בתחילת שנה ג' ללימודי הצילום שלי ב"בצלאל" הרגשתי משבר יצירתי אמיתי. סיימתי את שנה ב' בתחושת אופוריה, קיבלתי ביקורות טובות מאוד על הפרוייקט שעשיתי, והנה התחילה השנה, הזמן עובר, אני מצלמת ומגישה עבודות, אבל מרגישה ש"זה לא זה." שום דבר לא היה מספיק "זה". אז החלטתי  – כדי לצאת מהמשבר – להתחיל שוב לצלם "יומן". זה עבד פעם, אולי זה יעשה שוב את העבודה. אולי מתוך עשייה אני ארגיש שוב יצירתית.

החוקים שהצבתי לעצמי ליומן הזה: תמונה אחת ביום מודפסת, אני צריכה להופיע באופן כלשהו בתמונה. אני מפתחת את הסרט, בוחרת מקונטקט את הפריים הנבחר, מדביקה במחברת ורושמת: תאריך, יום, שעת הצילום, משפט כלשהו שמתאר את היום, המקום בו צולמה התמונה. יום מתחיל כשאני קמה ונגמר כשאני הולכת לישון.

התחלתי את היומן הזה בינואר 2003. הפסקתי לצלם אותו בינואר 2011.

כשהתחלתי לצלם את היומן הייתי סטודנטית בשנה ג', גרתי בדירת סטודנטים בירושלים בשותפות עם שתי חברות מהלימודים, כל החיים שלי נסובו סביב צילום, "בצלאל", וחיי חברה. הייתי מפתחת את הנגטיבים בבית ספר, מדפיסה קונטקטים בעצמי, בוחרת, מדביקה, כותבת. רוטינה כזו שיצרה עשייה שיצרה המשכיות שיצרה מוטיבציה. בחודשים הראשונים אני מופיעה לבד ברוב התמונות, רצינית, מסתכלת למצלמה. הייתי מצלמת את עצמי בדרך כלל עם טיימר או אם כבל מאריך. אחר כך התחלתי להכניס אנשים נוספים לתמונות, וגם לתעד רגעים שבאמת קרו לי במהלך היום. חברי התרגלו שאני מסתובבת עם מצלמה, ומדי פעם מציבה אותה ומצלמת.

אחר כך התחלתי לשלב כל מני פרוייקטים וסדרות בתוך הצילומים. עשיתי סדרה שלמה בהשראת הצלמת סינדי שרמן של צילום עצמי מחופשת לדמויות שונות. עשיתי מחוות לאמנים (שרק אני הבנתי בדרך כלל), צילמתי את עצמי בכל דרך אפשרית. היום כל זה בטח נראה טריוויאלי, אבל אז, ב-2003, טרום עידן הסמארטפונים והצילום הבלתי פוסק, ובטח טרם עידן הסלפי, זה היה הפרוייקט – שלי.

ניתן ללחוץ על כל תמונה בפוסט בכדי להגדיל

הייתי מצלמת תמונות ולא תמיד יודעת מה יצא (זה היה במצלמת פילם 35 מ"מ). לפעמים הייתי נזכרת רגע לפני שהייתי הולכת לישון שעוד לא צילמתי היום והייתי פתאום חושבת מה לצלם. לפעמים לא רציתי בכלל לצלם או שלא היה לי מצב-רוח. היו ימים שחשבתי על זה כל היום, ורק חיכיתי שאגיע לרגע של הצילום. זה הפך להיות חלק ממני. המצלמה, ה"יומן".

כשהייתי מתעייפת, או חושבת להפסיק, חברתי אביטל (שהיתה גם השותפה שלי לדירה) היתה מעודדת אותי להמשיך. אביטל אמרה לי שזה פרייקט מדהים, ושההמשכיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. השתכנעתי. לא ידעתי מה אעשה בזה אי פעם, אם בכלל אעשה מזה משהו (כשלומדים ב"בצלאל" כל הזמן חושבים על "להציג את עבודות". לקח לי כמה שנים להבין שכל זה לא בשבילי). רק להמשיך מכוח האינרציה. הבנתי שהפן הכפייתי שבזה, הלא מתפשר על אף יום, ההמשכיות, היא שהופכת את השלם הזה ליותר גדול מסך חלקיו.

אז המשכתי. וצילמתי. בשנה ד', עבדתי על היומן בקורס "ספר" שלקחתי, ובסוף השנה הפקתי ממנו ספר. שיניתי את קונספט התצוגה. רציתי שהתמונות יהיו אחת בעמוד, אחת אחרי השניה, בלי טקסט שנותן פרשנות ומיקום מדוייק, אבל גם מפריע לרצף. משהו שיכיל את המכלול, ללא שימת דגש על יום אחד על פני אחר. את כל הטקסטים ריכזתי בסוף הספר בפונט צפוף, שיהפוך גם ל"גוש" של מלל. הספר היה של שנה אחת. 365 ימים. רציתי שהספר יראה כמו לבנה, כבדה, מוצקה, כך שאם הייתי מפיקה מכל שנה "לבנה" כזו הייתי יכולה לבנות קיר שעשוי מימי חיי.

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" והמשכתי. עבדתי בכל מני מקומות, והמשכתי. הכרתי אנשים, יצאתי עם בחורים והמשכתי. התחלתי לצלם אירועים והמשכתי. בימים שצילמתי אירוע הייתי לוקחת תמונה בה אני מופיעה, ולו באופן חלקי (שבדרך כלל אלי מעייני השותף שלי צילם) והשתמשתי בה בתור הצילום היומי. הכרתי את רם, הוא עבר לגור איתי, התחתנו, והמשכתי. היה לי צילום מכל מקום שהייתי בו: איקאה, קולנוע, בתים של חברים, בתי קפה, קוסמטיקאית, הפסיכולוגית שלי, ברחוב, במקלחת, בים, בחו"ל, באירועים מכוננים בחיי, בשגרה הכי מבאסת. כל החברים שלי כבר הכירו את "הצילום היומי", לפעמים רצו להצטלם, לפעמים צחקו שכבר אין להם כוח אליו. היומן הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי, מחיי, ממני.

