לכבוד חג הביכורים רציתי לספר על הבת בכורה שלי: עלמה.

עלמה היא בת בכורה, בת חמש ועשרה חודשים, אחות גדולה לתמר בת השלוש וחצי.

לפי "מה שאומרים", לפי מה שקראתי, לפי "מחקרים" ובעיקר לפי שיחות עם אמהות חברות שלי – היא ילדה בכורה קלאסית: היא בעלת ביטחון עצמי, בוגרת, אחראית. חשוב לה "לרצות" אותנו – ההורים והמבוגרים, יש לה דרישות גבוהות מעצמה, היא חוששת לאכזב, פרפקציוניסטית, הישגית.

והיא גם –

הילדה הכי "טובה" שיש. אפשר לדבר איתה שיחות ארוכות, היא מקשיבה ומפנימה, וזוכרת. כיף לבלות איתה, נעים לשוחח איתה. היא סקרנית ומתעניינת. אפשר לדון איתה על דברים, היא קשובה וניתנת לשכנוע. היא אכפתית, ואמפתית. היא חברה טובה, היא כייפית ומצחיקה.

היא אחות נהדרת לתמר. אוהבת, מדברת, מחבקת, משחקת. היא דואגת לתמר ומרגישה אחריות כלפיה, היא מלמדת את תמר ומסבירה לה ועוזרת לה וגם שומרת עליה (ומעירה לה ומתקנת אותה גם). היא נדיבה כלפי אחותה – משתפת אותה, חולקת איתה, מתחשבת בה. "בואי תמר" אני שומעת את עלמה מהסלון, "אני מרשה לך לעזור לי לקשט את זה" (פרוייקט שעלמה קיבלה לשעורי בית). זה לא שהן לא רבות ומקנאות חלילה, אבל מהצד זה נראה שקודם כל הן אוהבות ודואגות אחת לשניה, שזה טבוע בהן.

היא עדיין מפתיעה אותי, כל הזמן, ותמיד לטובה.

והיא גם חכמה ומצחיקה ויפה ויצירתית, ובעלת כישרון דרמטי וזיכרון של פיל. כיף לבלות איתה זמן, וכיף לתת לה מתנות כי היא שמחה מהן כל כך, וכיף להכין לה אוכל טעים כי היא נהנית ממנו ויודעת לשבח, והיא מפרגנת ויודעת להחמיא. והיא יודעת לחבק ולנשק ולא מתקמצנת (במיוחד אם אני מבקשת).

היא נהדרת בכל מובן, היא עולה על כל תקווה שהיתה לי ל"אם תהיה לי בת, איך תהיה הבת שלי…"

ואני חושבת הרבה, כמה אני שמחה שהיא הבת שלי, הילדה הזאת. אם הייתי ילדה הייתי רוצה להיות חברה שלה. היא בנאדם מקסים, וככה היא מעצמה. אני מזכירה לעצמי שהתפקיד שלי כאמא שלה הוא לכוון אותה קצת, ולעזור, וחושבת ש"רק שאני לא אפריע יותר מדי" כי יש בתוכה כבר את הכל.

ואז אני חושבת כמה כבד "עול הבכורה", הציפיות, הלחצים. ומיד אני נמלאת רגשות אשמה, אני אמא, וחצי פולניה  – רגשות אשמה הם מנת חלקי בכל יום. אני כועסת על עצמי שאני "מצפה ממנה" ליותר מדי, שאני "מכריחה אותה". שאני מזרזת אותה לגדול – להתמודד (חוג שחיה למשל). שאני לא משבחת אותה מספיק, או שאני משבחת יותר מדי. אני מזכירה לעצמי שהיא אמנם ה"גדולה שלי" אבל עוד לא בת 6. והיא תולה בי עיניים כאלו, מצפות, כאילו אני יודעת מה אני עושה.

ואי אפשר להתעלם מה"מיקום" במשפחה. אין מה לעשות, הן לא בנות אותו גיל והיחס שונה, לפעמים. וגם האופי של שתיהן שונה, ואז "כשעלמה היתה בגילה לא היינו מסכימים", וכל הדיון נפתח מחדש.

ילדה שלי. עלייך נפל העול להיות בת בכורה, ובאותה הזדמנות נפלה בחלקך הזכות להיות – כן, בת בכורה. אני חושבת שאת ממקסמת את המצב.

קיבלת את ה"בכורה" ביושר, ושוב, את עושה את זה הכי טוב שאת יכולה, הכי טוב שאפשר. בת בכורה קלאסית-מיוחדת-אהובה. שלי.

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

הופה הופה רייטר. שיר בלתי נשכח

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

אין כמו במבה

סבא וסבתא ותמרול

מצה עם שוקולד

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

תמרול ונעמונת. תמר שמחה למצוא מישהי עוד יותר קטנה ממנה.

עלמוש ועלמיק

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

כמוני, כמו כל הדור הזה, כמו כולנו

גם עלמה אוהבת לצלם. במשך חודשים ידענו מה תהיה המתנה המושלמת עבורה: מצלמה!

