ה-"יומן"

בתחילת שנה ג' ללימודי הצילום שלי ב"בצלאל" הרגשתי משבר יצירתי אמיתי. סיימתי את שנה ב' בתחושת אופוריה, קיבלתי ביקורות טובות מאוד על הפרוייקט שעשיתי, והנה התחילה השנה, הזמן עובר, אני מצלמת ומגישה עבודות, אבל מרגישה ש"זה לא זה." שום דבר לא היה מספיק "זה". אז החלטתי  – כדי לצאת מהמשבר – להתחיל שוב לצלם "יומן". זה עבד פעם, אולי זה יעשה שוב את העבודה. אולי מתוך עשייה אני ארגיש שוב יצירתית.

החוקים שהצבתי לעצמי ליומן הזה: תמונה אחת ביום מודפסת, אני צריכה להופיע באופן כלשהו בתמונה. אני מפתחת את הסרט, בוחרת מקונטקט את הפריים הנבחר, מדביקה במחברת ורושמת: תאריך, יום, שעת הצילום, משפט כלשהו שמתאר את היום, המקום בו צולמה התמונה. יום מתחיל כשאני קמה ונגמר כשאני הולכת לישון.

התחלתי את היומן הזה בינואר 2003. הפסקתי לצלם אותו בינואר 2011.

כשהתחלתי לצלם את היומן הייתי סטודנטית בשנה ג', גרתי בדירת סטודנטים בירושלים בשותפות עם שתי חברות מהלימודים, כל החיים שלי נסובו סביב צילום, "בצלאל", וחיי חברה. הייתי מפתחת את הנגטיבים בבית ספר, מדפיסה קונטקטים בעצמי, בוחרת, מדביקה, כותבת. רוטינה כזו שיצרה עשייה שיצרה המשכיות שיצרה מוטיבציה. בחודשים הראשונים אני מופיעה לבד ברוב התמונות, רצינית, מסתכלת למצלמה. הייתי מצלמת את עצמי בדרך כלל עם טיימר או אם כבל מאריך. אחר כך התחלתי להכניס אנשים נוספים לתמונות, וגם לתעד רגעים שבאמת קרו לי במהלך היום. חברי התרגלו שאני מסתובבת עם מצלמה, ומדי פעם מציבה אותה ומצלמת.

יומן יומן יומן

אחר כך התחלתי לשלב כל מני פרוייקטים וסדרות בתוך הצילומים. עשיתי סדרה שלמה בהשראת הצלמת סינדי שרמן של צילום עצמי מחופשת לדמויות שונות. עשיתי מחוות לאמנים (שרק אני הבנתי בדרך כלל), צילמתי את עצמי בכל דרך אפשרית. היום כל זה בטח נראה טריוויאלי, אבל אז, ב-2003, טרום עידן הסמארטפונים והצילום הבלתי פוסק, ובטח טרם עידן הסלפי, זה היה הפרוייקט – שלי.

ניתן ללחוץ על כל תמונה בפוסט בכדי להגדיל

הייתי מצלמת תמונות ולא תמיד יודעת מה יצא (זה היה במצלמת פילם 35 מ"מ). לפעמים הייתי נזכרת רגע לפני שהייתי הולכת לישון שעוד לא צילמתי היום והייתי פתאום חושבת מה לצלם. לפעמים לא רציתי בכלל לצלם או שלא היה לי מצב-רוח. היו ימים שחשבתי על זה כל היום, ורק חיכיתי שאגיע לרגע של הצילום. זה הפך להיות חלק ממני. המצלמה, ה"יומן".

כשהייתי מתעייפת, או חושבת להפסיק, חברתי אביטל (שהיתה גם השותפה שלי לדירה) היתה מעודדת אותי להמשיך. אביטל אמרה לי שזה פרייקט מדהים, ושההמשכיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. השתכנעתי. לא ידעתי מה אעשה בזה אי פעם, אם בכלל אעשה מזה משהו (כשלומדים ב"בצלאל" כל הזמן חושבים על "להציג את עבודות". לקח לי כמה שנים להבין שכל זה לא בשבילי). רק להמשיך מכוח האינרציה. הבנתי שהפן הכפייתי שבזה, הלא מתפשר על אף יום, ההמשכיות, היא שהופכת את השלם הזה ליותר גדול מסך חלקיו.

