לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

צילום: מור ארקדיר

צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

הלכנו לעודד את גלי – האחיינית הקנדית שלי, במשחק כדורגל של נבחרת בית הספר שלה, מול נבחרת בית ספר אחר.

5 סיבות טובות ללכת לצפות במשחק:

להיות קהל אוהד. יש לנו פה מעט משפחה, אבל איכותית! אולי זה קצת הביך את גלי אבל רק היא זכתה בשירי עידוד ובנפנוף דגלים לאורך כל המשחק. כל אחד ראוי להיות מוערץ לפעמים (גם אם זה "רק" על ידי הבננות שלי).

ללמוד על כדורגל. רם אוהד כדורגל מילדות, והוא שמח להזדמנות ללמד את הבננות את חוקי המשחק, ולהעביר להן קצת מההתלהבות שלו.

השראה. רם ואני היינו מאוד שמחים אם הבננות שלנו ירצו להשתתף בחוג ספורט / משחק ספורטיבי. שלוש הבנות של אחותי משתתפות (או השתתפו) בנבחרות בתי הספר שלהן של כדורגל/כדורסל. הן מקפידות להשתתף בפעילות ספורטיבית נוספת אחר הצהריים (מלבד חוגי ריקוד גם שחיה, והנבחרות הנ"ל), ואין כמו דוגמא של בת משפחה לעודד אותן לבחור בחוג ספורט. אני אף פעם לא הייתי ספורטיבית במיוחד, תמיד העדפתי חוגי יצירה, אמנות וצופים. אני לא מהווה דוגמא אישית טובה בתחום הספורטיבי.

חשיבות ספורט לבנות. לאחרונה למדתי (בפוסט מעולה של רונית כפיר) שפעילות ספורטיבית של בנות חשובה ומוסיפה להן כמעט לכל תחום בחיים. ילדות ונערות שמשתתפות בפעילות ספורטיבית, עדיף קבוצתית או תחרותית, הופכות לנשים בטוחות יותר בעצמן, יוזמות יותר, בריאות יותר, שמחות יותר, ועוד ועוד. יש כל מיני חוגים שהייתי רוצה שהבננות יבחרו לעסוק בהם, וספורט הוא אחד מהם.

החוויה. פעילות כייפית אחר הצהריים אביבי, הזדמנות נהדרת להכנת דגל והמצאת שירים וריקודים.

GO GALI!!!

וככה זה נראה:

 ואם הבננות רוצות לשחק בעצמן ביום שאחר כך אז בכלל… השגנו עוד מטרה.

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

הופה הופה רייטר. שיר בלתי נשכח

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

אין כמו במבה

סבא וסבתא ותמרול

מצה עם שוקולד

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

תמרול ונעמונת. תמר שמחה למצוא מישהי עוד יותר קטנה ממנה.

עלמוש ועלמיק

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

בקנדה גיליתי איך נראות ארבע עונות השנה.

בישראל תמיד צחקנו שיש רק קיץ וחורף. אין עונות מעבר. קיץ-קיץ-קיץ, חם-לוהט-גיהנום, ואז יום אחד מתחיל לרדת גשם. לפחות בגוש דן זה ככה. רק כשגרתי בירושלים הרגשתי את הצורך להתעטף בסריג לפנות ערב, או ללבוש מכנס ארוך וחולצה קצרה (ולא רק קצר). בגנים של הבנות הן למדו על "סימני הסתיו" ושרו שירים על חלזונות ואפודות, זה היה הסתיו היחידי שהרגשתי. והאביב? פריחה משגעת, אלרגיה (לאלרגים), ותוך שבועיים שוב מתחיל הקיץ.

כאן לעומת זאת, יש ארבע עונות. הן מרגישות שונות זו מזו, ונראות בהחלט שונות: וכאן, לראשונה בחיי, גם יש לנו גינה קטנטונת מחוץ לבית, והיא מיקרוקוסמוס של כל השינויים העונתיים שנראים בעיר:

קיץ

הקיץ חמים, לעיתים ממש חם. הוא מלווה בגשם, אבל לא בכל יום, ולפעמים עוברים אפילו שבועות בין מטר למטר, ואז מותר אפילו להשקות את הגינה. השנים האחרונות נחשבו שחונות בוונקובר, ועקרונית לא מקובל (ואפילו אסור לדעתי) להשקות גינות פרטיות, אלא רק לפי הנחיות ברורות. הדשא ליד הבריכה הציבורית למשל, הלך והצהיב במהלך הקיץ, וככה זה, לא משקים.