ליומולדת 5 קנינו לעלמה מצלמה.

זו היתה התגובה שלה:

ביום הראשון היא צילמה וצילמה וצילמה וצילמה.

וגם אני התרגשתי איתה. איזה דבר זה! מצלמה! מכשיר קסום שקולט רגשות, שומר רגעים, משאיר מזכרת מפרטים קטנים.

זו מצלמה פשוטה לתפעול, ש"עושה את העבודה", היא גם עמידה יחסית לנפילות, והשוס הגדול: היא עמידה למים! פרט זה פותח עולם שלם נוסף של המצאות ובילויים עם המצלמה: בבריכה, באמבטיה, לעבוד עלינו שהיא נפלה למים ושכולנו נבהלים (שיתוף פעולה וכישרון דרמטי מוסיפים לאפקט במקרה הזה).

כשאנחנו יוצאים לטייל היא לוקחת איתה את המצלמה. היא רוצה לצלם, ורוצה גם שיצלמו אותה, כדי שיהיה לה לאחר כך, לראות.

היא מבלה זמן בלהסתכל בתמונות. יכולה לשבת לה בשקט ולראות מצגת שהמצלמה עושה, ולהתבונן שוב ושוב במה שהיא צילמה. טוב, האמת שזה מוכר לי.

היא גם פיתחה לה מנהג כזה, בחודשים האחרונים, לצלם את עצמה בוידאו מספרת מה היא עושה ומה היא רואה. סרטון דוקומנטרי מקוריין על ידי ילדה בת חמש, בסגנון " הנה אנחנו כאן, נסענו לטייל בקפילנו. זאת תמר, יורד גשם אז היא לא רוצה להוריד את הכובע. תכף נעלה על הגשר הזה", כאלה.

כבת של צלמת היא מתעקשת "לסחוב" איתה את המצלמה בכל הזדמנות (בתיק צילום שלי), וחשוב לה מאוד להנציח את הרגעים שנראים בעיניה חשובים. כדי להתגבר על המגבלות הטכניות (יש למצלמה דיליי, והיא גם פחות חדה) לפעמים היא מבקשת שאני אצלם לה במצלמה שלה (למשל כשיצאנו לשיט לראות לויתנים, היא מאוד רצתה שיהיה לה לויתן מצולם במצלמה שלה, אבל היה צריך לצלם אותו בזמן הקצר כשיצא לשאוף אוויר).

אגב, מבחינתה עדיף שאני לא אפרוק את כרטיס הזיכרון למחשב, כי אז התמונות "נעלמות" לה והיא לא יכולה לצפות בהן שוב ושוב. במחשב הן כבר פחות מעניינות.

והתמונות שהיא מצלמת?! קסם. רגישות וסבלנות ופרטים שרואים רק בעיניים פקוחות וסקרניות כשלה.

הזמן האחרון קמה לה חברה נוספת לעניין. תמרול. עכשיו כשעלמה מצלמת גם תמר רוצה, אז היא מצלמת בטלפון שלי. חגיגת הבנות המצלמות בבית גדולה. כשנועם התינוק התארח אצלינו, מכל כיוון נשמעו "קליקים" של מצלמות… זה היה רגע שנע על הגבול בין מצחיק ל – "בננות! אני כאן! תשחקו איתי, אל תצלמו אותי!"

בשבוע שעבר יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו, אני במצלמה שלי, עלמה בשלה ותמרול בטלפון. באיזשהו שלב תמר ביקשה מעלמה לצלם במצלמה שלה, "האמיתית". עלמה, כמו האחות המפרגנת שהיא, נתנה לה לצלם, לימדה אותה, והלכה איתה והציעה לה זוויות טובות לצילום.

"אמא", סיכמה עלמה, "תמר צריכה גם מצלמה, עכשיו."

ואסיים בכמה תמונות משני צידי המצלמה: מה ששתינו ראינו ולא יכולנו שלא לצלם:

עלמה מצלמת עלה

עלמה מצלמת בסן-דייגו

כלב ים בסן דייגו. צילום: עלמה

עלמה עושה "קרניים" כדי שנחייך

לרגלי הר גראוס. צילום: עלמה

בגינה

צילום: עלמה

עלמה מעודדת באולימפיאדה באופן אקטיבי

אולימפיאדה 2016. צילום: עלמה

עלמה ותמר ברייס לייק

תמר ברייס לייק. צילום: עלמה

וזו המצלמה ומחפשים המלצה: Nikon coolpix s33

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
   

   

   

   

3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!

   

   

   

   

   

   נדנדה מקרית בדרך

   

   

   

4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.

   

   

   

5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם.

   

   

   

   את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

   

   

   

   נחל באמצע האתר

   

   מנסה לקחת סיבוב

   

   

6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
   

   ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה

   

   בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד

   

7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה. 
8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

בשביל מה בכלל לאפות?

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

ואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

עוגיות שוקולד צ'יפס בהתהוות

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

בישראל ובקנדה. התחביבים נשארים

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.

גם בילוי וגם טעיייים.

"אמא, כבר אפשר ללקק?"