יומן יומן יומן

אז המשכתי. וצילמתי. בשנה ד', עבדתי על היומן בקורס "ספר" שלקחתי, ובסוף השנה הפקתי ממנו ספר. שיניתי את קונספט התצוגה. רציתי שהתמונות יהיו אחת בעמוד, אחת אחרי השניה, בלי טקסט שנותן פרשנות ומיקום מדוייק, אבל גם מפריע לרצף. משהו שיכיל את המכלול, ללא שימת דגש על יום אחד על פני אחר. את כל הטקסטים ריכזתי בסוף הספר בפונט צפוף, שיהפוך גם ל"גוש" של מלל. הספר היה של שנה אחת. 365 ימים. רציתי שהספר יראה כמו לבנה, כבדה, מוצקה, כך שאם הייתי מפיקה מכל שנה "לבנה" כזו הייתי יכולה לבנות קיר שעשוי מימי חיי.

יומן
הספר. "לבנה"

יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן

יומן
"גוש" טקסט בסוף הספר

יומן

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" והמשכתי. עבדתי בכל מני מקומות, והמשכתי. הכרתי אנשים, יצאתי עם בחורים והמשכתי. התחלתי לצלם אירועים והמשכתי. בימים שצילמתי אירוע הייתי לוקחת תמונה בה אני מופיעה, ולו באופן חלקי (שבדרך כלל אלי מעייני השותף שלי צילם) והשתמשתי בה בתור הצילום היומי. הכרתי את רם, הוא עבר לגור איתי, התחתנו, והמשכתי. היה לי צילום מכל מקום שהייתי בו: איקאה, קולנוע, בתים של חברים, בתי קפה, קוסמטיקאית, הפסיכולוגית שלי, ברחוב, במקלחת, בים, בחו"ל, באירועים מכוננים בחיי, בשגרה הכי מבאסת. כל החברים שלי כבר הכירו את "הצילום היומי", לפעמים רצו להצטלם, לפעמים צחקו שכבר אין להם כוח אליו. היומן הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי, מחיי, ממני.

(מזכירה שאפשר ללחוץ על כל תמונה בפוסט להגדלה)

שמונה שנים. 2920 יום. בסוף, בחצי שנה האחרונה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי כוח אפילו לעוד יום אחד. במשך השנים הפרתי את כל החוקים שקבעתי לעצמי מראש. לא תמיד אני צילמתי, לא תמיד הופעתי בתמונה, לא תמיד בחרתי רק פריים אחד, לפעמים שכחתי לכתוב, לפעמים שכחתי לצלם יום אחד (!). בחודשים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפסקתי להדביק במחברות, לא היו לי יותר רעיונות. זהו. נגמר הסוס. באותה תקופה אני ורם ניסינו להכנס להריון ראשון, יכול להיות שלעייפות הכללית ולתסכול היה חלק במיאוס מהיומן.

יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן

יומן
הדייט השני שלי ושל רם

יומן יומן יומן יומן יומן

ויכול להיות שפשוט נגמר הפרוייקט.

החלטתי להפסיק כשיגיע ינואר, כדי שיהיה סיום "עגול". התחלתי בינואר 2003, אסיים בינואר. הייתי בתחילת תחילתו של ההריון עם עלמה, בטיול בניו-יורק, עם אחותי. בחילות איומות, ותחילתה של תקופה בה כל יום מביא עמו התרגשות חדשה. תקופה של שינוי גופני יומיומי. התקופה הכי מתאימה להתחיל "יומן מצולם".

אני סיימתי עם ה"יומן", והתחלתי תקופה חדשה.

יומנים אחרים בסדרה:  היומן הראשון שלי/שלושה חודשים בחיי הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

היומן הראשון שלי

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

יומן מצולם

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם יומן מצולם

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

אחת על אחת: ונקובר

כבר מזמן היה לי חלום לנסוע עם עלמיק לחופשה של שתינו, אחת על אחת, בחו"ל. בכל פעם שאני איתה לבד כל כך כיף לנו, כל כך מעניין לדבר איתה, שתינו נהנות מהמפגשים, וכל ה"עניינים" נעלמים (קנאת אחיות, תשומת לב מאבא, כאלה). חיפשתי מקום שיתאים לכזאת חופשה ועל אף המאמץ והמחיר הגבוה, כל פעם חזרתי לרעיון הנסיעה לונקובר, לבקר את אחותי ומשפחתה. זה רחוק, זה יקר, אבל שלא כמו כל מני ערים קרובות  – בונקובר יש לנו משפחה, אז לא צריך כל הזמן לחפש "אטרקציות", ואפשר סתם – להיות ביחד (שזה גם ככה הדבר האהוב על שתינו).