הקיץ צבעוני, הגינות הפרטיות מלאות צבע, פרחים, עצים ושיחים. ברחבי העיר תלויים עציצים מעמודי התאורה מלאים בפריחה מהממת. בגינה שלנו (אותה מטפחת בעלת הבית במסירות) צומחים שיחים ופרחים, והיא פונה לכיוון דרום ולכן שטופת שמש במשך רוב שעות היום. ממש חם לשהות בה אפילו.

ואת כל זה מלווה זמזום קבוע של דבורים. הגינה מלאה דבורים. תכל'ס בקיץ האחרון התרגלנו כל כך לראות דבורים שהם הפכו ל"זבובים של קנדה" מבחינתינו. לעומת זאת כשתמר ראתה זבוב לפני כמה שבועות היא נכנסה לכזאת היסטריה… דקות ארוכות ניסיתי לשכנע אותה ש"זבוב לא עושה שום דבר".

הגענו לוונקובר בשיא הקיץ, והוא היה יפה וצבעוני וריחני. בילינו בגינה שלנו שעות רבות (עד שמתנו מחום ונכנסנו למאוורר שבפנים…). משחקים בבועות סבון, ציור על המדרכה בגירים, נדנוד בנדנדה (כשחוברה לעץ שמול הבית), ושיחות של הבנות עם הארנב הדמיוני שגר בקצה הצפוני של הגינה, בין השיחים.

סתיו

ואז הגיע הסתיו. הסתיו בוונקובר כל-כך יפה, שלעיתים חשבתי שאולי הוא אפילו יותר יפה מהקיץ. אמנם ירד המון גשם (המון אפילו יחסית לוונקובר) ונשבו רוחות סוערות, אבל העיר השתנתה כל הזמן. בתוך שבועות בודדים העיר הפכה מירוקה לחומה-כתומה-צהובה-אדומה, כל העלים נשרו ונשארו רק עצים ערומים, וערמות של עלים מרקיבים בצידי הכביש.

יצאנו לטייל ברחובות הסמוכים, נהנים מערמות העלים הנושרים, אוספים, סופרים, משווים עלים. לקחנו עלים הביתה לייבש בין דפי הספרים, כדי לזכור את הצבעוניות המדהימה הזו.

כל נסיעה בעיר לוותה בקריאות התפעלות שלי מהיופי הזה. ובכל יום הדרך לבית הספר נראתה קצת אחרת.

קרה שראיתי עץ מלא עלים כתמתמים-ורדרדים, ועד שהספקתי לחזור עם המצלמה אחרי הגשם – נשרו כל העלים במשב רוח חזק אחד.

וגם הגינה שלנו השירה עליה, העץ שעליו תלויה הנדנדה הפך ערום, והעלים שנותרו על השיחים בגינה החליפו צבעים ונשרו. השמיים הפכו אפורים, נהיה לאט לאט יותר קר, והימים התקצרו והתקדרו.

הסתיו פה מתחיל כל כך צבעוני ויפה, והופך חשוך ואפור. גם שעות האור חשוכות יותר, מבעד למסך העננים. כשבירכו אותי "Have a good night" בשעה שלוש בצהריים, ובאמת מרגישים את תחילת הדמדומים  – חשבתי בעצב – כמה שהיום קצר, כמה שהחושך ארוך, כמה שאני מתגעגעת לישראל.

ואז הגיע החורף.

חורף

החורף נפל עלינו באיטיות כמו שלג. השלג התחיל לרדת בתחילת דצמבר, ולא עזב אותנו במשך חודשיים. אומרים שזה היה החורף המושלג ביותר בוונקובר בשלושים שנה האחרונות, ואנחנו חווינו אותו במלוא הדרו.

ירד שלג, אבל בעיקר לא נמס במשך שבועות. היו טמפרטורות נמוכות, ולא ירד כמעט גשם. בגלל זה השמיים היו בהירים במשך ימים רבים. השלג שהצטבר הפך לקרח, ואנחנו ניצלנו את השלג לכל הפעילויות האפשריות: בניית אנשי שלג, אכילת שלג, החלקה על מזחלת, וסקי בהרים.

