחד ראוי להיות מוערץ לפעמים (גם אם זה "רק" על ידי הבננות שלי).

ללמוד על כדורגל. רם אוהד כדורגל מילדות, והוא שמח להזדמנות ללמד את הבננות את חוקי המשחק, ולהעביר להן קצת מההתלהבות שלו.

השראה. רם ואני היינו מאוד שמחים אם הבננות שלנו ירצו להשתתף בחוג ספורט / משחק ספורטיבי. שלוש הבנות של אחותי משתתפות (או השתתפו) בנבחרות בתי הספר שלהן של כדורגל/כדורסל. הן מקפידות להשתתף בפעילות ספורטיבית נוספת אחר הצהריים (מלבד חוגי ריקוד גם שחיה, והנבחרות הנ"ל), ואין כמו דוגמא של בת משפחה לעודד אותן לבחור בחוג ספורט. אני אף פעם לא הייתי ספורטיבית במיוחד, תמיד העדפתי חוגי יצירה, אמנות וצופים. אני לא מהווה דוגמא אישית טובה בתחום הספורטיבי.

חשיבות ספורט לבנות. לאחרונה למדתי (בפוסט מעולה של רונית כפיר) שפעילות ספורטיבית של בנות חשובה ומוסיפה להן כמעט לכל תחום בחיים. ילדות ונערות שמשתתפות בפעילות ספורטיבית, עדיף קבוצתית או תחרותית, הופכות לנשים בטוחות יותר בעצמן, יוזמות יותר, בריאות יותר, שמחות יותר, ועוד ועוד. יש כל מיני חוגים שהייתי רוצה שהבננות יבחרו לעסוק בהם, וספורט הוא אחד מהם.

החוויה. פעילות כייפית אחר הצהריים אביבי, הזדמנות נהדרת להכנת דגל והמצאת שירים וריקודים.

GO GALI!!!

וככה זה נראה:

 ואם הבננות רוצות לשחק בעצמן ביום שאחר כך אז בכלל… השגנו עוד מטרה.

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

הופה הופה רייטר. שיר בלתי נשכח

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

אין כמו במבה

סבא וסבתא ותמרול

מצה עם שוקולד

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

תמרול ונעמונת. תמר שמחה למצוא מישהי עוד יותר קטנה ממנה.

עלמוש ועלמיק

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

בקנדה גיליתי איך נראות ארבע עונות השנה.

בישראל תמיד צחקנו שיש רק קיץ וחורף. אין עונות מעבר. קיץ-קיץ-קיץ, חם-לוהט-גיהנום, ואז יום אחד מתחיל לרדת גשם. לפחות בגוש דן זה ככה. רק כשגרתי בירושלים הרגשתי את הצורך להתעטף בסריג לפנות ערב, או ללבוש מכנס ארוך וחולצה קצרה (ולא רק קצר). בגנים של הבנות הן למדו על "סימני הסתיו" ושרו שירים על חלזונות ואפודות, זה היה הסתיו היחידי שהרגשתי. והאביב? פריחה משגעת, אלרגיה (לאלרגים), ותוך שבועיים שוב מתחיל הקיץ.

כאן לעומת זאת, יש ארבע עונות. הן מרגישות שונות זו מזו, ונראות בהחלט שונות: וכאן, לראשונה בחיי, גם יש לנו גינה קטנטונת מחוץ לבית, והיא מיקרוקוסמוס של כל השינויים העונתיים שנראים בעיר:

קיץ

הקיץ חמים, לעיתים ממש חם. הוא מלווה בגשם, אבל לא בכל יום, ולפעמים עוברים אפילו שבועות בין מטר למטר, ואז מותר אפילו להשקות את הגינה. השנים האחרונות נחשבו שחונות בוונקובר, ועקרונית לא מקובל (ואפילו אסור לדעתי) להשקות גינות פרטיות, אלא רק לפי הנחיות ברורות. הדשא ליד הבריכה הציבורית למשל, הלך והצהיב במהלך הקיץ, וככה זה, לא משקים.