הפעם האחרונה שהיינו (שתינו) בונקובר היתה לפני כמעט שלוש שנים, כשעלמיק היתה בת שנה וחצי. התארחנו אצל אחותי ומשפחתה במשך חמישה שבועות בזמן שרם עשה "אלקטיב" (עבד) במכון להתפתחות הילד. על אף האינטנסיביות של לגור זמן כה ארוך עם משפחה אחרת לכולנו זו היתה חוויה מדהימה. לי – להיות עם אחותי, ולעלמה – להיות עם בנות הדודה שלה שאוהבות אותה כל כך.

שתינו התרגשנו מאוד לקראת הנסיעה. עלמיק פוגשת בכל שנה את בנות הדודה שלה ומדברת איתן הרבה בפייסטיים. כשסיפרנו לה שאנחנו נוסעות היא מאוד שמחה והתחילה לספר לכולם שהיא "נוסעת לחופשה עם אמא". האמת שכל החברים שלי שיש להם ילדים "גדולים" (בני יותר משנה נגיד) אמרו לי שהם מקנאים בי. איזה כיף זה אחד על אחד עם הילד הגדול, ועוד בחו"ל. לדעתי זו הזדמנות חד פעמית, כי תכל'ס כשהילד השני מגיע לגיל כזה אי אפשר לנסוע רק איתו, כי זה ישבור את לב הבכור…

ארזנו, נסענו, טסנו, הגענו.

היה נהדר. היה כיף להיות ביחד אחת על אחת – במטוס, בבית. היה כיף עם הבנות של אחותי, הן היו בחופשת החורף שלהן והקדישו לנו המון זמן. היה לי כיף להיות קצת עם אחותי לשם שינוי. היה טוב להתגעגע לשגרה שבבית ולרם ולתמרול. אבל לא היה מושלם. הג'ט לג בימים הראשונים היה קשה מאוד מאוד. שכחתי כבר כמה קשה יכול להיות ג'ט לג של 10 שעות הפרש, בעיקר לקטנים. עלמיק בכתה המון, נעה בין התנהגות תזזיתית כמעט היפראקטיבית למשברים של בכי ועייפות קשה. זה לקח חמישה (!) ימים ולילות עד שהיא הצליחה להחזיק יום שלם במצברוח טוב. ביום החמישי הרגשתי שסופסוף אני "מזהה אותה". היא חזרה להיות עלמיק השמחה, המתעניינת, הנהנית שלי. עד אז כבר הספקתי להשבר כמה פעמים, להתחרט שנסענו, לבכות בלי שליטה בעצמי ולהרדם בשעות מוזרות. כן, גם אני הייתי בג'ט לג.

אחת על אחת ונקובר
ג'ט לג הוא השטן

בדצמבר (סביב היום הקצר בשנה) קר וגשום בונקובר. לפעמים מושלג. שעות האור הן בין בערך 08:30 בבוקר ועד 16:30 אחר הצהריים. רוב הפעילויות שעשינו היו במקומות סגורים, פשוט כי קר ולא נעים בחוץ. ביום הראשון שהגענו, ממש לכבודינו, התחיל לרדת שלג. הוא לא נערם, סתם שלג רטוב, אבל אנחנו הישראליות שמחנו בו מאוד. עלמיק מיד לבשה מעיל ומגפיים ויצאה לטעום את השלג.