ואכן היה קר. לא טורונטו פה, לא מונטריאול, ובטח לא קלגרי. אבל יחסית למה שאני מכירה – היה קר. הטמפרטורות נשארו קרובות לאפס (מלמטה) במשך כל היום, וירדו בלילה. מה שכן – בדיוק חשבתי על זה – שזה היה החורף הראשון בחיי שלא היה לי קר כל הזמן. בחוץ לבשתי מעיל טוב, מחמם, ונעלתי נעליים מחממות, לבשתי כפפות וחבשתי כובע, כך שלא היה לי קר (חוץ מבידיים שזו נקודת התורפה שלי), גם לא בשהיה ארוכה בחוץ. ובבית – כל הזמן חמים ונעים אצלינו (גם לפני שנכנסים למקלחת, גם כשהולכים לישון). צריך לחשוב איך לייבא את החימום התת רצפתי הזה ארצה.

השלג הזה, הלבן הגדול והרך שמכסה את הכל, פנורמה לבנה ושקטה – זה יופי בל יתואר. העיר מלאה פארקים ודשאים גדולים, כל שניים-שלושה בלוקים יש פארק, והכל היה מכוסה מצע שלג לבן, שלא יכולתי להפסיק להתפעל ממנו. גם כשהוא הפך לקרח קשה וחלק, והתעייפתי מלנהוג רק בכבישים ראשיים מחשש להחלקה. היופי הלבן עוצר נשימה.

וגם הגינה שלנו כוסתה שלג למשך חודש וחצי. כשהשלג התחיל להנמס לבסוף, וחלוקי הנחל שבגינה החלו לבצבץ – נזכרנו שיש צמחים מתחת לכל השלג הזה. נראה שהזמן קפא מלכת מתחת לשלג. הצמחים ישנו שנת חורף, וחיכו ערומים, אך חיים, מתחת.

אביב

והנה הגיע האביב.

כשהגיע ה-21 למרץ (היום הראשון לאביב) חשבתי לי שהתאריך הזה כל כך שרירותי, הרי כל הזמן משהו כמו 8 מעלות, ולא מפסיק לרדת גשם. בארץ זה היה נחשב חורף. מה אביב?!

אבל עצי העיר הערומים החלו להאיר בהילה צבעונית – ורדרדה, או צהבהבה, או ירקרקה, ומקרוב, בגינה שלנו, אפשר לראות ניצנים.

אז יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו – עלמיק תמרול ואני – ולמרות שבמבט ראשון כל הגינה נראית חומה ורטובה, בהתבוננות מקרוב, רואים שהאביב הגיע. השיחים הרדומים החלו מנצים בירוק בהיר וחדש. כמה ניצנים מרימים ראש בקצות הענפים הריקים.

בין השיחים שקרסו מכובד השלג שהיה, החלו לבצבץ ניצני פרחים: אירוסים, וסוג של רקפות. חלק מהעצים בגינה האחורית החלו להנץ, ואפילו לפרוח טיפ-טיפה.

ולתוך הבית נכנסה דבורה.

והגשם לא מפסיק לרדת.

 הערה: התמונות צולמו ב-22/3/17

מצלמת את האביב

מצלמת את האביב

אני בטוחה שעוד אצלם את האביב במלוא תפארתו, ובנתיים אנחנו נוסעים לקבל את פני האביב בישראל, בפסח. ננשום קצת פריחה, נהנה מהשמש, ונחזור לאביב שמתעורר פה לאט.

שיהיה חג אביב שמח!

כמוני, כמו כל הדור הזה, כמו כולנו

גם עלמה אוהבת לצלם. במשך חודשים ידענו מה תהיה המתנה המושלמת עבורה: מצלמה!

ליומולדת 5 קנינו לעלמה מצלמה.

זו היתה התגובה שלה:

ביום הראשון היא צילמה וצילמה וצילמה וצילמה.

וגם אני התרגשתי איתה. איזה דבר זה! מצלמה! מכשיר קסום שקולט רגשות, שומר רגעים, משאיר מזכרת מפרטים קטנים.