(מזכירה שאפשר ללחוץ על כל תמונה בפוסט להגדלה)

שמונה שנים. 2920 יום. בסוף, בחצי שנה האחרונה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי כוח אפילו לעוד יום אחד. במשך השנים הפרתי את כל החוקים שקבעתי לעצמי מראש. לא תמיד אני צילמתי, לא תמיד הופעתי בתמונה, לא תמיד בחרתי רק פריים אחד, לפעמים שכחתי לכתוב, לפעמים שכחתי לצלם יום אחד (!). בחודשים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפסקתי להדביק במחברות, לא היו לי יותר רעיונות. זהו. נגמר הסוס. באותה תקופה אני ורם ניסינו להכנס להריון ראשון, יכול להיות שלעייפות הכללית ולתסכול היה חלק במיאוס מהיומן.

ויכול להיות שפשוט נגמר הפרוייקט.

החלטתי להפסיק כשיגיע ינואר, כדי שיהיה סיום "עגול". התחלתי בינואר 2003, אסיים בינואר. הייתי בתחילת תחילתו של ההריון עם עלמה, בטיול בניו-יורק, עם אחותי. בחילות איומות, ותחילתה של תקופה בה כל יום מביא עמו התרגשות חדשה. תקופה של שינוי גופני יומיומי. התקופה הכי מתאימה להתחיל "יומן מצולם".

אני סיימתי עם ה"יומן", והתחלתי תקופה חדשה.

יומנים אחרים בסדרה:  היומן הראשון שלי/שלושה חודשים בחיי הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

היום יום הפג בישראל (יום המודעות הבינלאומי לפגים" ( World Prematurity Awareness Day חל בעוד יומיים). ידעתם שיש כזה?

גם אני לא.

עלמה נולדה בשבוע ה-34 להריון בניתוח קיסרי, לאחר ש"מיעוט מי שפיר" הפך באחת ל-"אין מי שפיר, נכנסים לניתוח". אני זוכרת את השוק, וכמה שבכיתי, ושפחדתי נורא, אבל בעיקר על עצמי. לא האמנתי למה שקורה, לא הצלחתי לעכל את השינוי שקרה לי בבוקר אחד, מהריונית שמחה ליולדת כאובה, בלי עוברית בבטן, עם תינוקת מאושפזת שתי קומות מעל… כל ההריון דיברתי איתה, הרגשתי אותה, חוויתי אותו ביחד איתה, ובבת אחת היא הוצאה ונלקחה ממני – לפגייה. והאמת – שבכלל לא רציתי לראות אותה. כשהראו לי אותה בסוף הניתוח פחדתי להסתכל. אחרי שמונה שעות התאוששות ראשונית הורדתי מהמיטה ונילקחתי לפגייה לפגוש אותה.

היא שכבה שם, העוברית שלי, התינוקת שלי, באינקובטור. היא שכבה על הבטן, ישנה. מחוברת לצינורות מהיד ומהאף. הצינורות היו מודבקים לעור הדקיק שלה בסלוטייפ עבה. היא היתה מחותלת ומחוממת, סגורה לה באינקובטור שהיה מכוסה סדין כדי שיהיה לה חושך. רם פתח לי את אחד החלונות באינקובטור ואני הכנסתי יד ונגעתי בה, בפעם הראשונה. היא היתה חמימה ורכה ונעימה ואני שוב בכיתי. לא הרגשתי שום קשר אליה. לא ידעתי מי זאת. רק הרגשתי איזה צורך פנימי חזק להגן עליה.

בימים הבאים לאט לאט חדרה לי להכרה שילדתי פגית. ידעתי שהיא באינקובטור בפגייה, אבל איכשהו הרגשתי שזה בגלל פרוטקציה, בגלל שרם מתמחה במחלקה. רם כל הזמן חזר ואמר לי: היא נולדה במשקל מצויין לגילה, 2.150 ק"ג. היא נולדה בשבוע יחסית מתקדם. היא נשמה בכוחות עצמה ורק נעזרה באמבו בדקות הראשונות לחייה. היא "פגית מצויינת", היא "לא ממש פגית". אני זוכרת שיחה ליולדות בפגייה ביום השני או השלישי ללידה. סופי האחות הסבירה על נהלים בפגייה, ועל עזרה לאמהות, ועל שאיבת חלב, ולמי לפנות. אני זוכרת אותי מסתכלת עליה מדברת ואת הברק שהכה בי: פתאום הבנתי שגם לי יש פגית. אני לא פה בפרוטקציה, היא בתוך אינקובטור כי היא פגית. היא מחוברת לזונדה כי היא לא מסוגלת לינוק. היא מחוברת למוניטור כי צריך לבדוק שהיא זוכרת לנשום. היא ישנה באור כדי שהאחיות יראו אם היא משחירה פתאום. היא כמו כולם פה. אני זוכרת את סופי מדברת ואת הלב שלי מתחיל לדפוק מהר וחזק, ואני רק רוצה לבכות ולצאת משם. נולדה לי פגית. מה זה אומר?!

חדר מס.1 בפגייה (חדר טיפול נמרץ). אוגוסט 2011. החדר מלא אינקובטורים צפופים, כשבינהם אפשר לעמוד רק בקושי.  כל החדר מואר באור פלורסנטי חזק. המזגנים עובדים בלי הרף, הפגייה קרה מאוד. שלוש-ארבע אחיות בעמדה. כל פג באינקובטור מחובר למוניטור. כל המוניטורים מצפצפים צפצוף קבוע, חזק. מדי כמה רגעים אחד המוניטורים מתחיל לצפצף וכל העיניים של המבוגרים בחדר מופנות אליו בבהלה. הפרעת קצב כלשהי, או ירידת קצב לב. אחת האחיות ניגשת למוניטור ומכבה את הצפצוף. בודקת את הפג, לפעמים רק האטב שמחבר את מד הסטורציה לאצבע הרגל זז. לפעמים הפג שינה תנוחה. לפעמים יש ירידת קצב, והוא ממשיך הלאה. לפעמים האחות עושה איזו פרוצדורה מורכבת, והכל ברוגע ובדממה. שלוש-ארבע אחיות במשמרת של שמונה שעות, כ-12-14 אינקובטורים בחדר.