אחת על אחת ונקובר

בילינו ביחד במיטב הבילויים החורפיים: הלכנו לשחות בבריכה המחוממת. החלקנו על הקרח. קפצנו בטרמפולינות. ביקרנו ב"אקווריום" המפורסם של ונקובר, הלכנו ל"מסיבת תה" בבית תה אמיתי. הלכנו פעם אחת לשופינג (עלמה שנאה כרגיל). שיחקנו הרבה בבית במשחקים, איפור, קעקועים, לק, ציורים, המון ריקודים, וכל מה שבנות אוהבות. עשינו ערב סרט, ומסיבת פיג'מות, ומסיבת שוקו חם, וקישטנו ארבעה בתי ג'ינג'ר ברד. אפינו עוגיות, וחלות לשבת, ושין הכינה לנו מטעמים בארוחות נהדרות.אחת על אחת ונקובר

אחת על אחת ונקובר
ג'ינג'ר ברד והופעה

אחת על אחת ונקובר

הגענו בתקופה היפה של לפני קריסמס. כל העיר היתה מקושטת ומוארת. נסענו לבקר ב-VanDusen – גן מטופח ויפה במשך השנה, ומקושט באורות בכמות אינסופית לקראת חג המולד. התפלאתי לראות איך האנשים שם כל כך לא צינים, ונהנים בלב שלם מהאורות, הקישוטים ואווירת החג. כשהגענו לגן הוא היה מלא באנשים, רובם מבוגרים, שהתמוגגו מהאורות. ברחובות אפשר לראות אנשים הולכים עם סוודרים של קריסמס, או חובשים קרניים או כובעים של החג. בערב חג המולד עצמו עשינו סיור אורות באוטו, נסענו לראות איך הבתים מקושטים (וחזרנו הביתה לחגוג יומולדת לעלמה).

אחת על אחת ונקובר
בית ג'ינג'ר ברד ב-VanDusen

אחת על אחת ונקובר

מעשה שהיה כך היה: בוקר אחד עלמיק קמה ואמרה: "חשבתי שנחגוג לי כאן יומולדת חצי!" (לא יודעת למה פתאום היא חשבה על זה. אולי זכרה שהבנות לימדו אותנו על רעיון יומולדת חצי כאן בונקובר בגיל שנה וחצי שלה? אולי נזכרה ששין אחותי היתה נוכחת בשלושת ימי-הולדת-חצי שהיו לה עד עכשיו?!) בכל מקרה כולם קפצו על הרעיון ונרתמו למשימה: שין אפתה עוגת שוקולד. נטע הכינה רשימה של רעיונות שיתאימו לחגיגה, ושאלה את עלמיק שאלות מנחות (צבע אהוב: סגול. נסיכה אהובה: אין. בעצם אנה ואלזה. בעצם הן לא נסיכות כי הן קוסמות), שלוש הבנות קישטו את העוגה ברוח התשובות, עלמיק התיישבה להכין לעצמה מתנה "שתיתן לנו לתת לה" (כי הרי ידוע שלא קונים מתנות ליומולדת חצי). בערב חגגנו לעלמיק יומולדת ארבע ושליש והיא היתה כל כך שמחה וגאה!

אחת על אחת ונקובר
התכנית של נטע ליום ההולדת

הבנות של אחותי אוהבות לרקוד, והן רקדניות מצויינות אחת אחת. הן עצמן אוהבות לרקוד בבית, ככה סתם עם מוזיקה בשביל הכיף, ועלמיק שאוהבת לשיר, לרקוד ובכלל להופיע (העולם הוא קהל. לא ידעתם?!) השתלבה מצויין. הן רקדו בלי סוף, ושרו והקליטו את עצמן מופיעות. יש לי סרטונים כל כך מצחיקים בטלפון! באופן שובה לב כל אחת מהבנות בילתה עם עלמיק זמן איכות גם בנפרד: נגה הבכורה המציאה עם עלמיק משחקים. היא גם אלופת התסרוקות ומרגע שהציעה לעלמה לעשות לה "תסרוקת חגיגית" עלמיק לא הפסיקה לבקש עוד סוגי צמות מסובכות. גלי עשתה לעלמיק טיפולי פדיקור/מניקור מפנקים ומרחה לה לקים לפי בקשות ספציפיות ביותר. נטע הצעירה הקדישה שעות שלמות לציורים, הדבקות ומשחקי טאקי חיות. והרי מבחינת עלמיק – זה שכל אחת לקחה אותה לחדר שלה, ונתנה לה לחטט במגירות ובקופסאות שלה, זה הכי מעניין שיש!