הקיץ צבעוני, הגינות הפרטיות מלאות צבע, פרחים, עצים ושיחים. ברחבי העיר תלויים עציצים מעמודי התאורה מלאים בפריחה מהממת. בגינה שלנו (אותה מטפחת בעלת הבית במסירות) צומחים שיחים ופרחים, והיא פונה לכיוון דרום ולכן שטופת שמש במשך רוב שעות היום. ממש חם לשהות בה אפילו.

ואת כל זה מלווה זמזום קבוע של דבורים. הגינה מלאה דבורים. תכל'ס בקיץ האחרון התרגלנו כל כך לראות דבורים שהם הפכו ל"זבובים של קנדה" מבחינתינו. לעומת זאת כשתמר ראתה זבוב לפני כמה שבועות היא נכנסה לכזאת היסטריה… דקות ארוכות ניסיתי לשכנע אותה ש"זבוב לא עושה שום דבר".

הגענו לוונקובר בשיא הקיץ, והוא היה יפה וצבעוני וריחני. בילינו בגינה שלנו שעות רבות (עד שמתנו מחום ונכנסנו למאוורר שבפנים…). משחקים בבועות סבון, ציור על המדרכה בגירים, נדנוד בנדנדה (כשחוברה לעץ שמול הבית), ושיחות של הבנות עם הארנב הדמיוני שגר בקצה הצפוני של הגינה, בין השיחים.

סתיו

ואז הגיע הסתיו. הסתיו בוונקובר כל-כך יפה, שלעיתים חשבתי שאולי הוא אפילו יותר יפה מהקיץ. אמנם ירד המון גשם (המון אפילו יחסית לוונקובר) ונשבו רוחות סוערות, אבל העיר השתנתה כל הזמן. בתוך שבועות בודדים העיר הפכה מירוקה לחומה-כתומה-צהובה-אדומה, כל העלים נשרו ונשארו רק עצים ערומים, וערמות של עלים מרקיבים בצידי הכביש.

יצאנו לטייל ברחובות הסמוכים, נהנים מערמות העלים הנושרים, אוספים, סופרים, משווים עלים. לקחנו עלים הביתה לייבש בין דפי הספרים, כדי לזכור את הצבעוניות המדהימה הזו.

כל נסיעה בעיר לוותה בקריאות התפעלות שלי מהיופי הזה. ובכל יום הדרך לבית הספר נראתה קצת אחרת.

קרה שראיתי עץ מלא עלים כתמתמים-ורדרדים, ועד שהספקתי לחזור עם המצלמה אחרי הגשם – נשרו כל העלים במשב רוח חזק אחד.

וגם הגינה שלנו השירה עליה, העץ שעליו תלויה הנדנדה הפך ערום, והעלים שנותרו על השיחים בגינה החליפו צבעים ונשרו. השמיים הפכו אפורים, נהיה לאט לאט יותר קר, והימים התקצרו והתקדרו.

הסתיו פה מתחיל כל כך צבעוני ויפה, והופך חשוך ואפור. גם שעות האור חשוכות יותר, מבעד למסך העננים. כשבירכו אותי "Have a good night" בשעה שלוש בצהריים, ובאמת מרגישים את תחילת הדמדומים  – חשבתי בעצב – כמה שהיום קצר, כמה שהחושך ארוך, כמה שאני מתגעגעת לישראל.

ואז הגיע החורף.

חורף

החורף נפל עלינו באיטיות כמו שלג. השלג התחיל לרדת בתחילת דצמבר, ולא עזב אותנו במשך חודשיים. אומרים שזה היה החורף המושלג ביותר בוונקובר בשלושים שנה האחרונות, ואנחנו חווינו אותו במלוא הדרו.

