לא שזה חובה, אבל עלמה רצתה כבר "To go on the road" – לרכוב על הכביש, ותמר רצתה כמו עלמה (והאמת שמאז שתמר למדה בקלות רבה לרכוב היא לא ממש רצתה להמשיך עם העניין הזה, בעיקר כי פחדה להתחיל ולעצור).
שוב הבננות הלכו לחמישה ימי קייטנת אופניים במחיר מוגזם לחלוטין.
שוב ביליתי את הימים שלפני הקייטנה בדאגות וחרטות,
ושוב הן הפתיעו אותי לטובה.
תמר נהנתה, וכמו שאפשר לסמוך עליה – עשתה רק, אבל רק מה שהיא רצתה, ומתי שהיא רצתה. בסוף היום הראשון לקייטנה תמר אמרה לי: "החלטתי שאני רוכבת היום רק אחרי לאנצ'!", והמדריכה שלה ניסחה זאת כך: "היא לא רצתה לרכוב כל היום, אמרה שהיא מפחדת. ניסיתי בכל הדרכים האפשריות, הבטחתי מדבקות, לימדתי אותה. בסוף פתאום הפנתי את הראש וראיתי שהיא רוכבת בטור שלנו". הגיון תמרולי.
ועלמיק – רכבה כל יום לשני פארקים רחוקים, חצתה כבישים ראשיים… אלוהים, יותר טוב לא לדעת. חזרה בכל יום מאובקת ותשושה ממאמץ, אבל בוגרת בעוד כמה שנים.
ה"פרייד" – מצעד בסוף היום האחרון לקייטנה בו הילדים מציגים את יכולותיהם לקול עידודם של ההורים והמדריכים. תמר באופניים הקטנים ביותר בקבוצהתמרול מדגימה רכיבה עם יד אחת על הקסדה ב"פרייד"
תמרול מדגימה "שולדר צ'ק" – בדיקה מעבר לכתף
גאווה צרופה
רוכבות הביתה אחרי הקייטנה. ימים ארוכים ומעייפים ומלאי חוויות.תמרול זוממת עקיפהרוכבות הביתהשתי ילדות גאות
אגב, לרכב או לרכוב? בדקתי אצל האקדמיה ללשון עברית ואז חזרתי ותיקנתי את כל הפוסט. שתדעו: לרכוב!
וכאן הפוסט משנה שעברה על העיר והאופניים, שתבינו את השגעון וההגיון שמאחוריו.
בריטיש קולומביה כל-כך יפה שעל כל לוחיות הרישוי של המכוניות כאן כתוב ״ביוטיפול בריטיש קולומביה״. למדינות אחרות בארה״ב ופרובינציות אחרות בקנדה כתוב דברים כמו: אלברטה – "Wild Rose country", איידהו – "World famous potatoes", אונטריו – "Yours to discover", וכד'.
סיפרתי פה רבות על הטיולים שלנו בסביבה הקרובה לונקובר, והקרובה פחות, ועל הטיול הגדול שלנו לרוקיז בקיץ שעבר (חלק ניכר מהשמורות ברוקיז שייכים לפרובינציה שלנו).
השנה בחרנו לנסוע לטיול הקייצי שלנו לוונקובר איילנד, לאיזור טופינו. ונקובר-איילנד הוא אי ששטחו כשטח מדינת ישראל, הממוקם מערבית לוונקובר ול״מיין לנד״ – ליבשת. הוא השטח המערבי ביותר של קנדה. יש סביבו המון ״איי לוויין״ – איים שם בעצמם יעדי טיול וקיט. ביקרנו בו כבר באחד מסופי השבוע הארוכים הראשונים שלנו בקנדה, לפני כשנתיים, אבל אז ביקרנו רק בעיר הבירה ויקטוריה. לפני שנה שטנו לאחד האיים הקרובים לוונקובר-איילנד – גבריולה, והיה כל כך יפה ונעים שאנחנו נחזור אליו שוב באמצע הקיץ.
נופשים בגבריולה
אז מה יש לעשות בוונקובר איילנד? אשתף במה שאנחנו עשינו בו.