בנוסף, האחייניות שלי חובבות צילום, כמו הוריהן. לא רק "הצטלמות בטלפון" כמו כולנו (ובעיקר בנות הטיפשעשרה, שמשרבבות שפתיים ועושות פוזות), גם ממש לצלם, במצלמות אמיתיות. והן מעולות בזה! את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הורשתי לגלי. נטע מצלמת במצלמת פולרוייד מגניבה. נגה מצלמת מגיל מאוד צעיר במצלמות חצי מקצועיות ומקצועיות. כך שבנוסף לי, שאני כידוע מצלמת בלי סוף, מכל כיוון אפשרי נשמעו קליקים. וכמובן שאחרי כל סצנת צילומים (למשל עלמה עושה לק, מיד נשלפות מצלמות וטלפונים) כולנו מסתכלות ומשוות ושולחות אחת לשניה אימג'ים. תענוג!

חוץ מזה בגלל שהכל כל כך הזכיר לנו את התקופה הזאת לפני שלוש שנים, שבילינו יחד חודש שלם, המון תמונות הזכירו לנו תמונות ישנות. נגה יזמה ובשיתוף פעולה עשינו כמה שיחזורי תמונות ממש מוצלחים.אחת על אחת ונקובר אחת על אחת ונקובר אחת על אחת ונקובראחת על אחת ונקובר

אז היה כיף, ומרגש להפגש, ומעניין, ומשמח. ונשארה לעלמיק חוויה חיובית מלהיות בונקובר (וכששואלים אותה היא אומרת שהיא רוצה שבפעם הבאה נסע כולנו יחד. עם אבא גם). גם לי זה עזר להוריד את מפלס המתח לקראת המעבר, ניסיתי לדמיין את עצמי שם ברחובות, בבתים, בבריכה… לא יכולנו לחפש דירה באמת (אי אפשר לחפש חצי שנה מראש) אבל אני ושין עשינו קצת תיאום ציפיות, חלקנו את החששות שלנו והתרגשנו יחד לקראת העתיד. עשינו סיור ב"בית ספר של נטע" (שיהיה הגן של עלמה בשנה הבאה) והתחלנו להכיר את השטח "מבפנים".

אחת על אחת ונקובר
נגה ועלמה. אהבת אמת

להתראות ביולי!

איפה איפה איפה העוגה

ימי ההולדת ב"גן הורדים" הם תופעה שאין שניה לה.

שבוע לפני המועד המתוכנן (שנקבע חודשים מראש, יש ארבעים וחמישה ילדים בגן והביקוש גדול) ההורים מקבלים דף הנחיות ובו מפורטים הדברים שצריך לדאוג להביא לגן בתאריך מסיבת יום ההולדת: בוחרים ארוחת בוקר מתפריט רעיונות קיים (יש חמש אופציות מקובלות: פיצה, בורקס, ממתקים, ג'חנון או קורנפלקס וחלב. אנחנו תמיד בוחרים בקורנפלקס מטעמי שאיפה לבריאות יחסית). צריך להביא שתיה ממותקת, כלים חד פעמיים, מתנה לגן (ספר אהוב עם הקדשה מבחינתינו) זר לראש, עוגת יום-הולדת, וארבעים וחמש הפתעות זהות לחלק לילדים. עד כאן – האחריות שלנו.

יום ההולדת מתחיל בשעה 9:00, בחדר הגדול. ההורים מתבקשים להגיע עם הילד והאורחים הנוספים (סבים וסבתות, דודים, אחים, מי שרוצים) בשעה היעודה ומכאן מתחיל הפלא: אני זוכרת את יום ההולדת הראשון של עלמה בגן, בגיל שנתיים. עד אז אין ממש הזדמנויות להורים להיות בתוך הגן בשעת פעילות, ואני זוכרת שהיינו מהופנטים. טקס יום-ההולדת, שארך כשעה, היה מאורגן ומסודר לפי סדר שנדמה שהכל ידעו. הילדים היו מרותקים (למרות שראו אותו כבר ארבעים וחמש פעם, או אולי בגלל זה), הצוות עבד בשיתוף פעולה. כל אחד ידע את מקומו.

עלמיק – ילדת יום ההולדת קיבלה בשמחה רבה את תשומת הלב וידעה בדיוק את התפקיד שלה. היא היתה גאה לשבת על כיסא המלכות שלה, עם שרביט, כתר וגלימה. היא החליפה תחפושות במרץ. היא הכירה את כל השירים והתפקידים השונים – להוביל את התהלוכה, להעיר את הילדים בשרביט, לסדר את הפרחים לצלילי שיר אחר. היה גם ריקוד עם אמא, ריקוד עם אבא, ריקוד עם סבא, ריקוד עם הסבתות. כל אורח קיבל ריקוד של כבוד.