ראשונה ניגשה אלי קטיה, אחות יפת עיניים, שיער שחור, מחייכת. היא ישר ראתה, כבר בערב הראשון – שאני מפורקת. היא סיפרה לי על הבת שלה, שי-לי, ועל השם שלה, ועל אמא שלה שגרה בחו"ל, ועל עגילי היהלום שביקשה מבעלה אחרי הלידה. לא משנה מה, רק שאני אדע שאני לא לבד, שאמנם כל עולמי התהפך אבל הסירה שלי תתייצב בעזרת ידה הבוטחת. אחריה היתה איזבל, שעזרה לי להבין למה השד שלי בוער מחום וכאבים, ואיך להוריד את הנפיחות והגודש. ואחר כך היו סימונה וסופי, סיגל, אסתר, אולגה, ליבי, יוליה, יפה, סווטה, רחלי, לריסה, וכל האחיות מכל המשמרות, שלימדו אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התינוקת שלי: איך להחזיק אותה ואיך לחתל, איך להניק, איך להעיר אותה בעדינות כי היא פגית ונרדמת בכל כמה שניות באמצע ההנקה. איך לשאוב חלב, כמה חשוב לנוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד, וכדי שיהיה לי חלב. איך לרחוץ אותה, איך לעשות לה "גרעפס" ואיך להאכיל מבקבוק. איך לגלגל חיתולי בד כדי לתמוך בה, איך לכרוך אותה בחיתול בד כדי להפסיק את התנועות העוויתיות של הגפיים, איך להרגיע, איך להעיר, איך לקרוא את המוניטור, איך להשכיב לישון. ואיך לעשות לה החייאה.

והאחיות האלה, שידעו לקחת ולקלח ולהאכיל ולהרגיע, כל פג בנפרד, ולהחדיר את כל האינפוזיות והזונדות והמחטים, ולערוך את כל הבדיקות, ולחתל ולהלביש למרות כל החוטים, ולהרגיע את הבוכים ולהקל על הכאובים, ידעו גם להסביר ולעודד ולהרגיע את ההורים, וכל זה במשמרות על פני עשרים וארבע שעות, בתפוסה של כפול ממכסת האינקובטורים והתקנים. כפול. כשעלמה נולדה היו בפגייה 60 תינוקות מאושפזים. בדיוק כפול מהתקן. על אותה כמות של אחיות, רופאים וסניטרים. ובכל זאת הן האכילו והחליפו והרגיעו וליטפו ועודדו.

כל יום היינו נכנסים עם בוקר לפגייה, שוטפים ידיים עד למרפקים, מצטמררים מהקור, ומתחילים את היום. כל שלוש שעות הייתי הולכת ל"חדר שאיבות" לשאוב חלב. האמהות האחרות לימדו אותי את כל התהליך, כולל חיטוי הבקבוקים והמשאבה, איחסון החלב ושמירתו. בימים הראשונים עלמה קיבלה מטרנה בזונדה, וכל טיפת חלב אם ששאבתי (ואלה היו טיפות בודדות בהתחלה) היא היתה מקבלת גם בזונדה. אני זוכרת שביומיים הראשונים שאבתי כל שלוש שעות, על כיסא גלגלים, טרוטת עיניים מבכי, ולא יצא כלום. אף טיפה. בפעם הראשונה שהצלחתי לשאוב קצת חלב, יצאו טיפות בודדות ושפכתי אותן… לאט לאט "חדר השאיבות" הפך מעין קבוצת תמיכה בשבילי. כל שלוש שעות צריך להכנס לשאיבה, בכל פעם יש שם יולדות חשופות שד בשלבי שאיבה שונים, הטלויזיה דולקת, חדר קטן, מדברות. היו שם אמהות לפגים שנולדו לפני כמה שבועות, אפילו חודשים. הרבה תאומים, הרבה "בוגרות" המחלקה להריון בסיכון, הרבה לידות לפני הזמן בגלל החום של יולי-אוגוסט. וכולן לאט לאט מכירות, ומספרות, וחולקות. לרוב התינוקות לא נתנו עדיין שם (נגד מזל רע וכאלה), חלק סיפרו שהן החליטו על שמות ורק הן ובני זוגן יודעים אותם. חלק היו שואבות בבית ומביאות למחלקה. חלק כבר התייאשו והפסיקו לשאוב, והיו באות רק בשביל לדבר.

בלילה היו שולחים אותי לישון. בהתחלה במחלקה, ואחרי שנגמרו ימי האישפוז היינו נוסעים הביתה, ומשאירים את עלמה הקטנטנה שם. אחרי כמה ימים מתחילים להכיר את השכנים. הייתי מברכת לשלום את ההורים לפגים באינקטבטורים הסמוכים, משפילה מבט כדי לא להסתכל על הפגים האחרים. כל אחד שם חווה את הסבל שלו, את ההתמודדות שלו, את הדאגה האינסופית שלו. לא רציתי לדאוג לעוד פגים. מימין היה מאושפז תינוק שנולד עם עיוות קשה בגפיים, משמאל תינוק קטנטן בצבע חום כהה, שאמא שלו תמיד צחקה שהוא שוכב "כמו על שפת הים" כי הוא היה שוכב בתנוחה מצחיקה. הייתי כל כך מרוכזת בתינוקת שלי ובעצמי שלא יכולתי להכיל אחרים.

עלמה היתה בפגייה של בית חולים אסף הרופא 11 ימים. אחרי כמה ימים בחדר מס.1 היא הועברה לחדר הסמוך, שהוא לא "טיפול נמרץ" – ובו פחות אחיות ויותר אינקובטורים. אחרי מספר ימים היא הועברה מהאינקובטור לעריסה. היא היתה "מלכת הפגייה", היא היתה תינוקת במשקל ממש טוב, שנולדה בסך הכל בשבוע 34. היא היתה היחידה שבכתה בקול (או לפחות ככה זה נשמע לי). היא התחילה לשתות מבקבוק ואפילו לינוק בגיל כמה ימים. היא עלתה במשקל. היא נולדה עם ריאות מפותחות, לא נזקקה להנשמה, ולא סבלה מהרוב המכריע של סיבוכים של פגים "קשים". היא היתה "פגית לייט". עלמה הגיעה למשקל של שלושה קילו לאחר כחודש בבית, וסגרה את כל הפערים בהתפתחות לאחר חודשים ספורים. אי אפשר בכלל לראות עליה שהיא נולדה "פגית".