ירד שלג, אבל בעיקר לא נמס במשך שבועות. היו טמפרטורות נמוכות, ולא ירד כמעט גשם. בגלל זה השמיים היו בהירים במשך ימים רבים. השלג שהצטבר הפך לקרח, ואנחנו ניצלנו את השלג לכל הפעילויות האפשריות: בניית אנשי שלג, אכילת שלג, החלקה על מזחלת, וסקי בהרים.

ואכן היה קר. לא טורונטו פה, לא מונטריאול, ובטח לא קלגרי. אבל יחסית למה שאני מכירה – היה קר. הטמפרטורות נשארו קרובות לאפס (מלמטה) במשך כל היום, וירדו בלילה. מה שכן – בדיוק חשבתי על זה – שזה היה החורף הראשון בחיי שלא היה לי קר כל הזמן. בחוץ לבשתי מעיל טוב, מחמם, ונעלתי נעליים מחממות, לבשתי כפפות וחבשתי כובע, כך שלא היה לי קר (חוץ מבידיים שזו נקודת התורפה שלי), גם לא בשהיה ארוכה בחוץ. ובבית – כל הזמן חמים ונעים אצלינו (גם לפני שנכנסים למקלחת, גם כשהולכים לישון). צריך לחשוב איך לייבא את החימום התת רצפתי הזה ארצה.

השלג הזה, הלבן הגדול והרך שמכסה את הכל, פנורמה לבנה ושקטה – זה יופי בל יתואר. העיר מלאה פארקים ודשאים גדולים, כל שניים-שלושה בלוקים יש פארק, והכל היה מכוסה מצע שלג לבן, שלא יכולתי להפסיק להתפעל ממנו. גם כשהוא הפך לקרח קשה וחלק, והתעייפתי מלנהוג רק בכבישים ראשיים מחשש להחלקה. היופי הלבן עוצר נשימה.

וגם הגינה שלנו כוסתה שלג למשך חודש וחצי. כשהשלג התחיל להנמס לבסוף, וחלוקי הנחל שבגינה החלו לבצבץ – נזכרנו שיש צמחים מתחת לכל השלג הזה. נראה שהזמן קפא מלכת מתחת לשלג. הצמחים ישנו שנת חורף, וחיכו ערומים, אך חיים, מתחת.

אביב

והנה הגיע האביב.

כשהגיע ה-21 למרץ (היום הראשון לאביב) חשבתי לי שהתאריך הזה כל כך שרירותי, הרי כל הזמן משהו כמו 8 מעלות, ולא מפסיק לרדת גשם. בארץ זה היה נחשב חורף. מה אביב?!

אבל עצי העיר הערומים החלו להאיר בהילה צבעונית – ורדרדה, או צהבהבה, או ירקרקה, ומקרוב, בגינה שלנו, אפשר לראות ניצנים.

אז יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו – עלמיק תמרול ואני – ולמרות שבמבט ראשון כל הגינה נראית חומה ורטובה, בהתבוננות מקרוב, רואים שהאביב הגיע. השיחים הרדומים החלו מנצים בירוק בהיר וחדש. כמה ניצנים מרימים ראש בקצות הענפים הריקים.

בין השיחים שקרסו מכובד השלג שהיה, החלו לבצבץ ניצני פרחים: אירוסים, וסוג של רקפות. חלק מהעצים בגינה האחורית החלו להנץ, ואפילו לפרוח טיפ-טיפה.

ולתוך הבית נכנסה דבורה.

והגשם לא מפסיק לרדת.

 הערה: התמונות צולמו ב-22/3/17

מצלמת את האביב

מצלמת את האביב

אני בטוחה שעוד אצלם את האביב במלוא תפארתו, ובנתיים אנחנו נוסעים לקבל את פני האביב בישראל, בפסח. ננשום קצת פריחה, נהנה מהשמש, ונחזור לאביב שמתעורר פה לאט.

שיהיה חג אביב שמח!

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.