את העוגה היא הובילה מול כל הילדים על שולחן, ובהינתן האות כיבתה את הנרות.

בגיל שלוש, כבר הכרנו יותר את הגן, וגם את עלמיק. ידענו שהיא כל כך נהנית מתשומת הלב הזאת ושמחנו איתה. גם תמרול היתה אורחת במסיבה, קטנטונת בת שמונה חודשים בקושי, והיתה מרותקת כמו כולנו.

גם הפעם כל אחד מאיתנו קיבל הזדמנות לרקוד עם עלמיק, גם הפעם היא השתוללה ונהנתה מכל רגע. התרגשתי עד דמעות לראות את הילדה הזאת, בת שלוש בלבד, כמה היא יודעת להנות! זאת תכונה מאוד חיובית. לדעת להנות כשיש לך הזדמנות. לא להתאכזב, פשוט לשמוח!

בגיל ארבע עלמיק כבר היתה בין ה"בוגרים" של קבוצת הבוגרים. הם נשארו קבוצה של כ-8 ילדים שיכלו לעבור לגן טרום-טרום-חובה ונשארו לשנה נוספת בגן הפרטי. רצינו לתת לה את השנה הזאת, שבה תהיה גדולה ומובילה. כילידת אוגוסט היא חגגה יום הולדת בימים האחרונים של הקייטנה.

הפעם כולנו התרגשנו. גם בנות הצוות. נזכרנו בעלמיק הזאת, שהיתה בגן שנתיים וחצי, מילדונת שרק התחילה לצעוד, כמעט תינוקת בעלת קול צרוד, לילדה גדולה (אחת הגבוהות בגן), חכמה, מקשיבה, ושעדיין יודעת להנות.

הגננות החליטו לתת לעלמיק להוביל את המסיבה. הן לא הכתיבו את התוכנית, אלא בכל פעם שאלו אותה איזה שיר היא רוצה שישירו, איזה ריקוד שירקדו. היא בחרה לשיר עם החברים את "ילד של אבא" והם עמדו ושרו לנו בגרונות ניחרים.

יומולדת 4 בגן הורדים

היא ממש ניהלה את המסיבה, והשמחה לא שככה לרגע. בסוף שוב שרנו "איפה איפה איפה העוגה?" ושוב הרימו אותה על כיסא עם פעם אחת לשנה הבאה (את זה היא פחות אוהבת).

אחרי שנתיים וחצי ב"גן הורדים" עלמיק עברה לגן עירייה. גן מצויין בעיני, רק שאת ימי ההולדת חוגגים כמה ילדים ביחד. של עלמה יהיה בתחילת יוני. כך נקבע.

אתמול חגגנו לתמר יומולדת שנתיים ב"גן הורדים". היא התחילה את שנת הלימודים בחשש. בהתחלה שמחה "ללכת לגן של עלמה", הרגישה שהיא באיזו הרפתקה. אחרי שבוע התחילה לבכות ולא לרצות להפרד ממני. "נפל האסימון" כמו שורדה הגננת אומרת. לקח לה הרבה זמן להפתח, ולהתחיל לדבר. ידעתי שעד שהיא לא מדברת היא לא "מרגישה בבית". ככה היא – כשהיא חוששת היא שותקת. אפילו שעות. ביום שורדה הגננת סיפרה לי שהיא התחילה לשיר להם, הבנתי שזהו, היא מצאה את מקומה.

תמרול קמה על צד שמאל בבוקר, לא הרגישה טוב ואפילו הקיאה. החלטנו לדחות את המסיבה. אבל אחרי שהודענו לגן, לסבא ולסבתא, ולעלמיק (שהתחילה מיד לבכות שהיא לא רוצה לדחות) תמר ביקשה לאכול עוגה. ואז חזר לה המצברוח. החלטנו "ללכת על זה" ולקוות לטוב.  אז באנו שוב, מצויידים בכל טוב, בעוגה, חישוקים לפרס לילדים, קורנפלקס, וכלים. הפעם עלמיק באה על תקן האחות הגדולה שבאה לשמוח בשמחת אחותה.