כיום עלמיק מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור על הלידה שלה, על השהות בפגייה, על קטיה שרחצה אותה בגיגית בגודל של קערת סלט, על איזבל שלימדה אותי לחתל אותה. היא אוהבת לבוא לבקר ולראות את המקום שהיה לה לבית בימים הראשונים. אני… אני הייתי שומעת את הצפופים של הפגייה באזניים עוד חודשים רבים אחר כך. המעבר הזה, בין הטיפול המסור של האחיות המיומנות וההשגחה האינסופית, לאחריות בלעדית שלנו על התינוקת השברירית הזאת – היה טראומטי עבורי. במשך לילות ארוכים הייתי מסתכלת עליה, כדי לוודא שהיא נושמת. ישנתי באור, כדי לראות שהיא לא משנה צבע. הייתי מניקה אותה באור (גם בלילה) במשך חודשים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי להשאר איתה לבד. פחדתי. והאמת שפשוט חששתי לחייה.

הפוסט הזה מוקדש למחלקת הפגייה של אסף הרופא, ובעיקר לאחיות המדהימות, המסורות, המוכשרות והמיומנות של הפגייה. אתן שטיפלתן בעלמה, וטיפלתן גם בי. אי אפשר לתאר את גודל העזרה שאתן נותנות לתינוקות, וגם להורים, וכל זאת בלב רחב, בחיבוק, בחיוך ובנועם. מקווה שאתן מקבלות סיפוק מעבודתכן המסורה, ושאולי יום אחד תקבלו גם את השכר הראוי לעבודת קודש זו. נשיקות לכולכן, וחיבוק גדול מאיתנו.

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

מעבר לרילוקיישן מזכיר (לי) בכל כך הרבה מובנים לידה.

קודם כל הלא-נודע. גדול, שחור, מחכה לו שם מעבר לתאריך הנקוב. לפני הלידה של עלמה לא יכולתי לדמיין מעבר ללידה. חששתי מהלידה, חשבתי על הלידה, לא יכולתי לחשוב דקה אחריה. לא יכולתי לדמיין שיגור עוד ייצור זעיר בבית שלנו. לא יכולתי לחשוב על עצמי כאמא, בטח לא לתכנן איזו אג'נדה, לחשוב על חינוך או העדפות שלי לגבי הגידול שלה. מטפלת? גן? לא העלתי בדעתי את השאלות האלה. כך גם במובן מסויים הרילוקיישן. למרות שבאתי לבקר בונקובר מספר פעמים לפניכן, ואפילו כמה חודשים לפני המעבר, וניסיתי לדמיין את עצמי ברחובות, את עלמה ותמר בבית הספר, למקם את עצמי בנוף הזה – פשוט לא הצלחתי. הכל התנקז לתאריך הטיסה. כל החששות, ההתארגנות, הדאגות, העצב. הצלחתי לתכנן את הטיסה, לדמיין את העליה למטוס. זהו. מרוב שלא יכולתי לדמיין והייתי כל כך מופתעת שעלמה נולדה – לקחו לי כמה חודשים להפנים שאני אמא. ברילוקיישן המעבר היה יותר הדרגתי, בכל זאת זה אינו שינוי גדול כמו הבאת ילד לעולם, אבל גם, לקח לי שבועות רבים להבין – זהו, הגענו.

דבר שני תחושת ה"תכף הכל נגמר" שליוותה את השבועות האחרונים לפני הטיסה לונקובר, הזכירה לי כבר בארץ את התחושה של חודש תשיעי להריון. להספיק להספיק להספיק. להיפרד מחיים שלי כמו שהם. לפני לידה – לצאת, לבלות, כי "בטח לא נצא בשנתיים הקרובות", כי אי אפשר לדעת איך זה יהיה עם הגור הקטן הזה שייכנס לחיינו. כי קנדה היא לא ישראל ואין שם שוקולית ואיך אני אמצא תחליף הולם, ואין את המסעדה הזאת, ואין את הים. בשבועות שלפני הרילוקיישן הסתובבתי בתל אביב, ויצאתי בערב ופגשתי חברים כמו שלא עשיתי מעולם. להספיק להספיק להספיק. לסגור פינות, לסיים עבודות, להספיק להנות, להספיק לראות ולהגיד שלום. גם לאנשים, גם למקומות, (ואפילו לאוכל).

בימים האחרונים לפני הרילוקיישן הייתי בטלטלה רגשית כזו, ממש כמו בימים ההורמונאליים שאחרי הלידה. בכיתי בכל יום. בכל יום נפרדתי מחבר או בן משפחה, הייתי כמעט באבל. כל כך הרבה רגשות מעורבים – ציפייה מהולה בפחד, עצב על הפרידה מלווה בהתרגשות מהדבר הגדול הזה שצפוי לנו. מחשבות על כל מה שהבנות יפסידו בארץ – החברים, והקרבה למשפחה, והקיץ הישראלי, והחום האנושי, לעומת המתנה שיקבלו: פתח לעולם אחר, חברים חדשים, שפה, הבנה שהעולם גדול ומגוון. בשבוע האחרון רק רציתי שיגיע כבר תאריך הטיסה ונגמור עם זה. לא יכולתי יותר.

ואז – הגענו.

ושקט.

הכל על מי מנוחות. אנחנו ביחד. אנחנו לא מוקפים בהרבה אנשים, מבלים הרבה עם עצמינו. שגרה איטית יותר, רגועה. אווירה קנדית. שלום-שלום לשכן. שיחת חולין עם השכנה. נפגשים עם אחותי ומשפחתה, שגם הם רגועים ו"קנדיים". והסערה שככה, נשארה מאחור בנתב"ג. אני אפילו לא יכולה לדמיין את החום המהביל והרגשות הסוערים שם במדינה שחייתי בה כל חיי. פה, במרחק של אלפי קילומטרים, "אפילו הדאגות הכי גדולות נראות כמו נקודות קטנות*".