זו מצלמה פשוטה לתפעול, ש"עושה את העבודה", היא גם עמידה יחסית לנפילות, והשוס הגדול: היא עמידה למים! פרט זה פותח עולם שלם נוסף של המצאות ובילויים עם המצלמה: בבריכה, באמבטיה, לעבוד עלינו שהיא נפלה למים ושכולנו נבהלים (שיתוף פעולה וכישרון דרמטי מוסיפים לאפקט במקרה הזה).

כשאנחנו יוצאים לטייל היא לוקחת איתה את המצלמה. היא רוצה לצלם, ורוצה גם שיצלמו אותה, כדי שיהיה לה לאחר כך, לראות.

היא מבלה זמן בלהסתכל בתמונות. יכולה לשבת לה בשקט ולראות מצגת שהמצלמה עושה, ולהתבונן שוב ושוב במה שהיא צילמה. טוב, האמת שזה מוכר לי.

היא גם פיתחה לה מנהג כזה, בחודשים האחרונים, לצלם את עצמה בוידאו מספרת מה היא עושה ומה היא רואה. סרטון דוקומנטרי מקוריין על ידי ילדה בת חמש, בסגנון " הנה אנחנו כאן, נסענו לטייל בקפילנו. זאת תמר, יורד גשם אז היא לא רוצה להוריד את הכובע. תכף נעלה על הגשר הזה", כאלה.

כבת של צלמת היא מתעקשת "לסחוב" איתה את המצלמה בכל הזדמנות (בתיק צילום שלי), וחשוב לה מאוד להנציח את הרגעים שנראים בעיניה חשובים. כדי להתגבר על המגבלות הטכניות (יש למצלמה דיליי, והיא גם פחות חדה) לפעמים היא מבקשת שאני אצלם לה במצלמה שלה (למשל כשיצאנו לשיט לראות לויתנים, היא מאוד רצתה שיהיה לה לויתן מצולם במצלמה שלה, אבל היה צריך לצלם אותו בזמן הקצר כשיצא לשאוף אוויר).

אגב, מבחינתה עדיף שאני לא אפרוק את כרטיס הזיכרון למחשב, כי אז התמונות "נעלמות" לה והיא לא יכולה לצפות בהן שוב ושוב. במחשב הן כבר פחות מעניינות.

והתמונות שהיא מצלמת?! קסם. רגישות וסבלנות ופרטים שרואים רק בעיניים פקוחות וסקרניות כשלה.

הזמן האחרון קמה לה חברה נוספת לעניין. תמרול. עכשיו כשעלמה מצלמת גם תמר רוצה, אז היא מצלמת בטלפון שלי. חגיגת הבנות המצלמות בבית גדולה. כשנועם התינוק התארח אצלינו, מכל כיוון נשמעו "קליקים" של מצלמות… זה היה רגע שנע על הגבול בין מצחיק ל – "בננות! אני כאן! תשחקו איתי, אל תצלמו אותי!"

בשבוע שעבר יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו, אני במצלמה שלי, עלמה בשלה ותמרול בטלפון. באיזשהו שלב תמר ביקשה מעלמה לצלם במצלמה שלה, "האמיתית". עלמה, כמו האחות המפרגנת שהיא, נתנה לה לצלם, לימדה אותה, והלכה איתה והציעה לה זוויות טובות לצילום.

"אמא", סיכמה עלמה, "תמר צריכה גם מצלמה, עכשיו."

ואסיים בכמה תמונות משני צידי המצלמה: מה ששתינו ראינו ולא יכולנו שלא לצלם:

עלמה מצלמת עלה

עלמה מצלמת בסן-דייגו

כלב ים בסן דייגו. צילום: עלמה

עלמה עושה "קרניים" כדי שנחייך

לרגלי הר גראוס. צילום: עלמה

בגינה

צילום: עלמה

עלמה מעודדת באולימפיאדה באופן אקטיבי

אולימפיאדה 2016. צילום: עלמה

עלמה ותמר ברייס לייק

תמר ברייס לייק. צילום: עלמה

וזו המצלמה ומחפשים המלצה: Nikon coolpix s33

לפני כחמש שנים קניתי את האייפון הראשון שלי. כטכנופובית שאני דחיתי את קניית הסמארטפון עד שלא יכולתי לדחות עוד. לקח לי כמה חודשים טובים להתרגל אליו, להבין את השימושים ולהנות מהייתרונות שלו. חברתי פ. ניסתה נואשות לחבר אותי לוואטסאפ. "בשביל מה צריך?" טענתי, "החבילה שלי כוללת חמישים הודעות!". "- בשביל התמונות!" היא התעקשה. היא חיברה אותי לוואטסאפ, וגם הקימה את הקבוצה הראשונה שלי: "הפאשוניסטה". הקבוצה כללה שלוש: אני, פ., ושין אחותי שבוונקובר. סופסוף הבנתי את הייתרונות. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לתקשר עם אחותי שבחו"ל בהודעות, לשלוח לה תמונות, וכל זה בזמן אמת. בהתחלה סתם היינו מקשקשות בקבוצה, עד שפעם אחת פ. מדדה בגדים בחנות ושלחה לנו תמונות התייעצות מתא המדידה. זה היה גאוני!

אני לא זוכרת מי התחילה עם זה (פ. זו את?) אבל לאט לאט התחלנו לצלם את עצמנו בבוקר, מול המראה, רגע לפני שיוצאות מהבית. היינו שולחות את התמונה לקבוצה ורואות, ומגיבות, ותמיד מחמיאות. פ. מתל אביב, רגע לפני שיוצאת לעבודה, אני מרמת גן, לוקחת את עלמה לגן, שין מוונקובר, בדרך לבית ספר עם הבנות שלה. כל אחת מתחילה את היום שלה, ובכל זאת, שלושתנו מתראות, אומרות שלום ויוצאות מהבית. נכון, זה רק בגדים, זו רק תמונה, אבל מעולם לא הייתי בקשר רציף וחזק כל כך עם שתיהן כמו בתקופה הזו.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה…

אם בהתחלה זה היה מדי פעם, כשהייתי לובשת משהו חדש ורוצה להראות, או צריכה עצה, מפה לשם זה הפך הרגל יומיומי, טקס קצרצר לפני היציאה מהבית. עלמה כבר הכירה אותו והיתה מיומנת: בדרך כלל שתינו היינו מוציאות לשון, לחיצה על כפתור הצילום, ו – תמונה. שולחת, ויוצאות. אם הייתי שוכחת מיד עלמיק היתה מזכירה לי: "אמא, לא הצטלמנו היום". רם גם הכיר את הטקס הקצרצר והיה מקטר עליו (אבל מצטרף לתמונה), וגם חברים שלי שהתרגלו. כשלא הייתי בבית / בארץ רם אפילו "החליף" אותי וצילם את עצמו…

חודשים שלמים בעצם צילמתי את עצמי. סתם תמונות, במצלמה של הטלפון. תמונות פשוטות, בלי חשיבה על קומפוזיציה או פריים, רובן קצת מטושטשות. ובכל זאת: צילום עצמי במשך כמעט שנתיים וחצי. ה"פאשוניסטה" הפכה ליומן המצולם השלישי שלי.

שנתיים וחצי. יותר מאלף תמונות (הרבה פעמים יצאתי מהבית גם בערב, או החלפתי לאירוע, או קרה משהו שהצדיק עוד צילום), אותו פריים פחות או יותר, מול המראה שבכניסה לבית שלנו במעגל. בהתחלה לבד. אחר כך עם עלמה שהצטרפה. אחר כך בהריון עם תמר, עם בטן, ואז עם תמר ועלמה. וכל הבלגאן שברקע מתחלף, דברים של גן, קניות, שקיות, והנה קניות לתינוקת החדשה, וסלקל, ותינוקת זוחלת, ועומדת, וחלפה עוד שנה. והעונות מתחלפות, ואני רזה, ואז בתחילת הריון, בגדים רגילים על בטן שגדלה, ובגדי הריון, ואז טרנינגים של אחרי לידה, אני משילה את המשקל שנשאר אחרי ההריון, וחוזרת לבגדים ה"רזים" שלי. ואני רואה לפי הבגדים מה הרגשתי לגבי עצמי, ומתי קניתי משהו חדש והשווצתי בו, ומתי לא התחשק לי בכלל להתלבש ולצאת מהבית.