תמרולי היא לא עלמה. "מים שקטים חודרים עמוק" אומרת תקווה המטפלת שלה. "בשקט בשקט, היא משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה" היא אומרת על תמרול. תמרול נכנסה לאט לחדר. איחרנו, בגלל כל הדרמה של הבוקר, וכל הילדים כבר ישבו מחכים. תמרול התיישבה על כיסא הכבוד, והתחילה להנות ביומולדת.

היא הבינה היטב שהכל סביבה, ושכל השמחה הזאת לכבודה. נהנתה לרכוב על סוס עם אבא ועלמה. לרקוד איתי ועם סבא וסבתא, כל אחד בתורו. אבל בעיקר בעיקר, הלכה לה כל רגע לחדר השני להחליף אביזרים. וכשהחליטה שהגיע הזמן, הלכה לחבוש את "הכובע של העוגה" ולדחוף את השולחן של העוגה. נכון שעוד לא הגיע הרגע הזה בתכנית, ונכון שהעוגה עוד לא היתה על השולחן. אחרי שחזרה על זה שוב, ורדה הבינה. טוב, תמר רוצה את העוגה, אז עכשיו נוציא את העוגה. היא עשתה את סיבוב ה"שוויץ", הראתה לכולם את העוגה, והתיישבה מוכנה לכבות את הנרות.

תמרי אהובה. אני שמחה שהיה לך יומולדת שמח (לפחות בשעת המסיבה נהנית מאוד אחר כך חזרת להרגיש לא טוב. מזל שיש עוד חגיגה בבית בעוד חודש). שתמשיכי להיות בנאדם סקרן, דעתן, אוהב, אחות נהדרת, ילדה אהובה ומתוקה. וגם קצת מזל טוב, לא יכול להזיק. אוהבים אותך כל כך!

הריון שני

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:הריון תמר

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

הריון תמר

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)

מחשבות על גיל ארבע

לפני חודש וחצי עלמיק היתה בת ארבע.

חגגנו לפני חודש עם המשפחה, החברים וכל הילדודס במסיבת בריכה ועל-האש המסורתית, בחצר של המשאלים. היה חם ומגניב.

בריכה לילדים, בועות סבון ענקיות, חישוקים, צ'וריסוס, ועוגת יומולדת נמהלו בזיעת אוגוסט ושפריצים מהבריכה.

זו השנה הרביעית שאנחנו חוגגים לה ככה.

עלמה בבריכה ארבע

ותמיד משהו כמו חודש אחרי אני קוראת לה לעשות צילום-שנתי-במרפסת (פשוט כי התמונה הראשונה צולמה כשעלמיק היתה בת חודש ומשהו, אז אני ממשיכה עם ההפרש הזה… סתם עקשנות)

הפעם הראתי לה במחשב את התמונה של ההשוואות משנה שעברה וביקשתי שתלבש את השמלה הצהובה עם הפסים ותלך להצטלם עם אבא. היא לא כל כך רצתה. אז אמרתי לה: "שתי דקות, נו – מה אכפת לך?". היא הסכימה אבל רק אם תצטלם עם השמלה עם התפוחים. סיכמנו שקודם עם הצהובה כי היא יותר מתאימה, ואחר כך עם התפוחים.

היא באמת נתנה לי שתי דקות.

השוואה עלמה 2015

גיל ארבע. כל ההבדל הוא במודעות.

יש פה בנאדם קטן וחכם, עם רצונות, ודעה (לפעמים מוצקה מדי) על כל נושא, ומודעות. היא כבר לא סתם נהנית מהדיגדוגים במרפסת, היא מציצה אלי בחצי עין, ואני מזהה את המבט של "נו אמא, מתי כבר תסיימי לצלם, אני רוצה לעשות עוד דברים".

ואחרי שתי דקות מחליפה לה שמלה ונעמדת: "עכשיו תצלמי אותי ככה". "וככה!". "ועכשיו אני אעשה הופעה".

בשנה הבאה נצטרך למצוא לוקיישן מספיק דומה למרפסת בשביל הצילום השנתי, אם היא בכלל תסכים להמשיך…

אגב: כל השמלות בצילום השנתי במרפסת (כולל התפוחים) הן של מותק/הדס הול. בגלל זה הן כל כך מתאימות אחת לשניה!