* מתוך השיר: לג'ירף יש צוואר ארוך / יונתן גפן

בעוד כמה ימים יש לי יומולדת. יומולדת שלושים ותשע. אבל ה"ארבעים" פשוט יושב שם (כמו שניסחה היטב סאלי מ"כשהארי פגש את סאלי").

והארבעים הזה הוא גדול, גם כי הוא עגול, וגם כי הוא כל כך סימבולי, מסמל את סוף תקופת הפוריות הנשית (למרות שכבר לא, אבל סמלית), וגם צופן את איום משבר גיל הארבעים.

אספתי רשימת גילאים שהתחולל בהם אירוע מכונן בחיי, או תקופה שהיוותה נקודת מפנה (שימו לב שאף אחד מהם אינו גיל עגול): להמשיך לקרוא ←

בהריון של תמר, ובטח עוד בהריון של עלמה, הייתי צלמת אירועים במשרה מלאה. זאת אומרת: הרבה הרבה אירועים, צילומי חתונות משלב האיפור בצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, חתונות כמה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים פגישות, עריכות, עבודה על המחשב…וכל זאת עם העייפות ו(אצלי) בעיקר הבחילות של ההריון.

להמשיך לקרוא ←

הפוסט השנה לכבוד יום האישה הבינלאומי (שמצויין בכל שנה יום אחרי היומולדת שלה) מוקדש לאשה המשמעותית ביותר בחיי – אמא שלי.

האשה שלימדה אותי את רוב מה שאני יודעת על החיים: (בעיקר תוך דוגמא אישית).

שאין כמו משפחה. שבשביל הילדים שלי אני אעשה הכל, ללא גבול או סוף. שלאהבה לילדים שלי אין התחלה או סוף, ושמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. אין גבול לעזרה שההורים שלי נותנים לי, גם בגילי המתקדם. גם כספית, אבל גם בזמן ובהרגשה שכל מה שאני רוצה/צריכה, הם האנשים הראשונים שאני פונה אליהם, והם תמיד יעזרו.

שחברות טובות צריך לשמר. צריך להשקיע, ולהבין את החשיבות של חברות טובות. חברה טובה יכולה להיות לכל החיים. אפילו יותר מבן זוג או אח.

שאפשר לאסוף בני משפחה וחברים בכל גיל. מי שראוי להכנס ללב שלה, נשאר שם כבר לתמיד.

חריצות ועבודה קשה. כל אדם צריך לעבוד, אם לא בשביל הגשמה עצמית אז בשביל פרנסה בלבד. עבודה היא עבודה. לא חייבים להנות ממנה, אבל צריך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר שאפשר. (אני לא חושבת שאמא שלי אהבה יותר מדי את המקצוע שלה. אבל היא בחרה בו בלית ברירה, ולא התלוננה על כך מעולם).

להעריך את הזמן הפנוי, ולהקדיש זמן לפנאי. אמא שלי הקפידה תמיד להקדיש זמן לספורט, טיולים בארץ, טיולים בחו"ל, חוגי העשרה, הרצאות, תיאטרון, אמנות, קולנוע, ומפגשים עם חברים. גם כשהיא היתה לוקחת אותי לקנות בגד בתור ילדה, הייתה זוכרת לעצור לאכול גלידה בכיכר "אורדע", או לשבת ב"אורנה ואלה" כשהייתי גדולה יותר. אפשר להנות מהזמן בצוותא גם אם הוא "סידור". אני שמחה כל כך שעכשיו בשנות הפנסיה שלה היא יודעת לנצל היטב את הזמן, ועסוקה כל כך. יש לה חוגים, ומפגשים, וסדנאות, והמון מפגשים עם חברות בין לבין. (ועדיין היא מוצאת זמן להיות עם הנכדים, אם צריך בהתראה של רגע).

שבזוגיות יש שוויון. כששני בני הזוג סומכים אחד על השני, כל אחד תורם כפי יכולתו ולוקח לפי ראות עיניו. אמא שלי מאז ומעולם הרוויחה פחות מאבי, אבל מעולם לא "ביקשה" ממנו כסף. כל החשבונות שלהם משותפים וגלויים. ההחלטות הכספיות הגדולות הן משותפות. ולגבי ההחלטות השוטפות – היא מנהלת את משק הבית וההוצאות באופן עצמאי. זה חלק מה"תפקיד" שלה ביניהם. ואבי מצידו לא יזלזל מעולם בהחלטה שלה לקנות דבר יקר, גם אם הוא מותרות. הם סומכים זה על שיקול הדעת של זה.

 להעריך אדם באשר הוא ולא לפי מינו. אמא שלי תמיד התעצבנה על אנשים שלא העריכו אותה מספיק בגלל היותה אישה. בעיקר נשים. (היה מקרה שהמורה בבית הספר היסודי הזמינה את אבא, ולא "הסתפקה" באמא. זה מדהים, גם תחושת הערך הנמוכה שיש למורה עצמה כך מסתבר, וגם חוסר החינוכיות שבזה).

לחשוב מה את רוצה, להשקיע מאמץ ולהשיג את זה. אם בלימודים, בעבודה, ואפילו בן זוג (אני שונאת את המילה בעל). כן. אמא שלי, הפולניה, שהקפידה לא ללחוץ עלי "למצוא חבר", אמרה לי יום אחד: "אם את רוצה חבר, תתאמצי לחפש אותו. תצאי, תתענייני, אל תחכי שהוא ייפול מהשמיים". ובכלל, ההורים שלי חינכו אותי שדברים טובים משיגים במאמץ. תשקיע=תתוגמל.

לא לישון בלילה מרוב התרגשות. בין הדברים שירשתי ישירות ממנה, זה את היכולת להתרגש באמת, להרגיש רגשות חזקים, ולדאוג, כל הזמן. אני לא גאה בזה, אבל לטוב ולרע זה חלק ממני. גם אני דואגת כל הזמן. הצד החיובי הוא שאני לא אדישה, אני דואגת מאוד, ואוהבת מאוד, וחוששת מאוד, ומפחדת, וכועסת, ושמחה.