אני רואה איך הבננות גדלות, אני נזכרת בתמרול תינוקת בת כמה ימים, תינוקת שנולדה בחורף ואני בקושי מבינה איך מתנהלים עם שתיים, ואז עם תמרול במנשא, יוצאות לגן של תמר ואחר כך של עלמה, ואת הבכי שלה, ואת הקנאה של עלמה, ואת עצמי חוזרת עייפה מכל התפרצות הרגשות הזו הביתה. למרות שאלה רק תמונות פשוטות של טלפון, של "מה לבשתי היום", ו"בוקר טוב פאשוניסטות שלי" זה יומן.

תכלס זה היה יומן הריון הרבה יותר מה"יומן" ומצילומי ההריון שעשיתי.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה… כל ההריון של תמר

בהתחלה היה לי לא נעים – להכנס לחנות, לבד, ולצלם את עצמי מול המראה בשביל להראות ל"פאשוניסטות" שלי ולהתייעץ איתן. לתת כזו חשיבות לצילום של בגדים לקבוצה בוואטסאפ. להראות לציבור (גם אם הוא רק הבננות ורם) שאני מייחסת חשיבות למראה חיצוני, שזה חשוב לי לא לשכוח לצלם. זה בסך הכל מה שזה, ובכל זאת. הרבה פעמים בשביל ה"פאשוניסטה" הייתי בכלל טורחת להחליף בגדים. טורחת לצאת מהטרנינג בבוקר אחרי לילה ללא שינה של עבודה והנקות. לפעמים הייתי מתלבשת עבורן, עבור פ. ושין, כאילו אותן הייתי פוגשת במקום אליו הייתי הולכת, כי הרגשתי שאותן אני באמת מעניינת. והן מצידן, תמיד אמרו מילה טובה, מחמאה, או שלחו מילים מעודדות. ונכון שזה רק בגדים, אבל כל אחד צריך כמה מילים טובות על הבוקר, להתחיל איתן אם היום.

וכמו שזה התחיל ככה זה נגמר. לאט לאט זה דעך, אני אפילו לא זוכרת למה. לא הקפדנו על צילום בכל בוקר, או שלא זכרנו, או שלא התחשק לנו לשלוח. לא זוכרת, אבל לאט לאט הפסקנו להתמיד, וכשהאחרות לא שולחות, אף אחת לא רוצה להעלות תמונות רק של עצמה. וזהו, נגמר.

הקבוצה עדיין קיימת, ומדי פעם אנחנו מעלות תמונות בסגנון ה"פאשוניסטה" הקלאסית, אם בתא מדידה, או בדרך לאיזה אירוע, אם מתלבטות על זוג נעליים, או רוצות להשוויץ בלבוש חגיגי למסיבה או חג. עם סיום הפרוייקט הזה באמת חסרה המוטיבציה. תכלס, למי אני אטרח להתלבש? מתחת למעיל גם ככה לא רואים אם אני בסריג יפה או בסווטשרט של בית… ומי כבר מכיר אותי פה.

אסיים בכמה סדרות לבוש:

אותו סוודר, אותו ג'ינס, שתי ילדות שונות ושנתיים הפרש

תמר בת כעשרה חודשים

עלמה בת כשנה וחצי

שנתיים וחצי, אותו זוג מכנסיים (אפשר להגדיל בלחיצה):

תמר בת חצי שנה עלמה בת שלוש

עלמה בת שנה

בין הריונות

עלמה בת שלוש תמר בת עשרה חודשים כזה

עלמה בת שנתיים

הריון, תינוקות, ילדות, אותה חצאית:

בין הריונות

תמר בת חצי שנה עלמה בת שלוש פלוס

עלמה בת פחות משנה

עלמה בת שנה וחצי

עלמה בת שנה וחצי כזה

בטן הריון קטנה של תמרול

עלמה בת שנה ושמונה תמר בבטן

עלמה בת שנה ומשהו תמר בבטן

תמר בת חצי שנה עלמה בת שלוש פלוס וגלי

רואים שאני מנצלת היטב את הבגדים (:

יומנים נוספים בסדרה:  "היומן הראשון שלי"/שלושה חודשים מצולמים. "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים.

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.