היינו בה כאמור – לסופשבוע ארוך לפני כשנתיים. עיר שקטה וחביבה (שקטה יחסית לונקובר אליה תושבי המקום מתייחסים כאל כרך סואן וצפוף). היה בה פסטיבל מוזיקת פולק חביב להנאת הציבור, שיט מומלץ לצפייה בלויתנים (הם רבים באיזור הזה בגלל שזה לא ממש האוקיינוס או משהו כזה), ופעילויות נעימות כמו גן פרחים ענק במרחק שעה נסיעה, וכד׳. הפעם לא נסענו אליה אלא לאיזור טופינו.
שמעתי המלצות על טופינו עוד כשגרנו בארץ. אפילו שמעתי ש״זה המקום הכי יפה בכל מערב קנדה״. לא הייתי עדיין במספיק מקומות בכדי לצאת בהצהרה כזו, אני רק יכולה להגיד שזה אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. ואני הייתי בניו-זילנד.
עצרנו ללילה הראשון בעיירה באמצע הדרך לטופינו, לא כי הדרך ארוכה כל-כך, כמו שאנחנו כמשפחה לא חובבים נסיעות ארוכות. גרנו במלון מתוק שבבעלות זוג מורמונים נחמדים, וטיילנו על המזח הקפוא של הנמל של פורט אלברני, ״הנמל העמוק ביותר בצפון אמריקה!״ כמו שהסביר לנו בעל-המלון. העובדה הזו מאוד הבהילה את עלמה, וניסיתי להסביר לה שגם כך כל הימים באותו גובה – גובה פני הים, וזה לא משנה לנו מה העומק של המים. בכל מקרה, שם התחלנו את טיול הקיץ שלנו, ב- 14 מעלות ורוח קרה. איפה הקיץ?! תהיתי, וזה רק סימן לנו את הכיוון הקריר של הטיול. (יודעת שאתם מקנאים שם בישראל, אבל זה מוזר לארוז פה לחופשה קייצית קנדית, וכצפוי ארזתי מעט מדי דברים ארוכים לכולנו). תכלס׳ – עיירת רפאים טיפוסית לאיזור, מי שעוצר פה בדרך כלל הוא בדרך לטופינו כנראה, ולכן אחרי השעה חמש אחר-הצהריים בקושי רואים אדם ברחוב. מה שכן ראינו היה במבי רועה בצד הכביש. מיד עצרנו להתבונן וארבע מצלמות נשלפו לתיעוד הרגע. האדם היחידי שעבר שם התבונן בנו במבט של ״מי אלה התיירים המטורפים האלה״, כאילו עצרנו בחריקת בלמים לצלם חתול רחוב ברמת-גן.
ממש ספארי באפריקה
מה שכן, בדרך לעיירת הרפאים פורט אלבני עצרנו לטיול ביער פיות אמיתי. Cathedral Grove יער של עצי מחט עצומים בגובהם, בני מאות שנים. ראינו כבר יערות יפים בפרובינציה היפה שלנו, אבל זה באמת יער יפה באופן מיוחד. העצים הגבוהים והרחבים, המוני גזעים שנפלו בסופה אחת ענקית ב-1997 מונחים בין השרכים והצמחיה הנמוכה שיכולה לצמוח דרך האור המועט שחודר בין עלוות העצים הצפופה. יפהפה.
עץ בן 800 שנים
הופעה חיה על בימת הגזע המצוי
תמר השתלבה בקיים
גזע קטן מוטל בצד הדרך
גזע קטן בדרך
הבננות החליטו שזה פרפר, הן שמרו אותו ונתנו לו שם
את הנסיעה בין פורט אלבני לאיזור טופינו עברנו ביום מעונן וגשום, מה שלא הפריע לנו להנות מדרך עוצרת נשימה, לאורך נחלים, מפלים, נהרות ופסגות הרים (את הפסגות לא ראינו בדרך הלוך, רק בדרך חזור).
בצד המערבי ביותר של האי ונקובר נמצאת שמורת טבע יפהפה – Pacific Rim National Park, ומשני צידיה שתי העיירות הנ״ל – טופינו ויוקללה. ומה יש בשמורה? כל כולה יערות גשם צפופים ורטובים, השוכנים ממש לאורך רצועת החוף של האוקיינוס. הגאות והשפל בחופים המרהיבים חושפים רצועות חוף חולי ולבן, או סלעי וקשוח, עצים הצומחים ממש על קו המים, והמוני מינים של חיות-יער וחיות-ים.
כל חוף נראה קצת אחרת, לא טיילנו בכולם אבל נראה לי שכל מסלול שהיינו עושים היינו נהנים לא פחות. כשיפה – אז יפה.
ביום הראשון טיילנו בשני מסלולים, וכשחזרנו לבקתה שלנו בעל-המלון סיפר לנו שהמסלול שעשינו בבוקר נסגר אחר-הצהריים עקב דובה שהתנפלה על מטיילים. המטיילים הספיקו לברוח לרכב שלהם, והמסלול נסגר על מנת למצוא את הדובה והגור שלה, אבל אני כבר ידעתי שלא אצליח לישון בלילה.
״גם סביב בקתות המלון מסתובבים דובים״ – הוא טרח להוסיף, ״אבל הם ממש פחדנים, אין צורך להבהל״. יופי, ממש עזרת. ודווקא את הפעמונים לגירוש דובים שכחתי לארוז הפעם.
שני המסלולים הנהדרים הם: Combers Beach Trail– מסלול קצרצר ביער (עם דובה, מתברר), ויציאה לחוף חולי מהמם, Wild Pacific Trail – Lighthouse loop מסלול מעגלי וקליל לצלילי המגדלור שמסמן לספינות כיוונים בערפל הסמיך. זהו מסלול יער קל ומרובה נקודות תצפית נהדרות על החוף היפה.
לא אחד הדברים היפים שראיתם?!הבנות מיד מצאו פרוייקט
סליחה אבל הייתי חייבת להשוות רגע… חוף דור, ישראל, לפני שלושה חודשיםמלאכית בחוף דור, לפני שלושה חודשים
היום השני באיזור היה גשום מאוד, ומעונן לכל אורכו. אם כבר גשם, החלטנו לטייל בתוך יער הגשם. מסלול מצויין בתוך יער הגשם היה- Rainforest B Trail. הפעם כבר יצאנו לדרך חמושים בפעמונים, ועטויים במעילי גשם חד פעמיים. שיואו כמה שיפה שם. מתברר שאיזור זה הוא אחד מהאיזורים הספורים בעולם שיש בו יער גשם ממוזג (בניגוד ליער גשם טרופי). הוא נראה כיער גשם בסרטים, כולל צמחיה עבותה, שרכים, שיחים ומטפסים. היער גשום (בפועל בדיוק ירד שוב גשם), ולח מאוד. פשוט לא חם, אלא נעים.
ככה נראה יער גשם קנדי
בדרך חזרה למלון עצרנו גם לראות את הגולשים. טופינו היא עיירת גולשים. הדבר בא לידי ביטוי בתזכורות בשמות המסעדות והמוטלים, בשלטים בצד הדרך, בחנויות שמוכרות ציוד גלישה (רק בקנדה: על אותו מתלה בחנות תלויים בגדי-ים ומעילי-גשם), ובבעל המלון שלנו למשל שנראה, לבוש ומדבר כמו גולש מזדקן. ואכן חליפת הגלישה שלו תלויה לייבוש בכניסה למלון. בקיצור, איפה הם גולשים הגולשים? בחוף Long Beach למשל. מתברר שקצת גשם ממש לא מטריד אותם. כנראה שהזרזיף של ה- Drizzle (גשם אופייני גם לוונקובר) משתלב היטב עם רסס הגלים. החוף הערפילי היה מלא במשפחות וקבוצות גולשים, ולנו נותר רק להתענג על היופי.
תגדילו תגדילו מהמם שםהבנתי שזה גן-עדן לגולשים
ביום השלישי יצאה השמש ושטפה בהדרה את הכל. ביום הזה חגגנו את קנדה דיי בשני חופים באיזור: South Beach ו- MacKenzie Beach וגילינו ש:
לא ממש משנה על איזה חוף אתם ״נופלים״ פה, סביר להניח שהוא יהיה ״אחד החופים הכי יפים שראיתם״. פשוט יפה פה. אין מספיק סופרלטיבים לתאר.