מזל טוב אמא. לימדת אותי המון, ועדיין. אוהבת אותך אסתר לוינסקי, שתהיה לך שנה שמחה, מספקת, מלאת אמנות, טיולים, חברים, ושלא תתגעגעי יותר מדי אלינו. פשוט תבואי!

 

 

היום לפני שנה – ב-1/1/2015 התחלתי לכתוב את הבלוג. שנה חלפה, ו-100 פוסטים אחר כך… הנה אני כאן. אז – מזל טוב לבלוג! וכמאמר הפולנים: "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה!"

החלטתי לחגוג לו כמסורת בלוגריות ותיקות ממני – בציון רשימת עשרת הפוסטים האהובים עלי.

אני יודעת מה היו הפוסטים האהובים עליכם – או לפחות הנצפים ביותר: במקום הראשון "הדירה החדשה", ומיד אחריו "איך הפכתי לאמא" שהוא גם אחד האהובים עלי (האישי ביותר שכתבתי, זה בטוח). קצת אחר כך הפוסט על פורים 2015, ואז פוסטים על עבודה עם לקוחות שהם גם חברים: "מזל טוב לפרברים" ו-"משפחת ספיר משחזרת".

ישבתי וקראתי את כל הפוסטים מחדש, התרגשתי, נזכרתי, תיקנתי קצת וניסיתי לעשות רשימה. היה מאוד קשה לבחור, בסך הכל כולם היו בני… המכנה המשותף בין אלו שבחרתי היו כמובן האישיים יותר, הפרטיים, פחות סיפורי טיולים, על הבית, על "עשה זאת בעצמך" או על עבודה או השראה. כי "רק על עצמי לספר ידעתי"…

אז הנה רשימת עשרת האהובים עלי נכון לרגע זה, לפי סדר אקראי, מוזמנים להכנס ולהזכר בעצמכם.

1. "שלוש נשים קרירות". כי הבלוג הזה בשבילי הוא "הכל או כלום". ואני שמחה שהאנשים היקרים לי הולכים איתי בזה.

2. "בת של צלמת" ו"בת של רופא". שניהם אהובים עלי והבחירה קשה…

3. אחד הפוסטים של ההשוואות. ההשוואות היו בכלל הסיבה להתחלת הבלוג, אז הם נכנסים מיד לרשימה! אני חושבת שהראשון "השוואות" הוא האהוב עלי ביותר.

4. "ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי". כי כל מה שקשור אליה מרגש אותי.

5. "ומי שלא קופץ אדום" – כי הפוסט הזה הוא כל כך רם, והמשפחה הקטנה שלנו, ואני כבר מחכה לכתוב לו פוסט המשך אחרי שילכו שלושתם למשחק ביחד. (רמז: הגיע הזמן! הן כבר מחכות!)

6. "אחיות" כי הבננות שלי מקסימות אותי בכל יום מחדש.

7. "עברה את גיל ההתבגרות". כי זה הכוח של הצילום: תמונה אחת שווה אלף מילים. וגם כי אני לא מפסיקה להתרגש מתמונות, ומאמא שלי.

8. "גלידה ענקית בגביע זכוכית". אחד הפוסטים הכי פחות נצפים (!) והכי אהובים עלי. בכלל התלבטתי בין כמה מהקטגוריה "פירורי עוגיות – רגעים קטנים של החיים": "דג דגיג", "ביי ביי מוצצים", "מדידות", "שותות חלביק", "איפה הנעליים" ועוד ועוד פירורים, כי אני כל כך אוהבת אותה. סיפורים קצרצרים בכמה תמונות ומילים בודדות. גילוי נאות: אני הכי אוהבת את הפוסטים הקצרים. כשאני מגלה שיצא לי פוסט ארוך אני מתבאסת…

9. "ותודה לאלוהי הפייסטיים". פשוט כי אני מתרגשת כשאני נזכרת באחותי איתי בלידה מהמרחקים.

10. ואחרון חביב לשנה זו, בגלל ש-"איך הפכתי לאמא" כבר זכה במדליית כסף בתור הנצפה ביותר, אני אבחר באחיו: "איך הפכתי לאמא לשתיים". אלה פוסטים "למיטיבי לכת": בעצם כל סיפור הלידה שלי. אז זה לא לבעלי קיבה רגישה או חוסר סבלנות לרגשנות הורמונלית.

תודה לכל הקוראים הנאמנים, על התגובות, הקריאה, והפרגון. תודה למשפחה והחברים שלי שמאפשרים לי לספר עליהם ולשתף בתמונות האישיות שלנו. אני הולכת לנשנש איזה עוגה לכבוד היומולדת…

היום לפני שנתיים הפכתי לאמא לשתיים.

ה-14/12/2013, היום שלפני הלידה, היה יום שבת משפחתי. רם היה תורן, אבל אני ועלמיק בילינו עם המשפחות: בראנץ' אצל המשאלים, ואחר כך צהריים ואחר-הצהריים אצל לוינסקי. זה היה בסופשבוע של הסערה הגדולה. בערב חזרנו הביתה ודיברתי עם שין שיחה ארוכה מאוד. זו היתה ממש כמו "שיחת סיכום", כי דיברתי בין היתר על כל הפחדים שלי מהלידה. עלמיק לא ישנה טוב, ואחרי שהלכתי לישון קמתי אליה עוד שלוש פעמים לנסות להרגיע אותה. בגלל זה הייתי עדיין (כמעט) ערה במיטה ב-00:45 כשהיה הציר הראשון. כמו בסרטים פקחתי עיניים בבת אחת וחשבתי: מה זה?!  – כאב ארוך בבטן התחתונה. בסופו התחילה הפרשה פתאומית. קמתי, צילצלתי לרם, ואמרתי לו שאני לא יודעת אם זה ירידת מים כי זה לא המון. הוא הציע לי (כמו שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה – כמובן שלא זכרתי, גם לא בהמשך) לשכב על מגבת ולהתיישב בעוד כמה דקות, ואם זה ממשיך ברגע ההתיישבות – סימן שזו ירידת מים. בנתיים החלטנו שאתקשר לקרוא לאמא שלי כי גם אם "זה לא זה" אז צריך ללכת להיבדק. שכבתי בוכה על מר גורלי, לא מאמינה שרם לא איתי פה להחליט, התקשרתי לאמא שלי, כתבתי בוואטסאפ לשין ולפייר.

כשהתיישבתי אחרי מספר דקות זה באמת התחיל לנזול בכמויות. הבנתי שזו באמת ירידת מים. התחלתי לארוז – את מה שנשאר לרגע האחרון, אמא של רם הגיעה לישון עם עלמיק, שטיפה קצרה באמבטיה, אמא שלי הגיעה, ויצאנו שתינו נרגשות. נסענו באוטו שלי – אמא שלי נהגה, מבולבלת לגמרי, מתרגשת, טועה בפניות, אני צועקת עליה, וכל הדרך צירים. מדברת עם שין בפייסטיים באוטו (בתכלס שין "קיבלה בדיוק את הלידה שרצתה" – בשיחה האחרונה בערב אמרה לי ש"אשתדל" ללדת בלילה כדי שהיא תוכל להיות מעודכנת). הגענו ל"אסף הרופא" בערך ב-02:15, צירים כל 3-5 דק'. רם בנתיים מצא מחליף וחיכה לנו בחוץ לעזור עם התיקים.

הגענו למיון יולדות, בבדיקה במיון פתיחה 1.5, צירים, מוניטור. בבדיקה האחות טוענת שיש לי "צוואר אחורי" ושאפשר להזיז אותו. אומרת שמחכה לציר ואז תזיז אותו. כאבי תופת! זה היה ממש כואב, ולא ידעתי שיש אופציה כזו בכלל. נותנים לנו חדר לידה. שם מתחילים להתארגן. בעיקרון מההתחלה אומרים לי שאפשר כבר לקבל אפידורל אבל אני מעדיפה לנסות לקדם את הלידה ולחכות עם זה. האחות המיילדת שלי – נזי – מאוד נחמדה וקשובה לי. אני הולכת להחליף לכותונת, לשירותים, להתקלח. כל הזמן צירים כואבים מאוד בעמידה. בשירותים ובמקלחת חוסר אונים – מאוד כואב ואני לא יודעת איך להעביר את הציר. כשיוצאת אני מתחילה להעביר את הצירים על הכדור וכשיש ציר רם עושה לי מסאז' בגב התחתון. בינתיים מדברים קצת עם שין בפייסטיים. כשיש ציר אמא מדברת איתה. רם מתרגש, לא ממש מאופס, לפעמים שוכח לעשות לי מסאז'. לא יודעת כמה זמן עובר.

בדיקה נוספת במיטה, מוניטור, הבדיקה נורא נורא כואבת, ובכלל הצירים בשכיבה נוראיים, מחפשת איך להניח את עצמי כדי שלא יכאב. לא יודעת איך אמא שלי עברה את זה בלי אפידורל ורק בשכיבה. בפתיחה 3 נזי אומרת שחבל לסבול ושאני אקח אפידורל כי הצירים מתקדמים יפה והיא לא חושבת שזה יעצור את הלידה. מחכים למרדים על הכדור. כל הזמן אני חושבת שאני צריכה לשירותים.

המרדים מגיע ומכין אותי – זה קטע מאוד קשה וכואב כי בזמן שאני שוכבת על הצד עם גב עגול ולא זזה היו לי שני צירים ואין מה לעשות כדי להקל על הכאב. אומרים לי שצריך להצמיד אלקטרודות לראש של התינוקת, אני ורם נלחצים, אבל אין ברירה בגלל שאני אחרי ניתוח קיסרי. בסוף האפידורל הוזרק ואני שוכבת מעכשיו. שוכבת על הצד רגל על רגל כמו שלימדו אותנו בקורס (את הדפים כמובן ששכחתי בבית ליד המיטה, מזל שרם זוכר חלק מהדברים), אני שואלת את נזי בצחוק מתי אפשר לישון. מתברר שאפשר! נזי מעמעמת את האורות ושלושתינו מנמנמים. אני לא מרגישה יותר צירים, רק בחזקים ממש יש לחץ באגן (רם ואמא שלי רואים במוניטור שמחובר לתינוקת כשזה ציר חזק). משתדלת באמת לנוח ולא לדבר ולהתרגש כדי שיתקדם. הם אומרים לי שיש כל הזמן צירים קבועים וחזקים. ככה אנחנו נחים משהו כמו שעה וחצי.

בבדיקה הבאה (שכבר לא כואבת בכלל) באורח פלא, רק מלנוח, הפתיחה מתקדמת מ-4 אצבעות ל-8! זה ממש מרגש. אבל המיילדת אומרת שזה יכול עוד לקחת הרבה זמן עד לפתיחה 10, ואחר כך עוד עד שלוש שעות "ללידה ממש, ואני מתחילה להרגיש שוב את הצירים מתגברים ומפחדת מהכאב. היא מייעצת לי לקחת עוד "פוש של אפידורל עכשיו כי אחר כך לא אוכל. אחרי ה"פוש" הנוסף של האפידורל (מרדים שני מתוך שלושה שהיו אצלי, כולם לא מוציאים מילה חוץ מאחד שמזהה את רם) נחה עוד שעה אולי. רק שהפעם מאוד קשה לי להרדם כי בחדר לידי מישהי צורחת ללא הפסקה בערבית, ואני בטוחה שזה מה שצפוי לי. לא מצליחה לנוח בגלל זה.

החלפת משמרות. דגנית היא המיילדת שלי עכשיו ואביבה ("מתלמדת" מסורוקה, עם ניסיון של 26 שנים במיילדות, וחודש וחצי באסף הרופא כי עברה דירה). כשדגנית מגיעה אני דבר ראשון שואלת אותה  – "תגידי לי שזה לא מה שמחכה לי" – על האישה שצורחת מעבר לקיר. אני כל הזמן מפחדת שככה זה צירי לחץ.  מפה לשם תוך שעה אני בפתיחה 10, אני פשוט לא מאמינה. אני עדיין דואגת כל הזמן שבסוף משהו יסתבך ואני אלך לקיסרי. אני בפתיחה מלאה וצוואר מחוק והכל בסדר, אבל הן אומרות שכדאי לחכות קצת כי זה כמו לידה ראשונה בשבילי אז לא נתחיל לנסות ללחוץ עד שממש יתקדם ל-2+ או משהו כזה.