בכל מזג אוויר שהיינו בו (מעונן וסגרירי / שמשי ורוח חזקה) החוף יראה אחרת לגמרי, אבל יהיה מאוד יפה.
אין ממש שימוש לחמשת זוגות המכנסיים הקצרים שארזתי לכל אחת מהבנות לטיול.
כל זוג / משפחה קנדית ששתי בנות חמודות ירוצו אליהם בקנדה דיי ויציעו להם עוגיות מייפל יקח עוגיה אחת לפחות, אפילו אם רק מתוך נימוס ושמחת החג. חבורות של צעירים יסרבו בנימוס לעומת זאת.
קנדה דיי שני שלנו כאן. הקודם היה ברוקיז
זה כבר במקנזי ביץ'
היום הרביעי והאחרון נסב רובו סביב התחרדנות בשמש בחופים היפים. השמש מאוד חזקה ומחממת, אבל הרוח חזקה יותר… גם כשממש חמים ונעים לא ירדתי משתיים/שלוש שכבות.
היינו במסלול Tonquin Trail ובחוף Tonquin Beach שלרגליו וסתם נהננו מהסביבה הציורית בטופינו עצמה.
מתחרדנים על החוף
עוד הזדמנות לצייר את עצמן בחול
זה הנוף מהעיירה טופינו עצמה
בקיצור – היתה אחלה חופשת קיץ, קצרה ומהממת, ספגנו שמש, חזרנו שזופים (רק בפנים ובכפות הידיים) ומרוצים לחופש גדול עתיר תוכניות ונקובראיות.
גם לחזור הביתה כיף, ואחרי הנסיעה והשיט במעבורת חזרה, הבננות ממש התרגשו לראות שוב את ה״בית הכחול״. כשנכנסנו תמרול רצה לחדר השינה שלה וחיבקה את המיטות.
שיהיה חופש נעים ורגוע לכולנו!
כמה קטנות:
ולמה קוראים לונקובר איילנד ונקובר איילנד? מה, חסרים שמות? מסתבר שיש ממש אינפלציה בשמות באיזורינו. מלבד ונקובר (שלנו), יש לא רחוק מכאן – ממש שניה מהגבול יש את ונקובר של וושינגטון/ ארה״ב, צמוד לוונקובר של בריטיש קולומביה (שלנו) מצפון יש את נורת׳ ונקובר, וממערב את ווסט ונקובר, ויש גם הר ונקובר. מי היה הוונקובר הזה שעל שמו קרויים כל המקומות האלה? ג׳ורג׳ ונקובר – מגלה ארצות בריטי שהגיע לאי (אחרי הספרדים ואחרי ג׳יימס קוק) ב-1791.
לאורך כל הטיול נעזרנו בספר קנדה מערב / מסלולים / נטע דגני. – אני חייבת לפרגן, ספר מצויין.
באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.
יוצרות את "ספר החופש הגדול"
10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.
שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.
הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.
הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…
אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:
טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.
אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.
תמרולי ציירה את כל בני המשפחה על גשר קפילנו
שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.
חובשת קסדה גם בציור
חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.
טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.
ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.
הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.
ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).
לשאלתכם מה האיש מצד ימין למטה עושה? הוא על המנגל
אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.
מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.
הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).
ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).
וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).
גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.
וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.
אחות קטנה אחות גדולה
מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.
מורחות קרם. גם פה יש שמש
מורחות קרם. גם פה יש שמש
מתקשטות במדבקות לקראת היציאה מהביתתעלול המנוחה על הרצפה ולא במיטותעלמה חותכת לתמר פנקייקיםתחביב ידוע לאסוף מקלות
חולה רקדנית ורופאה רקדנית
את חייבת לטעום
מכינות ברכת יומולדת לאבא
עלמה עושה לתמר תסרוקת
נשבעת שלא התערבתי. זה קרה לבד
ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.
כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.
*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".