בנתיים הן עושות ניסיון "להלחיץ" אותי = ללחוץ כשאומרים לי, ולמרות שאני דואגת כל ההיריון שלא אדע איך לוחצים בלידה היא אומרת שאני לוחצת טוב. אביבה ודגנית נכנסות לסירוגין  "להלחיץ" אותי כל כמה זמן, הצירים לא כואבים ולכן הן אומרות לי מתי ללחוץ. באיזשהו שלב אביבה מתחילה להתארגן ללידה עצמה, מסדרת הכל, מורידה את החלק התחתון של המיטה. רם מסדר את העמדה של התינוק.

10:00 ומשהו. זהו, מתחילים את הלידה. הן מעלות לי משענות לרגליים ומושכות לידיים. אביבה מסבירה לי מה לעשות. עוד קודם אמרתי לה שמה שהיא אומרת אני אעשה, אני סומכת עליה לגמרי. מכאן הכל עובר מהר, כשיש ציר שתיהן מתחילות להגיד לי ללחוץ, ובעיקר "עוד עוד עוד", "לא להפסיק", "ארוך" ומעודדות אותי. אביבה עושה לי מסאז' עם שמן, רם ואמא נותנים לי "קונטרה" לכפות הרגליים, וככה, כתרנגולת פרוסה אני לוחצת. כל הזמן אני בטוחה שאני לוחצת יותר מדי מהפנים אבל הן מעודדות אותי ואומרות שאני לוחצת מצויין. גם רם באוזן השמאלית לוחש לי מילות עידוד.

בצירי לחץ אני לא מרגישה כאב אלא לחץ ורצון "להוציא" ואני מאוד משתדלת לעשות מה שאומרים לי, וכל פעם שהיא שואלת אם אני יכולה עוד לחיצה אני לוחצת שוב. בין הצירים מסאז' ומנוחה. מתישהו ד"ר בצר (הרופא שניתח אותי בקיסרי) נכנס ואומר לאביבה "מיד לחתוך!" ואני אומרת לו "בצר, כל פעם שאתה מגיע אתה צריך לחתוך משהו" ואני שומעת אותם קצת מתווכחים על זה. שוב אומרת – תעשו מה שצריך. הייתי בטוחה שחתכו (רק אחרי הכל רם סיפר לי שהן עמדו מולו והתעקשו – ולא חתכו בסוף). לחיצות לחיצות, בסוף זה ממש מרגיש "תקוע", רצון עז להוציא. פעמיים נתנו לי להרגיש את הראש שלה, בפעם הראשונה היא עדיין ממש בתוכי, עם האצבע, מרגישים רך כזה. בפעם השניה הראש כמעט מחוץ לגוף שלי, ויש הרבה ראש רך עם שערות. אחרי אחת הפעמים שואלת את רם: "זהו, אז אין קיסרי?". בשלב הזה אני כמעט מתפרקת ומתחילה לבכות (אבל לא). כל הזמן לא ברור לי איך זה"עובד" שהיא יוצאת ואז חוזרת קצת, ובכל זאת אומרים לי שזה מתקדם טוב. ככה זה ממשיך, זה מאוד מעייף. אני רק לוחצת ולוחצת ונחה בין לבין, לא פוקחת עיניים.

בסוף לחיצות בטירוף, ממש מתחיל לכאוב ולשרוף לי, עוד ועוד לחיצות, כולם צועקים ביחד, אני אומרת לאביבה – "תגידי לי את, אני אעשה מה שאת אומרת, לא כולם ביחד". הראש יוצא ("פק" אחד כזה), עוד לחיצות אחרונות, כתף, ובלופ – היא בחוץ! אני נושמת ואביבה מניחה אותה עלי וזה הדבר הכי מקסים בעולם! הגוף הרך שלה והלח עלי, ואני בוכה את כל תלאות הלידה וההקלה, בשאגות כמו חיה, ומלטפת אותה. היא סגולה ושעירה ומדהימה עלי. נראה לי שזה הרגע הכי מרגש בחיים שלי.

אחר כך מנקים אותה ומביאים לי, ואז רם עושה לה סקשן, הכל בטירוף מסביב, שין בפייסטיים עדה להכל, אני מדברת איתה ובוכה כל הזמן. אביבה מוציאה את השליה (חשבתי שזה יהיה כמו עוד לידה אבל זה רק לחיצה אחת ויוצא), כולי מדממת ומבולגנת אבל וואטאבר. אביבה מחבקת אותי ואומרת לי שהייתי מעולה. אני מניקה את הקטנטונת עלי שם איזה חצי שעה, תמריק כל הזמן הזה עם עיניים פקוחות, מסתכלת עלי ועל העולם. כל הדרך למחלקה אני לא מפסיקה לדבר על נפלאות האפידורל, "איזה המצאה גאונית!" ועל זה שמי שהמציא אותו היה צריך לקבל פרס נובל.

מתוך המכתב תודה שכתבתי למיילדות שלי:

"במהלך כל ההריון הנוכחי שלי פחדתי מאוד מרגע הלידה, פשוט הייתי בטוחה שאיכשהו אגיע שוב לניתוח קיסרי. רציתי להודות לכן, לכל אחת בנפרד ולשלושתכן, על זה שהענקתן לי "חוויה מתקנת" של לידה שהיתה ההפך המוחלט מהחששות שלי. הרגשתי לכל אורך הלידה שיש לי על מי לסמוך, שאתן משתפות אותי בכל החלטה ומייעצות לי את העצה הכי חכמה שיש לכן, מתוך ניסיון רב ומתוך רצון אמיתי לעזור לי ולהקל עלי. הרגשתי שאתן בטוחות שאני אצליח, ובזכות העזרה שלכן באמת הצלחתי. האמנתן בי גם היכן שאני לא האמנתי בכלל שאוכל לעמוד בזה. הלוואי ולכל אחת תהיו חוויה חיובית כזאת, ושאתן ושכמותכן תהיו המיילדות שלה. אתן באמת נפלאות."

לנזי דגנית ואביבה. הפוסט הזה מוקדש לכן. נשיקות ממני ומתמרול (: